לכבוד יום האישה הבינלאומי שיחול ביום שלישי

יום האישה הבינלאומי מצוין בעולם כולו בתאריך ה-8 במארס. יום זה מוקדש לציון הישגיהן של הנשים בעולם בתחומים שונים ולזכרן של הנשים בכל רחבי העולם, אשר לחמו בעבר למען השגת שיווין זכויות ולמען נשים אשר נלחמות בהווה. כמו כן, מציינים ביום זה את תרומתן של הנשים למען חיזוק השלום בעולם והבטחת ביטחונו.

 

הרקע ליום האישה – ב-8 במארס 1857, פתחו מאות של פועלות במפעלי טקסטיל בניו-יורק בשביתה ובמחאה על תנאי העסקתן שכללו, בין השאר, עבודה של שעות ארוכות בשכר נמוך. הרושם שהותירו אחריהן נשים אלו היה כה עז, עד שהוחלט למסד את היום זה ולציינו בעולם כולו.

 

כך הפך התאריך ה-8 במארס ליום בו נשים ערכו מחאות על זכויותיהן מול זכויות הגברים במדינתן. ב- 1908 צעדו אלפי נשים ברחובות ניו-יורק בדרישה לשכר טוב יותר וזכות הצבעה. ב- 1910 נערך בקופנהגן כינוס נשים בינלאומי. ב-1911 צוין יום האישה הבינלאומי במדינות שוויץ, גרמניה, אוסטריה ודנמרק.

 

בחודש דצמבר 1977, החליטה האספה הכללית של האומות המאוחדות לאמץ את ה-8 במארס כיום המוקדש לציון זכויות האישה ולשלום עולמי.

בימים אלה אני בעיצומה של עבודה על סידרה חדשה של ציורים הנקראת : "נשים עמלות". בציורים אלה אני מביאה את המציאות שלנו בשנת 2016, שבה נשקפת עוד דרך ארוכה עד לשינוי מהותי במעמד האישה ובשוויון הזכויות שלה בחברה.

הנשים בסדרה צוירו ברובן בהשראת צילומיה הנפלאים של חברתי הצלמת עירית עשת-מור, שהפליאה להבחין בנשים הללו בעיניים חדות.

אני רואה בנשים הללו מראה של חברה קהת חושים, המתקשה להתמודד עם המציאות בה הנשים העמלות-קשות היום, במקרה הטוב, פורצות את תקרת הזכוכית אך חוזרות לבית בו מצופה מהן למלא את תפקידן המסורתי של גידול ילדים ואחזקת הבית, ובמקרה הרע יותר הן חיות חיים קשים, חסרות השכלה, משועבדות ומנוצלות בחברה הגברית השולטת בהן ביד רמה.

הנה חלק מהציורים שבסדרה. כל הציורים יוצגו בתערוכת יחיד שלי החל מה- 7.4.2016 בגלריה של היכל התרבות במודיעין-מכבים-רעות.

אישה עמלה עם עשב אשה עמלה עם דליים 6.3.16 דיוקן אישה מוסלמית 24.2.16 26.12.15 אישה עמלה במסיק

מודעות פרסומת
מתויג , , ,

השתתפותי בתערוכה הקבוצתית בנושא "שקופים באמנות"

image

image

שני הציורים מבטאים שקיפויות באופן מנוגד.

הציור של הזכוכיות השקופות עם הבד השקוף מבטא את היופי והאסתטיקה שבשקיפות כשהם באים לידי ביטוי בחפצים.

מנגד, הציור השני מראה את הטרגדיה של השקיפות כשהיא באה לידי ביטוי בבני אדם.

את הציור השני (YES I CAN) ציירתי כמחווה לאמן  ז'אן-פרנסואה מילה לציור המלקטות . בציור שלו שצוייר ב1857 מילה רצה לבטא אמפטיה לשכבות הנמוכות בחברה ובאותה תקופה אף ספג על כך ביקורת.

אני בחרתי להוסיף תקווה למבט שלו: על הגב של המלקטת כהת העור כתבתי את הביטוי של נשיא ארה"ב ברק אובמה: YES WE CAN, המופיע גם על פחיות השתיה של שתיים מן המלקטות.  בנוסף, הוספתי דמות שאיננה כפופה אלא מזדקפת במצב של ישיבה ומישירה מבט. מול הדמויות חסרות הפנים והשקופות של מילה, בציור שלי כבר יש לאחת מהנשים זהות.

הציור YES I CAN מבטא אופטימיות אך מבהיר שעוד רבה הדרך עד לזקיפות הקומה של השכבות הנמוכות ובעיקר לנשים שביניהן.

 

התמונה -YES I CAN והתמונה שקיפויות  הגיעו לגלרית האורגים 21 חולון ויוצגו במסגרת תערוכת "שקופים באמנות". פתיחה 5.11.15 בשעה 19:00. אשמח לראותכם בפתיחה. התערוכה תתקיים עד ה27.11.15. עינת מיזהר

תמונות מהתערוכה:

ההזמנה לתערוכה 20151105_193727 IMG-20151105-WA0024 IMG-20151105-WA0032 IMG-20151105-WA0039IMG-20151105-WA0018 IMG-20151105-WA0016

מתויג , , , , , , , ,

פורטרטים של אימי ושתי בנותי

image

שמן על קנבס 50*60

חג סוכות תשע"ו חוגגת בבית אימי בבאר שבע.
קמנו בבוקר טיפוסי לעונה זו והתחלנו להתארגן לקראת ציור הפורטרט.
שאלתי את אימי אם יש לה חולצה בצבע אדום יין ושמחתי לשמוע שכן. צבע החולצה מחזיר אור לפנים וחשבתי שזה יחמיא לה מאד.
ארגנתי את המקום בו תשב, הבד מאחוריה, התאורה והתחלתי לערבב את הגוונים, תוך בחינה של גוון פניה.
לצייר אדם מבוגר ובפרט שהוא מוכר לך כל כך, זה לא דבר פשוט.
צריך לשכוח הכל. לשכוח מה אתה זוכר ממנו, לשכוח איזו צורה יש לעיניים או לשפתיים ופשוט לצייר מה שאתה רואה. שיננתי לעצמי את זה ואף אמרתי את זה בקול רם גם כדי להסביר לאימי אך בעיקר כדי להזכיר לעצמי.
יש דברים שמותר ליפות, יש דברים שמותר לא לדייק, אך יש איזורים שאם מפספסים בהם דבר קטן, הוא יכול להיות אותו הפרט שיהפוך את האדם שמולך למישהו אחר. אני מדברת על העיניים והשפתיים. בשני האזורים האלה אסור לטעות.
הציור הסתיים לאחר 6 שעות. זוהי טכניקה של ציור בשכבה אחת בשמן. (אלה פרימה)
מאד התרגשתי מהתוצאה כי לצייר פורטרט של אדם זה מאד מרגש ולצייר פורטרט של אדם שקרוב אליך על אחת כמה וכמה.

במהלך החודש האחרון ציירתי גם פורטרטים של שתי בנותי שחף ויהל:

20150905_175509

שחף, שמן על בד 50*60

20150905_172619

יהל, שמן על בד 50*60

אהבתם?  facebook_badges

מתויג , , , , , ,

פורטרט אלה פרימה בשמן על בד

2015-08-15 פורטרט אלה-פרימה שמןעל בד 4050

פורטרט אלה-פרימה שמן על בד 40*50

אחרי שנים של ציור בשחור ולבן, רישומים או ציורים עם דיו התחיל הרומן עם הצבע ועם צבעי השמן בפרט.

בניגוד לטכניקה של 5 שכבות בצבע שמן, אלה-פרימה זאת טכניקה שמייצרת ציור מוגמר במכה אחת, שכבה אחת והציור נגמר ( נשמע מהיר למדי, אך לוקח 4 שעות לסיים דבר כזה).

למדתי את הטכניקה הזאת וההתרגשות מהריקוד הזה עם צבע השמן, המכחולים השונים המותאמים לשכבות השונות, מרתקת ומרגשת במיוחד.

בתמונה הזאת, המודל שהתייצבה מולי הייתה מוגבלת ליום אחד ולכמה שעות. היא הייתה בחורה צעירה, בשנות ה – 20 המוקדמות. הציור היה בשלביו הראשונים כשהיא עזבה אותי, נותרתי מתוסכלת מכך שאינני יכולה לסיים את הציור. לא צילמתי אותה, כיוון שהיה חשוב לי להתמודד עם מודל חי. הפשרה שלי הייתה לעשות שילוב של הפורטרט שלה ושלי.

עבדתי מול הראי כדי להשלים את התמונה וכך נוצרה דמות מעניינת המשלבת בתוכה שתי דמויות שונות, צעירה ומבוגרת.

בעצם אם מכסים חצי מהפנים רואים דמות אחת ואם מכסים את החצי השני רואים דמות אחרת.

אני אוהבת את הסגנון הלא מהודק עד הסוף, ישנו משחק בין החלק המעובד של הפנים לחלק הלא מעובד בציור (צוואר, חולצה ורקע).

 

מתויג ,

הציור: סימטה בחושך

image

(אקריליק 50*60)

על הציור הזה עבדתי שבועות רבים גם בשל הנושא המצוייר.

הסימטה החשוכה דרשה ממני להגיע אליה בערבים כדי להשלים את הציור. היא צמודה לסטודיו שבו אני מציירת. אחת לשבוע המשכתי לשבת בחוץ, בחשיכה, לאור הפנס ומנורה צמודה שהאירה את בד הציור ולצייר.

את עצמי מציירת, ציירתי מצילום שהאמנית אביבה ברגר צילמה אותי כשרק התחלתי את הציור. כשראיתי את הצילום עלה לי הרעיון לשלב אותו בתמונה ואת החלק המיועד לכך השארתי לא מצוייר, לסוף התהליך (כפי שרואים על בד הקנווס בתמונה) ואותו ציירתי בביתי בתאורה נורמלית.
האתגרים שלי בציור היו לצייר את אור הפנסים ולהתמודד עם אור כשעדיין צריך להעביר תחושה של חשיכה, הפרספקטיבה והצבעוניות.
אני אוהבת מאד את התוצאה!

 

מתויג ,

הציור

האהבה שלי לציור  הייתה קדומה ולאורך זמן רב בלתי ממומשת.

זה התחיל כשהייתי בת 10 לערך, במחברות חומות, כתבתי סיפורים ואיירתי אותם לעצמי. מהסביבה הבנתי שאני עושה משהו טוב, כיוון שהילדים נתנו לי תשומת לב רבה בשל כך.

הייתי אז ילדת חוץ בקיבוץ משאבי שדה ותשומת הלב שקיבלתי חיממה את ליבי. הילדים בכיתתי היו רבים ביניהם תורו של מי לקרוא את הפרק החדש שסיימתי לכתוב ולאייר, והיו מאיצים בי לכתוב את הפרק הבא.

כשגדלתי והגעתי לתיכון, למדתי לצייר בבית הספר. אינני זוכרת אם זו הייתה מגמת אמנות או לא, אני זוכרת שזה היה בין כתלי בית הספר ושמאותה תקופה, הבנתי שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות ציירת.

הבית של ההורים שלי התמלא בציורים ובעיקר ברישומים שעשיתי, והתחלתי לפנטז על לימודים גבוהים בבצלאל.

לאחר שירותי בצבא, הגשתי מועמדות לבצלאל ולמדרשה לאמנות ברמת השרון.

עם בצלאל העסק נקטע מהר מאד, ושוב, אינני זוכרת מדוע. אחד הדברים שזכורים לי היא העובדה שהעסק היה יקר מדי עבור ההורים שלי, שגרו בדרום והבינו שאם אלמד בבצלאל, מעבר לתשלום הגבוה ללימודים הם יצטרכו גם לממן לי את המחיה, וזה היה מעבר ליכולתם.

במדרשה ברמת השרון קיבלו אותי בזרועות פתוחות, אני זוכרת שהגעתי עם תיק העבודות. יאיר גרבוז, שהיה אז מנהל המדרשה וישב בראש הועדה שאל אותי אם באתי ללמוד במדרשה או ללמד.

למרות המחמאה הגדולה לא התחלתי ללמוד שם. פרצה מלחמת לבנון הראשונה, איבדתי ידיד טוב ואיתו אבד לי הרצון להתחיל ללמוד.

לאחר שנים, שב הרצון ועלה אולם בשל מגוריהם של הורי בדרום ובשל אילוצים כלכליים, נרשמתי ללימודים במרכז לאמנות חזותית בבאר שבע. מישהי שהקשבתי לה המליצה לי ללמוד במגמת העיצוב הקרמי. היא אמרה שכך אהנה מכלים נוספים. גם משיעורי הרישום לאורך כל שלוש השנים אך גם מכדרות ועיצוב קרמי.

שלוש שנים למדתי שם והתאהבתי בחימר. בשל הלימודים במגמה לא לקחתי חלק בשיעורי ציור בצבע.

מאז עברו 20 שנה. כשסיימתי את לימודי התחלתי לעבוד כמורה לאמנות ועם השנים הרחבתי את תחום ההוראה ולמדתי תנ"ך ומחשבת ישראל.

כך קרה שרוב חיי רשמתי בשחור לבן, בעפרונות, בפחם, שנה אחת אפילו למדתי ציור יפני וגם שם, הדיו היה שחור והנייר לבן. התשוקה לצבע החלה לגאות ולגאות.

בתחילת 2015 התחולל המפנה. החלטתי לעשות לזה סוף.

הצטרפתי לקבוצה קטנה מאד שציירה באקריליק  עם הציירת והפסלת אביבה ברגר, לקחתי קורסים מרוכזים לציור בשמן עם ציירת נפלאה בשם סמדר כץ, קורס שהעמיק את הידע בחומרים הקשורים בציור בצבע עם האמן ארם גרשוני וכך פרצתי בשעטה לציור בצבע.

סימטאות במודיעין:

 

 

 

 

wpid-20150408_122912-1.jpg

 

 

wpid-2015-04-29-19.15.51.jpg.jpeg

 

דיוקנאות:

wpid-20150928_163435.png

20150905_175509

 

"יצר הבריאה טבוע באדם מלידה, והיצר בא לידי ביטוי מיד לאחר שהובטח קיומו",יוהן וולפגנג פון גתה

מתויג , , , , , ,

"פריחה שם יפה"- ההצגה שנשכה אותי

אז כדי להתאושש מהסרט "גט" אותו ראיתי בשבוע שעבר, הלכתי השבוע לראות את ההצגה "פריחה שם יפה", במסגרת יום גיבוש צוות של "כל ישראל חברים", שאליה שייכת תוכנית "מארג", בה אני עובדת.

לא היו לי ציפיות גבוהות מההצגה, ואולי אפילו סוג של דעה קדומה שנבעה מהתרעומת, הכעס והאכזבה שאחרי 66 שנים של קיומה של המדינה היהודית, עדיין ישנה ההפרדה בין אשכנזים למזרחיים.

כאשכנזיה, שגדלה שנים רבות בדימונה, והתחנכה על ידי מחנך ממוצא מרוקאי, שהיה מבחינתי מורה לחיים וכבר אמרתי בעבר שבזכותו הפכתי בעצמי למחנכת עם השנים, האמנתי תמיד שיש פריחות אשכנזיות ופריחות מזרחיות ויש ערסים אשכנזים וערסים מזרחיים בדיוק כפי שיש אנשי תרבות וחינוך מזרחיים ואשכנזים. האשמתי את העדר החינוך הנכון ביצירה של ההתנהגות הנקראת בשפת הסלנג: "ערסית" או "פרחית"  ולא האשמתי את המוצא האתני שממנו הגיע אותו אדם. לא התעלמתי מהעובדה שיש יותר ערסים ופריחות ממוצא מזרחי, אך גם כאן האשמתי את המצב הכלכלי והעדר התקציבים המנותבים לפריפריות ולפריפריות החברתיות וקיוויתי שאם נפעל באופן נכון, נצביע למפלגות החברתיות הפועלות למען השוויון ונעסוק בחינוך, נתרום לשינוי המצב.

אחרי שראיתי את ההצגה, שהייתה מבחינתי המשך ישיר לסרט "גט", עליו כתבתי בפוסט הקודם שלי, הבנתי את עומק הבעייה שאליה לא הייתי, מסתבר, מודעת כלל.

התובנה הזאת הגיעה באמצעות ההצגה המעולה של חנה וזאנה גרינוולד שמספרת את כל הסיפור באמצעות שירה. היא כרכה יחד 15 שירים, רובם של משוררות מזרחיות, חלקם גם של גברים, ונתנה אותם בפיהן של שלוש שחקניות יוצאות מן הכלל. סלי ארקדש,שגם כתבה את ההצגה,  אביטל מישר־מאיר ועדן אוליאל. שלוש השחקניות קוראות־משחקות את השירים, בבימוי גאוני שגורם לך להרגיש שאתה מכיר אותן באופן אישי. הן הפועלות במפעל הטקסטיל שבו ביקרת, הן המנקות בבית הספר שבו לימדת, בקניון שבו אתה קונה, ובמוזיאון שבו אתה מבקר. שירה מזרחית מומחזת, נפלאה, המספרת סיפור-חיים מייאש וזועק. המוזיקה היחידה הנשמעת ברקע, היא דווקא המוזיקה, שאותה אנו מכנים "ישראלית", אך היא בעצם "אשכנזית" בלבד: אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין. אי אפשר שלא לחוות את הדיסוננס והתובנה שישנם יהודים מזרחיים, ערבים ומיעוטים, החיים במדינת ישראל, שהיא עדיין מרחב שהמיינסטרים שלו שייך לאחרים.

לאחר ההצגה התקיים דיון עם השחקניות והבמאית ועלו שאלות חשובות שהתשובות עליהן היו מעניינות במיוחד.

אחת השאלות שהן נשאלו הייתה לגבי ההשפעה של המשחק בהצגה כזאת על זהותן המזרחית מחוץ לבמה. "כאן אתן חוגגות את המזרחיות שלכן, אבל מעניין אותי לדעת מה קורה מחוץ לבמה. האם אתן ממשיכות לחגוג אותה גם שם?"

השחקנית סלי ארקדש ענתה תשובה מצמררת. היא סיפרה, שבדרך כלל התשובה היא "כן". ההצגה עזרה לה להיות אותנטית ולחוש גאווה במוצאה, וחיברה אותה לשורשיה, אך בבוקרו של אותו יום בו הציגה מולנו, הן טסו מאילת, שם הציגו יום קודם. הביקורת הביטחונית שבדקה את תעודת הזהות שלה לא הצליחה להבין את שם המשפחה ושם האב (במוצאה היא מטורקיה) והם החלו לתשאל אותה שאלות בקשר למוצאה ולטיב קשריה עם משפחתה או חבריה בטורקיה. סלי הזדעזעה מהסיטואציה. היא בעצמה, בהיותה בצבא, שירתה במחסומים ותשאלה פלסטינים על כוונותיהם בביקורם בארץ ובדקה להם את תעודות הזהות שלהם. כיצד יתכן שהיא פתאום מהווה סכנה ביטחונית פוטנציאלית רק בשל מוצאה הטורקי?! היא סיפרה עד כמה הסיטואציה הביכה אותה והנמיכה אותה והשפילה את עיניה.

מנכ"ל "כל ישראל חברים" יהודה מימרן ביקש להגיד גם הוא דבר מה. הוא קם ואמר שמעבר לזעקה הנשמעת בהצגה, חסרה לו ההגשה של האלטרנטיבה: התרבות המזרחית העשירה. המידע החסר על תרבות ששגשגה והעשירה את העולם היהודי לא נזכר בהצגה. החגיגה של המזרחיות אינה יכולה להשאר בצבעוניות של הבגדים, בשמחת החיים ובתנועות הידיים. המזרחיות היא תרבות עשירה הרבה מעבר לסממנים האלה. הסכמתי איתו.  אולי ההצגה זועקת את הבעיה, אך לא מצביעה על הפיתרון. אולי זה תהליך שמזמין המשך.

לתחושתי, וכך גם אמרתי ליהודה מימרן בסוף ההצגה, אם ההצגה היא הגוף המצביע על הבעיה, "כל ישראל חברים" הוא הגוף המצביע על סוג של פיתרון בדרכו החינוכית, המבקשת לאחד את כל ישראל לא כעיסה המטשטשת את התרבויות השונות שבה, אלא דווקא כסיר "חמין", המזמין כל מרכיב שבו לתרום את הארומה המיוחדת שלו לתבשיל, אך בה בעת להשאר שלם בזהותו הייחודית.

 

 

 

מתויג , , , ,

"להיבעל בידי השנוא לה"

הסרט גט

מרגע שיצא הסרט "גט" לאקרנים, המליצו לי מכל עבר ללכת לראות אותו ואני סרבתי בתוקף.

השבוע, במבצע "עובדה", חברה פשוט קנתה לי כרטיס ובכך חרצה את גורלי – להביט במראה ולא להתחמק.

סרטה החדש של רונית אלקבץ "גט", מתאר את מאבקה הנואש של ויויאן אמסלם, לקבל גט מבעלה. הסרט מתרחש כולו בתוך בית הדין הרבני ומתמקד בגיבורי הדרמה, האשה, הבעל, מייצגיהם והדיינים.

הסרט "גט" בעיני, הוא מקרה מבחן לשאלת יהדות מול דמוקרטיה.

במדינת ישראל הדמוקרטית, בשנת 2014 ההלכה היהודית חורצת גורלות של יהודים חילוניים או לא חילוניים, ביד רמה ובמצח נחושה.

בהתאם להלכה היהודית, רק בעל יכול לגרש את אשתו, מרצונו. בניגוד לגירושין במדינות מערביות, דיין לא יכול לקבוע כי בני זוג מגורשים, ללא הסכמתו של הבעל.

בתביעת גירושין, במדינת ישראל, בית הדין הוא המקום היחיד, בו זוג יהודים יכולים להתגרש, גם אלה שנישאו בקפריסין,או בכל מקום אחר מחוץ לארץ.

אם אישה רוצה להתגרש, היא פונה לבית דין ועליה להוכיח כי ישנה עילה לגירושין בגינן יכול בית הדין לכפות על הבעל להתגרש.

מהן העילות, מבחינת בית הדין, לגירושין?

העילות המוזכרות במקורות מצומצמות מאוד, והן: בעל שלו ריח רע, חולה במחלת השחין, כהן שנישא לגרושה ועקרות, בכפוף לתנאים שונים. חלק מהפוסקים ביקשו להרחיב את העילות וקבעו שגם אלימות כלפי נשים, מחלות נפש, התנהגות לא ראויה וכדומה.

אישה שמרגישה שרע לה במערכת הזוגית, שאינה אוהבת עוד את בעלה, שהיא חשה בדידות וניכור, שאין ביניהם קשר, שהם רבים ולא מתקשרים זה עם זה, עוברת שבעת מדורי גיהנום – בדומה לחמש השנים שעברה ויויאן בסרט "גט" – אם הבעל לא מעוניין לגרש אותה.

ומה עם החוקים של הדמוקרטיה?

מה עם הזכות לכבוד? מה עם הזכות לחירות?

כיצד יתכן שבמדינה דמוקרטית מתאפשרת סאגה משפילה כל כך לנשים אומללות בחסות החוק והמדינה?

ומה איתנו? מה עם האזרח המואס במוסד הדתי והנ"ל נכפה עליו רק בשל שיוכו הדתי ליהדות?

תנאי מקדמי לאישורה של הקמת מדינת ישראל באו"ם היה חופש מצפון וביטוי לכל תושביה. לפיכך, היה צורך בהסכם שיניח את דעתם של הצדדים השונים, הן הדתיים והן החילוניים. ב1947 מישהו הניח שהסכם הסטטוס קוו הוא הסכם שמניח את דעתם של החילונים, ועד היום , באופן תמוה, ממשיכים להניח זאת.

ההסכם מושתת על ההנחה כי הרוב הפוליטי המורכב ממפלגות חילוניות אינו משתמש בכוחו כדי לאכוף הכרעות חילוניות. בהתייחס למיעוט הדתי ניתן לומר כי הסכמתו לעקרון נובעת מחולשתו. זהו עבורו הרע במיעוטו. לעומת זאת, קבלת עקרון זה על ידי המפלגות החילוניות מבהירה שמדובר בביסוס הדמוקרטיה ההסדרית.

לאורך השנים נשמעו קולות הקוראים לבטל את עקרון הסטטוס קוו או להגדירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. אלו הטוענים כי צריך להגדירו בצורה ברורה גורסים כי עקרון זה במתכונתו הנוכחית הוא עקרון עמום וגבולותיו פרוצים. הם טוענים כי רבים מההסדרים הפועלים כיום לא נכתבו או הוזכרו במכתב ששלחה הסוכנות היהודית להנהלת אגודת ישראל, מסמך המהווה בסיס לעקרון הסטטוס קוו, כאמור. שולמית אלוני ז"ל נמנתה עם המתנגדים להסדר הסטטוס קוו מתוקף המסמך וטענה, למשל, כי לא דובר במסמך זה על סגירת מקומות בילוי בשבת, כשרות במסעדות, איסור ייבוא לבשר לא כשר או על איסורי נישואים אזרחיים.

כך או כך, הציבור החילוני היהודי, ממשיך לכבד את ההסדר המאפשר לפגוע ולהשפיל נשים וגברים בטקסים ופרוצדורות הסותרים את תפיסת עולמו.

בהתייחס לסרט ולאומללותה של ויויאן, שרק ביקשה לקבל את חירותה, הרמב"ם בהלכות אישות עמד על התופעה עוד בתקופתו, וכתב שאם אישה טוענת שהיא מואסת בבעלה ואינה רוצה לחיות עמו, כופים אותו מיד לגרשה,

"שאינה כשבויית חרב להיבעל בידיי השנוא לה".

הסרט "גט" מראה לנו כיצד המדינה הדמוקרטית משתפת פעולה עם הממסד הדתי ושניהם יחדיו פועלים לדיכוי האישה, שימור מונופול הדת והערכים הפטריארכליים.

אתם הולכים?

 

 

 

מתויג , , , ,

תובנות מיום הכיפור האחרון

זה בוודאי יפתיע אחדים מקוראי כשישמעו עד כמה אני אוהבת את יום הכיפורים,אך זוהי האמת לאמיתה.

סיבות רבות יש לי לאהוב את היום הקדוש הזה לעם היהודי גם כאדם חילוני, סיבה אחת מהן היא מספר התובנות העולות לתודעתי ביום זה. בוודאי ישאלו אחדים מכם: למה דווקא ביום זה?! ותשובתי תהיה: ההשראה.

יום הכיפור נותן לי השראה. זהו יום שבו השקט, הזמן שנעצר, ערימת הספרים, שהוכנה בעוד מועד ליד מיטתי, הניקיון של הבית והארוחות המוכנות מראש במקרר, השיתוף וההסכמה הכללית שיום הכיפור הוא יום של מנוחה, ואין אדם המצפה ממני ביום זה לעבוד, כך גם מצפוני לא מייסר אותי על ה'בטלה' שבישיבה ממושכת עם ספר ביד או עם עט כתיבה או כל דבר אחר שבחרתי לעשות ביום זה, והוא אינו לצורך פרנסתי הגשמית, אלא אך ורק לצורך פרנסת הנפש המשתוקקת לטיפוחה וסוף סוף גם זוכה לכך באופן מלא. להלן רשימה חלקית מהתובנות שעלו בי ביום הכיפורים האחרון:

תובנות על הסליחה

בערב יום כיפור ביקשתי סליחה. לא בנוסח ההמוני הפונה אל המון ללא פנים ושם ומבקש סליחה בלי לחכות לתגובה כלשהי, אלא סליחה ספציפית ממי שאני יודעת שפגעתי בו, אם כי לא הייתה לי כוונת זדון, התוצאה קרתה. לא המתנתי ליום הכיפור לבקשת הסליחה. היו לי נסיונות בדרכים שונות לבקש סליחה כבר קודם. ביום הכיפור ניסחתי את בקשת הסליחה מחדש, ואף ציינתי שהפעם, לכבוד יום הכיפור אני שבה ומבקשת אותה.

"והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול אלא ימחול לו מיד" נאמר בהלכות יום הכיפור והרמב"ם אומר שאם הנפגע לא מחל לאחר שלוש ניסיונות פיוס הוא הופך לחוטא. כי כולנו בני-אדם ואל לו לנפגע להתמלא בגאווה מנופחת , כאילו הפגיעה בו היא חילול הקודש. על הנפגע "למחול בלב שלם ובנפש חפצה". אך יותר מכך, בבקשת הסליחה יש משום השפלה. קשה לנו להבליט את חולשתנו , בכל הודאה בטעות יש משום הפגנת חולשה. הפוגע שהחליש את הנפגע, מחליש את עצמו במודע בעצם בקשת הסליחה ובכך הוא משיב את האיזון לכנו. אם לאחר שלוש פעמים הנפגע לא מחל, הוא הופך לפוגע כי שיווי המשקל מופר עתה לכיוונו של הפוגע שהפך לנפגע ואילו הנפגע הפך בגאוות ליבו לחוטא.

סליחה אמיתית היא זו שמחזירה את היחסים למסלול שהיה שם קודם. עד לרגע זה אינני יודעת אם קיבלתי את הסליחה במלואה, אולם אני יודעת שהדבר החשוב ביותר, מבחינתי, קרה – ביקשתי אותה, ביקשתי לפחות שלוש פעמים וביקשתי אותה מכל הלב.

תובנות על חשיבות החינוך

אין כאן חדשות מרעישות מבחינתי, כיוון שחשיבות החינוך בעיני קיימת ושרירה והיא חלק חשוב ממהותי, מאמונתי וממעשי, אך לעיתים אתה שומע או קורא משפט שמנסח הרצאות שלמות בשורות ספורות וכך היה גם ביום הכיפור הזה. את המשפט מצאתי בפייסבוק על גבי התמונה הזאת.

קונפוציוס על חשיבות החינוך

שיתפתי בתובנה הזאת על קיר הפייסבוק שלי, ועמיתה שלי למקצוע החינוך הגיבה וכתבה שעכשיו היא מבינה מדוע לא משקיעים בחינוך. אף אחד לא מתכנן ל-100 שנים. לא שרי חינוך ולא ראשי ממשלות. מתי ראיתם תוכנית עבודה ל-100 השנים הבאות? אם לא תוכנית עבודה, אז מסמך המכריז על הצהרת כוונות ל-100 השנים הבאות?

אבל, וזה אבל חשוב –  הורים כן מתכננים ל-100 השנים הבאות ואף יותר מזה. הם מתכננים ל-120 שנים שבהם הם מיחלים לילדם לחיות, ואף מרחיבים ומתכננים מעל זה לנכדים שיוולדו בהמשך. אולי אם הייתה התאמה בין כוונות ההורים לכוונות ראשי הממשלה ושרי החינוך – היינו במקום אחר.

תובנות בקשר לזוטות ולהבלים שאנו מעמיסים על עצמנו

אחד הספרים ששמחתי לחזור ולקרוא בהם ביום הכיפור הזה היה הספר האגדי:"שלושה בסירה אחת". אין ספור תובנות הספר מייצר לאדם הקורא בו, ויהיה גילו אשר יהיה. התובנה שבחרה לחלחל לתוכי ביום הזה הייתה מתוך קריאה בקטע הבא:

על הנטייה לאגור זוטות והבלים מהספר שלושה בסירה אחת

למי שעדיין לא קרא את הספר אזכיר שמדובר בקטע בו הם עורכים רשימה של ציוד שאותו הם 'צריכים' לקחת איתם לחופשת השיט על הסירה בנהר. כשהם רואים את הרשימה הם מבינים שאין סירה בגודל המתאים לנשיאת הציוד, היכולה לשוט בנהר התמזה.

הקטע הזה התחבר לי באופן מופתי עם שני מנהגים יהודיים החוברים השנה: התשליך ושנת השמיטה.

לקראת יום הכיפור היהודים עורכים טקס הנקרא תשליך.

נהוג ללכת ביום הראשון של ראש השנה, אחרי הצהריים, לשפת הים או לנהר שבהם מצויים דגים, ומתפללים שם תפילה מיוחדת ששמה תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל מצולות ים, על-פי הפסוק "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', יט). בקרב חלק מעדות הספרדים מכנים את התפילה "ותשליך" ולא "תשליך" כפי הניסוח בפסוק. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות.

בנוסף לכל אנחנו בפתחה של שנת השמיטה.

בשנת השמיטה נוהגות מספר מצוות מן התורה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים: שמיטת קרקעות – איסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה – ושמיטת כספים – מחיקת חובות.

השילוב של שני המנהגים עם קריאת הקטע המקסים מהספר "שלושה בסירה אחת" השלימו לי את התובנה החשובה הזו, לערוך רשימה של כל הדברים שאינני יכולה לחיות בלעדיהם, ולגלות, ברוב המקרים, שהם בבעלותי זה מכבר. לגלות כמה זוטות והבלים אנחנו מעמיסים על עצמנו ולחפש את המועד הנכון (רצוי בהקדם) להיפטר מהם.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה מתוך: http://cafe.themarker.com/

מתויג , , , , ,

משנה מקום – משנה זהות

סייד קשוע מחפש את עצמו בארצות הברית. הדבר נובע ,על פי מאמריו בטור שלו ב"הארץ" וראיונות ששמעתי בטלויזיה, מכך שבמדינת היהודים בארץ ישראל הוא מתקשה לחיות את זהותו. מבצע "צוק איתן" החריף את ההתמודדות וגרם לו להבין מה שאבא שלו תמיד אמר לו :"בשבילם תמיד תשאר ערבי".

הוא עזב אותנו פיזית אך לא רוחנית. הטור שלו עדיין קיים בעיתון "הארץ" במוסף של יום שישי, ואני עוקבת אחריו בהנאה גדולה מידי שבוע.

התהליך של חיפוש הזהות שלך בארץ נכריה הוא תהליך שהתנסינו בו כעם אלפיים שנות גלות, ורוב עם ישראל עדיין מתנסה בו בימים אלה ממש.

סייד קשוע חותם את דבריו בטור האחרון (12.9.14) במילים אלה:"אני זר במקום אחר עכשיו, ועלי לכתוב על מנת להתגונן מפני אמריקאים ולא ישראלים".

הקשר בין זהות של אדם לבין המקום שבו הוא חי,  הוא קשר מרתק בעיני.

המקום שבו אתה חי קשור קשר מכריע ומשפיע השפעה מכרעת על תהליך בניית הזהות שלך.

לאורך כל ספר דברים מכין משה את בני ישראל לקראת השינוי שיעברו בזהותם עם כניסתם לארץ המובטחת. זהות שהייתה אחת, כשהיו במצרים, עברה תהליך של שינוי כשהיו במדבר, ושוב השתנתה – עם התישבותם בארץ ישראל.

מצרים הרחיקה אותם מהאל ומהאמונה שלהם אל תהומות של בורות ואמונה אלילית מקומית, הנדודים קרבו אותם אל האל שלהם ואל אמונתם המייחדת את זהותם, וההתישבות בארץ שוב גרמה להם , באופן אירוני, להתרחק מהאל שליווה אותם בדרכם אל הארץ המובטחת, ולדבוק באלים המקומיים.

בנבואת אחרית הימים של ישעיה, נבואה שמשקפת פתיחות לעולם ושאיפה לאיחוד כל בני האדם סביב דבר ה' ותורתו, עדיין נדרשים כל אלה שיאמינו באל ללכת למקום אחד:

" וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם." (ישעיהו ב)

החוקים שישות לאומית מחוקקת לעצמה מעידים על זהותה יותר מכל דבר. גם כאן אנו מוצאים חוקים מהותיים הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו, חוקים המביעים חמלה וחובת עזרה הדדית – הכלולים במצוות התלויות בארץ. מצוות המוטלות אך ורק על מי שחי במקום הזה – בארץ:

 "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:" (דברים כ"ד)

וזאת רק דוגמה אחת לחוק המשפיע השפעה עצומה על זהותה של הישות הלאומית, המותנה במקום על מנת להתקיים.

הוגי הדעות הציונים הבינו את הקשר בין זהות למקום, אולי יותר מכל אחד אחר. כך למשל כתב א.ד. גורדון בספרו "האומה והעבודה":

"חיינו בגולה אינם חיים. אנחנו עם פרזיטי: אין לנו שורש באדמה, אין קרקע תחת רגלינו. ולא רק במובן הכלכלי אנחנו פרזיטים, כי אם גם ברוח, המחשבה, בשירה, בספרות, באידאלים, בשאיפות אנושיות עליונות. כל זרם בחייהם של אחרים סוחב אותנו, כל רוח מנשבת בעולמם נושאת אותנו…בארץ ישראל אנחנו מבקשים את בית העבודה והיצירה הטבעי שלנו.."

גם מקס נורדאו , שהיה יד ימינו של חוזה המדינה היהודית, הרצל, הגדיר את הבעיתיות של זהותו של היהודי המנותק מהמקום היחיד, שלדעתו של נורדאו, יכל לבטא את מלו זהותו האוטנטית:

" כזה הוא מצבו הנוכחי של היהודי המשוחרר באירופה המערבית. על עצמיותו היהודית ויתר, והאומות מודיעות לו שאת עצמיותן שלהן לא סיגל לו. הוא מתרחק מבני-גזעו, מפני שהאנטישמיות הבאישה את ריחם גם בעיניו שלו, ובני ארצו דוחים אותו מפניהם כשהוא רוצה להידבק בהם. המולדת של הגטו אבדה לו, והארץ שבה נולד מסרבת להיות לו מולדת". (מתוך נאומו בקונגרס הציוני הראשון , 1897)

אני תוהה ביני לבין עצמי, אם סייד קשוע היה קורא את דבריו של נורדאו ושאר ההוגים הציוניים, האם לא היה מבין מראש, שאמריקה היא, כנראה, לא הפיתרון לאדם המחפש מקום שיעניק לו חירות לחיות את זהותו האותנטית – שבמקרה שלו היא זהותו הערבית.

 

מתויג , , , , ,