ארכיון חודשי: מרץ 2012

על ליל הסדר המתקרב, האובססיה למאכלי בריאות וסבא רבא שעבר מזמן את המאה.

החג המתקרב גורם לאנשים סביבי להתנהג אחרת. אחת החברות שלי עם מצב רוח מריר מהרגע שאדי הכלור החלו להתנדף מכפות ידיה.
למה את לא לוקחת עזרה? אני שואלת. מישהי שתעבוד יחד איתך.
"זה התענוג שלי" היא עונה ואני מביטה בה במבט מרחם. על מי היא עובדת?! הסבל שלה ניכר לעיני כל…
אך דווקא הסיפור של חברתי השנייה הוא זה שיותר נוגע לליבי.
כלתה הפכה לטבעונית. "היא ממש הפכה לבעלת אובססיה למאכלי בריאות. איך אני אזמין אותה לסדר?" היא שפכה את ליבה לפני. היא לא יודעת להכין מאכלים שאין בהם ביצים, בשר או דגים. הרי לא יתכן שכלתה תנשנש חסה כל הערב?!
ההזדהות שלי עם חברתי נובעת מכך שכבר מזה זמן רב אני חשה שאני מתחילה להתעייף מכל הרדיפה המוגזמת הזאת אחרי מזונות בריאות.
אני נזכרת בערגה כמה קל היה לארח פעם. הכל היה זורם וקליל…. האוכל שלי מצא חן בעיני כולם, המחמאות הורעפו עלי מכל עבר, והעונג של האם הפולניה, המזינה את ילדיה ונהנית לראות אותם שבעים היה גדול.
עכשיו נגמר הסיפור: זה לא אוכל בשר, ההיא לא אוכלת מוצרי חלב, השלישית אוכלת אך ורק פסטה מחיטה מלאה ואורז מלא. הצילו! מה קורה לנו?!
חברתי ואני צריכות ללכת לקחת קורס לבישול טבעוני כדי לארח את ילדינו?!
ומה יהיה על כל האוכל המסורתי שבגאווה העברנו מדור לדור מסבתא אל אימא וממנה לבת?!
אבודה התורה שבע"פ! איזה סבתא הכינה קינואה?!
ומה על הבילויים המשותפים והיציאות למסעדות כולם ביחד?
פעם ללכת לבילוי במסעדה היה תענוג. היום למסעדה ההיא לא ניתן ללכת, כי יש שם בעיקר פסטות ובצקים וגבינות צהובות ופרמזן….. למסעדה האחרת לא ניתן ללכת כי שם בעיקר יש דגים ומאכלי ים, לשלישית לא ניתן ללכת כי זאת מסעדת בשרים, וכשסוף סוף מוצאים מסעדה עם המון מרכיבים צמחוניים, היא לא כשרה ובכלל כמה אפשר ליהנות מללעוס חסות ונבטים?!
כמעט לכל אחד מאיתנו כבר יש באמתחתו חבר/ה אחת לפחות שהקצינה, ושכמעט לא ניתן יותר לארח אותה בביתכם מבלי לשמוע ממנה במקרה הטוב הערות מלאות ארס על הבשר ששוחה לכם במרק ובמקרה הרע הרצאה מייגעת על הנזק הבריאותי שייגרם לכם אם תקפידו לסיים את מה שיש לכם בצלחת…"מה זה?! ביצה!!!!! האם ידעת שביצה היא בעצם וסת של תרנגולות?!"
מיותר לציין שבשלב הזה כבר איבדת מזמן את התיאבון לאוכל, לחברים, למשפחה ,לאירוח או לכל בילוי משותף…
כל העניין הזה עם הרדיפה אחר הבריאות הפך כבר באופן רשמי למחלה עם שם: "אורתורקסיה" – הפרעת אכילה שמתרכזת באיכות האוכל ולא בכמותו.
זה מתחיל בהתמכרות הדרגתית שבמשך הזמן מקצינה ומחמירה, וזה יכול להגיע עד למצב של סכנה בשל מחסור בויטמינים ומינרלים או הרעבה והגעה למצב של אנורקסיה אורתורקסית.
 מה לעשות…המאכלים "הכי בריאים" הם בעיקר מהצומח והם דלים בקלוריות.
מעניין לציין שבין הלוקים באורתורקסיה יש כאלה ש"החליפו" אותה באובססיה אחרת.
במצבים כאלה תמיד אני נזכרת בסבא רבא של ילדי…שיהיה בריא עד 120..הוא מתקרב אל הגיל הזה בצעדי ענק. את המאה כבר עבר מזמן.
לארץ עלה בעלייה השלישית ומאז חי באחד הקיבוצים הותיקים שבעמק בית שאן.
מיותר לציין שלגילו המפליג לא הגיע בזכות הקינואה,גם לא בזכות הקמח המלא, האורז המלא או הפסטה המלאה. חדר האוכל של הקיבוץ, סיפק לו את אבות המזון החיוניים לגוף, עם הירקות, הביצים, הגבינות ,הלחם הלבן והעוף כמובן….איך אפשר בלי העוף. וראו זה פלא…. הזקן עדיין צלול ובועט.
נזכרתי בו גם באחד הימים כשנכנס לביתי איש מכירות של שואב אבק משוכלל, שמפאת הפירסום לא אזכיר את שם המכשיר.(כן , אותו שואב שצריך משכנתא כדי לרכוש אותו)
אחרי שהדגים לי את יכולות הביצוע  המהוללות של המכשיר והראה לי את הממצאים האיומים ששאב מהמזרון במיטתי, נזכרתי במזרון עליו ישן הסבא החביב שלנו.
מזרון שלא ראה מימיו שואב אבק כזה או אחר. גומאוויר פשוט ביותר, שפשוט דאגו להחליף לו סדינים מידי שבוע.
"אם הסבא היקר שלנו הגיע לגיל המפליג שלו בלי שואב האבק המשוכלל הזה, גם אנחנו נסתדר בלעדיו " אמרתי לאיש המכירות שהתאכזב קשות.
לעומת זה הסבא שלנו טרח שוב ושוב להסביר לנו את סוד הקסם של חייו הארוכים.
הם היו חיים מלאי משמעות, הוא תמיד אמר.
תמיד קם בבוקר נרגש לקראת פועלו, הלך בשמחה לעבודתו, וחש שהוא מתמלא בעונג מהישגיו. ממש כמו ילד קטן.
מה שמביא אותי לסיומם של הדברים שרציתי לאמר על הבריאות ועל הרדיפה אחריה: מרוב רדיפה אחר הבריאות, הפכנו את הבריאות למטרה ושכחנו שהיא האמצעי בלבד.
אמצעי לקום בבוקר נלהבים ליום חדש, שהוא ,כך אני מקווה עבור כולנו, יום שמעניק לנו סיפוק ועונג, יום של עשייה ויצירה, יום שבו אנחנו עושים משהו שמעניק לנו תחושה של חיים משמעותיים ואם אין זה המצב – כאן המקום להשקיע את האנרגיה ולא בכיתות רגליים במסדרונות המבהיקים והתלולים של חנויות הטבע למיניהן.
חג חירות שמח!

מודעות פרסומת
מתויג , , , , ,

על גבעה ירוקה, מגדל האישפוז החדש של הדסה וקרן פלס

 

לכל אדם החי בכל עיר בישראל, תהיה אשר תהיה, ישנה דילמה גדולה ובה מתח בין הרצון לחיות בעיר בה הכל קרוב וזמין לבין התשוקה האדירה לחיות בנוף ירוק ופתוח אל הטבע.
כך גם בעיר שאני בחרתי לגור בה.
בעירי ישנה גבעה אחת ירוקה ששמה : גבעת התיתורה. לאחרונה הגיע לידיעתי דיון שעלה בעירי בעניין גבעה זו שמתלבטים בה מאז הוקמה העיר. היא ניצבת , חצופה בראשוניותה, פנינת טבע וארכיאולוגיה בלב העיר שמכלה עצמה בבטון. ממשלת ישראל מתקשה להניח לה, כך מסתבר, ומעוניינת גם עליה להקים מאות דירות.
כל הנושא הזה הזכיר לי מדוע נמשכתי אל העיר הזאת מלכתחילה. בביקורי הראשונים הסבירו לי תושבים ותיקים וגם קראתי על כך באתר הרשמי של העיר, שהעיר הזאת, בניגוד לאחרות, מתוכננת מיומה הראשון ואחד הדברים שתוכננו בה זה חלוקה של שטחים ירוקים ושטחי בנייה שיהיו באחוזים דומים.
היום, כשאני נוהגת ברחבי העיר ורואה כל כך מעט ירוק וכל כך הרבה בטון, אני שואלת את עצמי אם באמת קראתי את זה, או חלמתי חלום?
אחד היתרונות המרכזיים שניחנה בה עירי הוא מיקומה הגיאוגרפי.
מסביבה כרמי יין פסטורליים, יערות מוריקים ומעט מושבים בעלי בתים נמוכים עם גגות אדומים ושדות נרחבים. בתוך כל הטבע היפה הזה, עומס הבטון של העיר שלא מפסיקה להבנות עם קו רקיע בו מככבים המנופים האדירים שהפכו לה סימני היכר.
כשאני מטיילת עם כלבי ברחובות, אינני מצליחה לראות את כל הנוף הפסטורלי. בניינים בניינים מקיפים אותנו מכל כיוון.
גם כשאני יוצאת לשתות קפה בגינה הקטנה שלי, אני מתפללת לא לשמוע את השכנה צועקת ומחסלת חשבונות עם בעלה (דבר שקשה להמנע ממנו כשחיים בצפיפות שכזו)  וכשאני נושאת את עיני למרום בתפילה לשקט, מהמרום ניבטים אלי בחזרה הבתים הגבוהים שמסביבי.
בתוך כל אלה הגבעה הירוקה שהושארה בתוכנו היא גבעת הנחמה.
כשאני לא מתעצלת ללכת קילומטר אחד נוסף הלאה מביתי אני מגיעה אליה.
גבעת התיתורה יפה במיוחד בעונה זו של סוף החורף ותחילת הפריחה.
הירוק מציף את הגבעה בצבעים עזים עם מרבדי פרחים, עצי השקד מכוסים בפריחתם הלבנה והורודה ונדמה שהחגיגה לא נפסקת. כשאני הולכת בשבילי הגבעה, ניבטים אלי בורות מים עתיקים של עיר קדומה, שמתוכם נבטו עצי תאנים עתיקות שמחזיקות מעמד כך כל כך הרבה שנים.
כמה גס לב צריך להיות אדם בכדי לדרוס את שקית המחמד הזאת עם בניינים נוספים? אני שואלת את עצמי כשאני חושבת על הרעיון של הבנייה בגבעה הירוקה.
לאט לאט ארצנו הקטנה מתחברת לה יחדיו בשלמת הבטון הרחבה שלה המתפשטת  יותר ויותר על פני שטחים ירוקים ונדמה שכבר אין לאן להימלט.
מעין התאבדות המונית לא מוסברת, בדומה למאות דולפינים שמסיבה לא ברורה מגיעים אל החוף.
אך מה יש בו בירוק הזה שגורם לנו כל כך הרבה נחת, רוגע ושלווה? שגורם לנו להתגעגע אליו ולשאוף להשיגו?
תשובה מעניינת קיבלתי הבוקר ביחד עם עיתון היום. לעיתון נוספה  חוברת מהודרת שכולה פרסום לבניין האשפוז החדש של הדסה עין כרם בירושלים.
מי שביקר בבית החולים הדסה עין כרם, יודע עד כמה החוויה אינה נעימה.
הכניסה לבית החולים הישן מקבלת את פניך בסמוך לחדר המיון והאמבולנסים המפנים פצועים וחולים במצבים קשים, מהווים מראה מבהיל ולא ידידותי למבקר גם אם הוא בא עם זר פרחים להגיד מזל טוב ליולדת. מעבר לזה, הבנין עצמו בגוונים קודרים, גדול ועצום, האור הפלורוסנטי שולט בכל והמסדרונות הארוכים על הצינורות שבתקרתם, מלווים אותך בעודך מנסה להתמצא.
מה הקשר לכל זה ולגבעה? אתם ודאי שואלים…
ובכן, כשעלעלתי בחוברת המהודרת המשבחת את מגדל האשפוז החדש קראתי בין השאר את הדברים הללו:
"..הכניסה לבניין החדש היא רחבה ואסתטית ונראית כמו רחוב שאותו מקשטים עצים אמיתיים. בקומה הגדולה והמוארת במשך היום באור שמש טבעי..שטחי ציבור נוספים ואפילו גינה קטנה שתרחיב את דעתם של הבאים". וזה רק ההתחלה. בהמשך הם כותבים על "גולת הכותרת " של בניין האישפוז: 
"גולת הכותרת ..נוגעת גם לנפש החולה ובני משפחתו. בבניין יוכלו המאושפזים ליהנות מארבעה גנים אמיתיים, המכונים "גני ריפוי", שצומחים בין קירות הבניין. בשנים האחרונות נעשו מחקרים שמראים כי הימצאות החולה בסביבת טבע וצמחייה, משפיעה עליו באופן חיובי ויכולה לסייע לו להחלים, בעקבות כך נהוג היום בעולם לטעת עצים וצמחייה בסמוך למחלקות. אנחנו החלטנו שהטבע יהיה בתוך הבניין עצמו…הגנים הוקמו בארבע מקומות מגדל האשפוז. כל גן קיבל נושא שהכתיב את קווי העיצוב..כל גן תחום בקיר זכוכית הפונה אל הנוף של הרי יהודה,שהוא סוג של משאב טבעי בבית החולים…"
אינני נמנית על נשות הדסה, ואני לא מעוניינת לעודד מי מכם להתאשפז (אוקי לידות בלבד…סגרנו) אך תגידו לי אתם, האם מה שמתאים לאנשים חולים, איננו מתאים לאנשים בריאים?!
 האם מה שמתאים כאמצעי להחלמה, לא יוכל להתאים כדי למנוע מחלות מלכתחילה ולהרחיב דעתו של האדם?!
 מי עיוור כל כך גדול, או איזה אינטרסים "שלמות הבטון והמלט" משרתים שרעיונות להקים בגבעה הירוקה של העיר שלנו, בכלל עולים בראשו הקודח?!
ומה יוותר לנו בסוף בעיר שלנו?
נצא לטיול עם הכלב או לטיול ספורטיבי, ננשום את פליטות הבנזין מאחורי המכוניות, נריח את צחנת האשפה הנאספת ברחובות מידי בוקר, הנוף של הרי הסביבה ויערותיה יחסם ע"י המוני הבתים הגבוהים שסוגרים עלינו מסביב…ואין מילוט ואין ריאה ירוקה ויש רק ריאה מפויחת ואפורה הסובלת מעישון פסיבי ומדיכאון סביבתי.
 מי ירצה להמשיך לגור בעיר כזאת? ומה הפלא שקרן פלס ובחיר ליבה (וליבי) נועם, מצפינים אל הגליל, כדי לגור שם בנוף הפתוח מול הכנרת?

מתויג , , , ,

אסתר המלכה, טלי ריקליס ויום האישה הבינלאומי

 

בשבוע שחלף חגגנו את יום האישה הבינלאומי ואת חג פורים במקביל וכמו בתכנון מראש לתוך כל אלה נוסף אירוע: בחירת מלכת היופי של ישראל. ללא ספק עיסה דביקה של סינקרטיזם.

מה למעמד האישה הבינלאומי ולאסתר המלכה?

אם נבחן את מעמדה של אסתר המלכה במגילה, ללא דרשות של חז"ל ואחרים, אלא על פי פשוטו של מקרא, נראה שמלכה היא בטח לא הייתה.

אסתר המלכה, כמו שאר הנשים בתקופת המקרא היו קורבנות של חברה גברית שלטת.

 הדסה היתומה, מבלי שנשאלה לדעתה, הובלה ע"י דודה מרדכי, לתחרות מלכת היופי של המלך אחשוורוש. לא ראיתי את אחשוורוש ולדעתי גם אין תיאורים של מראהו החיצוני, אך אני יכולה לדמיין שכמלך אימפריה,העסוק במשתאות ואכילה רוב ימיו, היה כנראה נפוח ודוחה.

אין לי ספק שהדסה הבתולה הקטינה הבינה היטב, שאין לה את הפריבילגיה לחוש דחייה מגוש הבשר המדיף אדי אלכוהול ועליה לדאוג לעתידה ואין עתיד טוב יותר לנשים בתנ"ך מהיותן נשואות למלך.

לא היה להדסה גם את הפריבילגיה לחוש מושפלת, מכך שהיא אחת משורה ארוכה של בתולות ,החולקות את יצוען עם המלך הדוחה, וגם לא מכך שהיא עומדת כנראה לאבד את בתוליה, מבלי שיהיה לה ביטחון שבתמורה לכך תבחר להיות המלכה. הרי אלפי בתולות לפניה איבדו את תומתן עם המלך והושלכו אלמנות קש מחוץ לארמון:

 " וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ–כִּי כֵּן יִמְלְאוּ, יְמֵי מְרוּקֵיהֶן:  שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים, וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים.  יג וּבָזֶה, הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל-הַמֶּלֶךְ–אֵת כָּל-אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ, לָבוֹא עִמָּהּ, מִבֵּית הַנָּשִׁים, עַד-בֵּית הַמֶּלֶךְ.  יד בָּעֶרֶב הִיא בָאָה, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי, אֶל-יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ, שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים:  לֹא-תָבוֹא עוֹד אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי אִם-חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם"

הדסה למדה היטב במשך חודשים ארוכים תחבולות נשיות שיגרמו למלך כמו לשאר הגברים לסחרחורת, על מנת שהיא תהיה זו שבלילה האחד הזה, תצליח במקום שאלפי אחרות כשלו.

האם אי פעם תהיתם מה היו כישרונותיה האחרים של הדסה? מה אהבה לעשות בזמנה החופשי? איזו אישיות הייתה לה? על כל אלה סיפור המגילה שותק.

אך אין ספק שכולנו נסכים שהכישרון הגדול של הדסה היה מההתחלה ועד הסוף הכישרון לשרוד.

כשזה הגיע להישרדות היא הייתה פשוט עילוי. פעלה בתחכום במניפולטיביות וביצירתית. די לקרוא באיזה אופן היא  הפיקה את המשתה הראשון והשני אליהם בחרה להזמין את המלך ואת המן כדי לעורר את קנאתו של אחשוורוש בהמן וללבות את זעמו עליו עוד לפני שידע את עלילותיו הלאומיות. איך בתחכום רב החליטה להאביס אותם במשקאות ואוכל לפני שהיא מבקשת משהו למענה. היא ידעה שבפעולות הללו תלויים חייה, הכירה היטב את קיבתו של המלך אחשוורוש התאוותן ואת המן שיכור הכוח ועשתה תוכנית שתהלום את  חולשותיהם וכל השאר הוא היסטוריה: " וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְיִנָּתֵן לָךְ.  ד וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב–יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ.  ה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ–מַהֲרוּ אֶת-הָמָן, לַעֲשׂוֹת אֶת-דְּבַר אֶסְתֵּר; וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.  ו וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ.  ז וַתַּעַן אֶסְתֵּר, וַתֹּאמַר:  שְׁאֵלָתִי, וּבַקָּשָׁתִי.  ח אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, לָתֵת אֶת-שְׁאֵלָתִי, וְלַעֲשׂוֹת אֶת-בַּקָּשָׁתִי–יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה, כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ. "

מלבד פורים ובחירת מלכת היופי הייתה עוד תוכנית טלוויזיה שמשכה את תשומת ליבי בקדימונים השבוע.  תוכניתו של אמנון לוי "פנים אחרות".  צפיתי בקדימון לתוכנית ,כשהשבוע "הפנים האמיתיות"  היו של "אחשוורוש המודרני", אחד מרבים בימינו, משולם ריקליס (או זוס, אם אתם מאוהבים…. ) והנה אשתו הרביעית (?) והצעירה של המיליארדר בן ה-88, טלי סיני ריקליס .אותה טלי ששיחקה את עצמה בסידרת הדוקו דרמה "המעושרות" במהלך החודשים שחלפו קודם לכן.  הבטתי בה ומדמותה נשקפה לי אסתר המודרנית.

"היא רצתה אותי בגלל הכסף,אני רציתי בה בגלל החיים" אמר משולם ריקליס בקדימון לאמנון לוי והוסיף ואמר לאשתו הצעירה : "אז אני נותן כסף, את נותנת לי את הנשמה".

גם אסתר נתנה את הנשמה.

נתנה?! מכרה ממש!  ואילו אחשוורוש רצה בה בשביל החיים.

האישה המענגת כפודל המומלץ לגברים חולי לב: מוריד לחץ דם ומאריך את תוחלת החיים של המזדקן העשיר.חיית מחמד של ממש.

ומה מחפשות אותן בנות גבוהות וחטובות,המשתתפות בתחרות מלכת היופי 2012, המוכנות ללכת על הבמה מול אלפי שופטים וקהל רב ,להציג את מחמדי גופן לראווה? מה הגוף החטוב והיפה שלהן יביא להן?

הן מתעלסות בלילה אחד עם עשרות מצלמות, מאות אלפי עיניים סורקות את גופן המעורטל ואם יבחרו יזכו בחוזה שמן ,מכונית ועתיד כלכלי מבטיח. אולי זה אחד המקומות הבודדים שבהם שכר הנשים משתווה לגברים ואולי אף עולה על שכרם.

ואיך בתוך כל אלה השתרבב יום האישה הבינלאומי?!

אולי כדי ללמד אותנו כמה הרבה עברנו,הנשים, מאז ימי המגילה ויותר מזה –  עד כמה רבה וארוכה הדרך שעלינו עוד לעבור .

מתויג , , , , , , , , , ,

משימת החצי

 

בימים האחרונים  קיבלתי למייל שלי מכתבים כועסים על אישיות ציבורית שאני מאד מעריכה. במכתבים האלה האשימו אותה באשמות שונות שצרמו לי מאד. כשחשבתי מה כל כך מכעיס אותי הבנתי שמה שמרגיז אותי כל כך זה החצי. הוא אשם בכל.

שוב הגישו לי אותו ושוב נשארתי רעבה לחצי השני. מייד הזדרזתי ובזכות נפלאות האינטרנט הוצאתי את המידע הנדרש על החצי השני, ושלחתי מייל נוזף בחזרה: תפסיקו לשלוח לי רק חצי. הסיפור הזה הוא דוגמה אחת לבעיה של כולנו. כל כך הרבה פעמים אנחנו מסתפקים בחצי אמת.  בד"כ זאת חצי האמת שנוח לנו להאמין בה. חצי אמת שלא יוצרת לנו דילמות ומזינה יפה את הערכים שלנו…אז למה לקלקל עם העובדות?!

כשחשבתי לעצמי על עניין החצי, נזכרתי שוב באחת התוכניות של האח הגדול (כן כן…אני יודעת שאתם לא עוקבים אחרי התוכנית, אבל לא נדרש ידע מוקדם כדי להבין את הדוגמה..אז המשיכו לקרוא). האח הגדול הכריז על משימת החצי במהלכה הדיירים נאלצו להסתפק במחצית משעות השינה, כמות הסיגריות, האוכל והמים החמים,ושתי דיירות שהודחו, היו רק מודחות לכאורה, כי רק חצי מהן הודחה באמת. קודם כל שאפו להוגה הרעיון. אהבתי את המקוריות, אך לענייננו: המשימה הייתה קשה מנשוא. לישון רק שלוש שעות כל לילה,לאכול חצי מכמות המזון שאתה רעב ,לשתות חצי מכמות המים שאתה צמא. תודו שזה לא פשוט (כלא מעשנת, קשה לי להזדהות עם העניין הזה אז השמטתי…)

הביטוי :" הַשָּׁלֵם גָּדוֹל מִסַּךְ חֲלָקָיו" הוא ביטוי שאומר : תפקוד החלקים השונים יחדיו מניב תועלת רבה יותר מהמצב שבו כל החלקים פועלים בנפרד.

התחלתי להבין פתאום שלפעמים החצי של השלם קטן יותר מסך חלקיו.

למשל אם אתם מבקשים מידע . נגיד איך להגיע לרכבת בעיר מסוימת, והרכבת יוצאת בעוד חצי שעה והמידע שתקבלו הוא חצי נכון הרי לא תגיעו ליעדכם . הנזק שיגרם לכם יהיה זהה למצב שבו היו נותנים לכם מידע שגוי לחלוטין .

או למשל כשאתם במלון או במסעדה ומקבלים חצי שירות. אתם מבקשים לבוא לתקן את המזגן שבחדר כי הוא לא עובד ומגיעים לתקן אותו שעה לפני שאתם צריכים ממילא לפנות את החדר…

או במסעדה אתם מבקשים מהמלצר סכין ומזלג נקיים ומקבלים סכין מלוכלך אבל מזלג נקי…

החצי, הוא פחות מסך חלקיו גם כשזה בא לידי ביטוי בציטוט של משפטים.

תארו לכם שאני רוצה לספר לכם שאני מתמחה בדמיון מודרך. אם אגיד רק חצי מהמשפט, אתם תדעו שאני מתמחה, אבל אין לכם לעזאזל שמץ של מושג במה…

 לפעמים חצי ציטוט משבש את המשמעות והופך אותה להפוכה ממש: "אין דבר העומד בפני הרצון". ואם אצטט רק חצי: 'אין דבר העומד'… ?

כשמישהו חצי מקשיב לכם, אם תשאלו אותו אחר כך מה אמרתם, הוא יגבב מילים חסרות משמעות שיזכור. האם זה לא שווה למצב בו לא היה מקשיב כלל?

אם הצלחה במבחן נמדדת בציון 100. מה נגיד על מחציתו 50? המספר הזה מכונה בעברית:

"נכשל'. בדיוק כמו שהמספר 0 מכונה בהקשר זה.

כולנו למדנו מהסבתות שלנו שאין דבר כזה 'חצי הריון' . היום בסלנג יש אימרה חדשה: 'חצי קלאץ". אני שואלת את הבת שלי איך היה הסרט? או איך הייתה המסיבה והיא עונה לי :"חצי קלאץ'" .לקח לי זמן להבין שהיא לא מדברת על קלקול במכונית. עכשיו אני יודעת שהיא ממש לא נהנתה וחבל היה שטרחה ויצאה מהבית.

גם מקורותינו הבינו שלעיתים חצי שווה לכלום.

בספר מלכים מסופר לנו על משפט שלמה המפורסם, שהוציא את חוכמת שלמה לאור,כששתי נשים הגיעו אליו עם ויכוח שקשה היה להכריע בו: תינוק נולד לשתיהן ,אחד מהם מת ושתי הנשים טענו לאימהות על התינוק החי. מכיוון שלא היו עדים במשפט זה , בחר שלמה את משימת החצי כדי לפתור את העניין:

"ויאמר המלך קחו לי חרב ויביאו החרב לפני המלך, ויאמר המלך: גיזרו את הילד החי לשניים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת." מלכים א ג כה . האם האמיתית הזדעקה וויתרה על הילד לטובת חייו והאם המתחזה הסכימה לפשרה שלאף אחת מהן לא יהיה תינוק. שתיהן הבינו היטב שחצי תינוק זה כלום.

אז לחיי השלם. אם לא גדול מסך חלקיו, שיכלול לפחות את שני חצאיו– ונגיד אמן לחיי האמינות!

 

 

 

 

מתויג , , , ,

מוות אסתטי

הכל התחיל בשעות הבוקר המוקדמות. שתינו כהרגלנו את הקפה, עיינו בעיתון הבוקר והאזנו לחדשות, אך הניחוח החזק של זר הפרחים שעל השולחן התגבר על כל שאר המושאים לתשומת לבי.

תראו כמה זמן הם מחזיקים מעמד, אמרתי בהתפעלות. כבר שמונה ימים.

בני הרים את ראשו מהעיתון שעל השולחן התפעל ושאל: למה הפרחים חיים זמן קצר כל כך?

כי קוטפים אותם, עניתי בפשטות….

ומשם השתלשל הכל…

השאלה ששאל הדהדה במוחי והפכה במהרה לדיון שרבו בו השאלות על התשובות .

למשל:

מה הופך מוות למזעזע כל כך עבורנו? מתי אירוע של מוות ( לצורך הדיון, מוות של יצור חי שאינך מכיר באופן אישי) הופך להיות אירוע מטלטל. אירוע שמוציא אותך משלוותך, ואולי אף גורם לך לפעול.

למשל, מה מזעזע אותנו, הישראלים, כשאנחנו רואים את הטבח שנעשה בסוריה השכנה, מדינת אוייב לכל דבר, מדינה שרוב אנשיה היו רוצים להעלים אותנו מהמפה ובכל זאת אנחנו מזועזעים מהמוות ההמוני שמתחולל בתוכה .לא מצליחים להבין איך מנהיג טובח כך בבני עמו.

מה גורם לנו לחוש חמלה ואמפטיה כלפי יחידים חסרי אונים שפניהם ניבטים אלינו מבין דפי העיתון ומסך הטלוויזיה? הזעקה? הקול המקפיא שיוצא מגרונם רגע לפני הטבח הבא? תמונת הגופות?

כולנו למודי ניסיון ומתוך כך יודעים מה תמונה אחת של ילד הרוג בעזה יכולה לחולל בעולם, ועד כמה מצלמות העיתונים והטלוויזיה מנוצלות היטב למטרות אלה השכם וערב. לעומת זה ישנן מדינות שבהם יום יום אנשים מתים בהמוניהם ממחלות, מהזנחה, ממלחמות אך אין שם מצלמות לתעד את הזוועה, והעולם נותר אדיש.

עצמו את עיניכם לרגע ובדקו מה התמונה הראשונה העולה לפניכם כתגובה למילה 'שואה'.

האם אי פעם ניסיתם לדמיין מה היה קורה אם משואת- היהודים באירופה לא הייתה נותרת אפילו תמונה אחת?

להבדיל אלפי הבדלות, כמה מאיתנו היו ממשיכים לאכול בשר אם אנחנו היינו אלה שצריכים לשחוט את אותה הפרה,הכבש או התרנגולת במו ידינו?

ושוב, להבדיל, האם יתכן שהסיבה האמיתית שבגינה רופאים מנתחים שמים בד גדול המסתיר את האדם המנותח, השוכב תחת ידיהם על שולחן הניתוחים ומשאירים רק פתח קטן למקום הניתוח, נובע בעצם מבעיות אסתטיות פסיכולוגיות?

כשההיגיינה של המוות מופרת הזעזוע מהמוות גדל לעין ערוך עוד מימי התנ"ך .

בנבואת ירמיהו על המלך יהויקים בן יאשיהו הוא קורא לכל העם להתאבל על מותו הצפוי של יהויקים. לא רק בשל עצם מותו הקרב, אלא בשל העובדה שיקבר 'קבורת חמור': "קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים". ירמיהו כב יט כולנו מכירים היטב את הנבואה על מותו הצפוי של אחאב,מלך ישראל החוטא: "המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים והמת בשדה יאכלו עוף, השמים" מלכים א כא כד וגם אשתו איזבל לא תזכה למוות פוטוגני: "…הכלבים יאכלו את איזבל בחיל יזרעאל…" שם כג.

למה הפרחים חיים זמן קצר כל כך? שאל בני,כשהוא מביט על אגרטל הפרחים המלבלב.

כי קוטפים אותם, עניתי….

אז זה בעצם רצח, אמר .

כן. זה מוות אסתטי,עניתי, נהנית מהמראה הרענן של הפרחים ומניחוחם המשכר ( או שמא נכון יותר לכתוב משקר?)

מתויג , , , , ,

מה ישמח אותי היום?

יום ההולדת שלי שהגיע,תודה לאל, גם השנה הציף אצלי את השאלה הפילוסופית: מה באמת ישמח אותי ביום הזה. מה באמת משמח אותנו. למה אנחנו מחכים? מה גורם לנו לשמוח ביום הזה, ובמקרים אחרים לחוש מתוסכלים ומאוכזבים ?

אינני יכולה שלא להיזכר ביום הולדתי השישי. ילדת כיתה א'. אימי הכינה לי עוגת יום הולדת בצורה של רכבת עם קרונות והזמינה את כל ילדי הכיתה אלינו אחר הצהריים. אינני זוכרת הרבה מיום ההולדת הזה אך היטב אני זוכרת את המתח העצום שהייתי בו: האם הם יגיעו או לא? הדאגה היתה כל כך גדולה שגרמה לי לעצב ובכי, וגם כשלבסוף הגיעו הילדים מצב הרוח שלי היה כל כך רע, שיום ההולדת ההוא נחקק במוחי כיום עצוב במיוחד. מה שקרה שם היה מאד פשוט: ילדה קטנה שמחכה שיבואו אליה ליום ההולדת לשמח אותה, אבל לגמרי לגמרי לא בטוחה בכך שזה אכן יקרה.

ובכן,זאת כבר תשובה ראשונה לשאלה מה ישמח אותי: הוודאות שאוהבים אותי.

הידיעה שביום זה אני הולכת לשמוח, שאין כאן שאלה כלל. הוודאות שיש סביבי אנשים שאני יקרה להם וחשובה להם מספיק, שיעשו ביום זה מאמץ מיוחד לשמח אותי.

הרבה פעמים ,גברים בעיקר, מתוסכלים מכך שהם לא מצליחים לשמח את בנות זוגן. "קחי כרטיס אשראי וקני לך מה שבא לך"…..אוקי. אם היינו אביבית מהאח הגדול אולי היינו שמחות מזה. אבל זה לא מה שמשמח אותנו. אנחנו צריכות להרגיש שמשקיעים בנו . שמישהו טרח ועשה מאמץ ממשי בשביל לשמח אותנו. למשל, הפתיע אותנו עם ארוחת בוקר חגיגית שהכילה בדיוק את הדברים שאנחנו ממש אוהבים. הלך למכולת בהיחבא, קנה את המצרכים, החביא אותם. קם מוקדם בבוקר, חתך לנו סלט דק דק. קנה לנו פרחים וסידר לנו שולחן לתפארת. רשם לנו ברכה!!!! (חשוב ביותר) והעיר אותנו.

וזאת התשובה השנייה לשאלה מה ישמח אותי: ההרגשה שמישהו משקיע מאמץ אמיתי מכל הלב כדי לשמח אותי.

זה מזכיר לי את החתונה של מגישת החדשות היפיפיה יונית לוי, שאמנם הקפידה מאד על פרטיותה אך בכל זאת, כשבעלה הטרי שר לה שיר שכתב לה באותו ערב מרגש, שמעו אותו ברמקולים בכל רחבי תל אביב ולדעתי ניתן לשמוע את זה ביוטיוב עד היום. זה היה מרגש. יותר מטבעת היהלום, יותר מהשמלה. הוא כתב לה שיר, עשה חזרות, והפגין לפני כל הקהל את אהבתו אליה.

התשובה השלישית לשאלה מה ישמח אותי היא: הקבלה.

את רוב ימינו, ובעיקר ההורים שביננו, אנחנו מעבירים בנתינה בלתי פוסקת ואם יש לנו גם מקצוע שמהותו נתינה (מורה,רופא,עובד סוציאלי,פסיכולוג,מטפל..ועוד..) הרי שגם בעבודתנו וגם בביתנו אנחנו נמצאים במצב של נתינה בלתי פוסקת. לכן כשפתאום היוצרות נהפכים ואנחנו במצב של קבלה, אין יותר מאושרים מאיתנו.

התשובה הרביעית לשאלה מה ישמח אותי היא: הכרת התודה. על הנתינה והיא זו שממלאת את ליבנו בשמחה אין קץ.

התשובה החמישית לשאלה מה ישמח אותי היא : ההכרה וההערכה.

זה יכול להיות הכרה בי כ…אישה טובה,אימא טובה,חברה טובה,אדם טוב,מורה טובה,מטפלת טובה,ציירת טובה,כותבת טובה…כל אחד ועיסוקו הוא. התחושה שמישהו מכיר ומעריך את התכונות הטובות שבנו או את פועלנו ומציין אותם בדרך זו או אחרת,לפני קהל או ביחידות, בקול רם או בפתק.זה לא ממש משנה. זה תמיד דבר שמרומם את נפשנו ומרנין את לבנו.

וכשנבחן את כל האמור למעלה נראה שניתן היה להגיד מילה אחת שהייתה מכילה בתוכה את כל התשובות לשאלה מה ישמח אותי.

זאת המילה אהבה.

אבל כמו ששאל המשורר: מה זאת אהבה?

אז הנה. קראו לעי"ל וציינו לפניכם: כל התשובות נכונות.

(בלוג זה מוקדש באהבה לכל מי מכם שבדרכו שלו השקיע ושימח,העניק,הכיר תודה,העריך – שאהב.)

מתויג , , , ,

תפסיקי להשתלט לי על החיים

אחת הדילמות הקשות בקשרים בין אנשים,בעיני לפחות, היא הדילמה הבאה: האם להתערב או לא? האם להעיר או לא? האם לפעול או לא?

תאור המקרה: מישהו יקר לי מרזה מידי/משמין מידי/שוכח מידי/מבולבל מידי/מעשן מידי/שותה מידי/שותה פחות מידי/מבריז מידי/יורד בלימודים/מתלבש פחות מידי/מלביש אחרים יותר מידי…ואתם, כרגיל, מוזמנים להוסיף משלכם. אני מתלבטת האם להעיר לו או לא? האם להתערב או לא?

בעל הדילמה: אני, אלא מה?

הערכים המתנגשים: לא תעמוד על דם רעך מול זכות האדם לחירות/חברות מול כיבוד הפרטיות ושוב אתם מוזמנים להוסיף משלכם.

שיקול בעד להתערב: אם אתערב, אולי אמנע מחלה או התדרדרות כלשהי. אם לא אתערב, לא אמנע את הדבר שהיה ניתן לנסות ולמנוע, וגם אפשר יהיה לחוש שלא היה לי אכפת. שהזנחתי. שבחרתי בהתרחקות, שאולי היה יותר מתמיד זקוק למישהו שיהיה שם כדי להעיר אותו.

שיקול נגד להתערב: אם אתערב, אולי אגרום לפגיעה, לסכסוך. יחושו שאני משתלטת על החיים שלהם, שאני לא מכבדת את פרטיותם,שאני מתנשאת עליהם, שאני לא מעריכה את שיקוליהם.

ההכרעה: אין רצפט. כל מקרה לגופו ותמיד תמיד קחו בחשבון שדווקא במקום שתחשבו שעשיתם את הדבר הנכון – יהיה מישהו שיחשוב בדיוק באותה נחישות הפוך מכם.

זה קורה לנו עם חברים טובים, עם בני משפחה: הילדים שלנו, ההורים שלנו,סתם קרובים שלנו. וכשהכוכבים בשמים בנסיגה בבית היחסים…אכלת אותה ממש.(נו טוב.. למי שמאמין באסטרולוגיה) משפט אחד מלא כוונות טובות יכול להיות עילה לפיצוץ שיביא איתו אחריו שנים של נתק. ואתה משוכנע שהיית זהיר, ואמרת את זה הכי בעדינות שאפשר, וכולך מלא אך ורק בכוונות טובות.זהו. העסק גמור ולא יעזור לך כלום וגרוע עוד יותר אם זה משפחה..אוי אוי אוי…לך תדע איך זה יתנקם בך.ממצב שלא תוזמן לליל הסדר עד למצב שיוציאו אותך מהצוואה אוקי…אם אתה שייך למשפחות ממוצא ספציפי, ולא משנה מאיזו עדה,כמו שאומרים.. (המכשפה הזאת?! אני אראה לה מה זה……אצלי היא כבר לא תראה כלום)

ואני מביטה בייאוש לשמיים ושואלת את הבורא (נו טוב…אם אתם מאמינים בבורא). מה עשיתי רע? אתה יודע שכל כוונותיי היו טובות. ובראשי מהדהד משפט ששמעתי רבות בשושלת המשפחתית: "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות". אין ישועה. אנחנו תמיד נטעה. ככה בראו אותנו.שנעשה טעויות, שיכעסו עלינו, שננסה ללמוד ושוב נטעה כי למה לא עשינו כלום? איך לא ראינו שהוא במצוקה? ידעתם שהיום כבר נותנים קנסות על דברים כאלה? כן. כשזה בכביש באירוע של תאונת דרכים, לא עלינו. אם לא תעשה משהו אפשר לקנוס אותך על פי חוק…אבל אף אחד לא מחוקק חוקים קבועים ביחסים שלנו עם הקרובים לנו ביותר בשגרת היום יום שלנו. שם אנחנו מתפקדים על תקן כל שלושת הרשויות: אנחנו המחוקקים, אנחנו הרשות המבצעת ואנחנו הרשות השופטת. מתייסרים עם רגשי אשמה על כך שהתערבנו , מתייסרים עם רגשי אשמה על כך שלא התערבנו ,מענישים את עצמנו ואת האחרים, ואף אחד לא זוכה בניכוי שליש כי ביחסים בין אנשים כולנו עם עבר של קלון.

ובעלי אומר: "עכשיו את מבינה למה עדיף להיות נזיר על ההר?" (נו טוב.. אם אתם מאמינים בהתנזרות)

מתויג , ,

על מה אתעצבן היום?

אין לי ספק שהדרך הנכונה לנהוג כאזרחית למופת היא להיות אכפתית, לפעול , למחות כשצריך, לשבות כשצריך…בקיצור לא להיות אדישה , לא לשבת על הגדר.

אך מה לעשות שגם כאן אני חשה מוצפת? כל בוקר אני קמה ליום שמציף אותי בעודף סיבות למחות ולהתעצבן. הנה רשימה חלקית:

– הדרת נשים

– כפייה דתית

– השתמטות מהצבא ברישיון המדינה (חוק טל) ובכלל חלוקה לא שווה בנטל …

– מניעת נסיעה ברכבת מהחיילים בימי ראשון

– יוקר הדיור

– הבריאות הציבורית

– החינוך ציבורי

– אי צדק משווע במשכורות עובדי הקבלן ובמקביל חברי הכנסת מעלים לעצמם את המשכורת בלמעלה מ1000 ₪ לחודש

– אסון הכרמל: יש דוח מבקר המדינה. יש אצבע מאשימה. אז מה?

– ועדת טרכטנברג וההמלצות שלה מתמוססות…

– אנחנו בין המדינות היקרות בעולם במזון

בקיצור….אפשר להתפטר מעבודתי ולהקדיש כל יום בחיי להפגנה נגד תופעה אחרת, ולא יהיה יום דל. התחושה הזאת מרפה את הידיים. מעייפת מלכתחילה. הרי לא ניתן לטפל בכל התחלואים, לא ניתן למחות נגד כל העוולות, וממילא כל המחאות לא באמת עוזרות במדינתנו המתוקנת..אז למה שלא נשב על הגדר, יחד עם אריק אינשטיין, רגל פה רגל שם….

אבל אז, אני אומרת לעצמי, זה רק יחמיר את המצב. המדינה תמשיך להתנהל בחוסר צדק, העוולות ימשכו, כי הממשלה מיטיבה להכיר את אזרחיה העייפים וסומכת עליהם שלא יאכזבו וממילא לא יעשו דבר. ולא רק זה, האזרחים המדהימים שלנו , גם ילכו ויצביעו לאותה מפלגת שלטון שהצביעו קודם, כי אולי הם מושחתים, אבל רק הם יכולים על הערבים שמסביב….ובכלל..מה היה עם מפלגת השלטון האחרת? לא הייתה שחיתות?

בשלב זה מגיע הרגע הקשה מכל: רגע הייאוש. הרגע המסוכן מכל לאזרחים והנפלא ביותר למנהיגים. הכלבים נובחים, אבל השיירה עוברת. ללא כל הפרעה.כך זה נדמה.

אבל אז זה קורה.

לפתע.

ברגע שהם הכי פחות מצפים.

זה קורה לכל אחד מאיתנו מתי שהוא. ברגע מסוים שזהו. די. בנקודה הזאת הוא כבר לא מוכן יותר לשתוק. בנקודה הזאת הוא כבר לא מוכן יותר לוותר.

לכל אחד זה קורה בתחום אחר, ברגע אחר בחיים – אבל לכולנו זה קורה.

משהו מצליח לעצבן אותנו כל כך, שאנחנו מדלגים כמו שור שראה בד אדום, הישר מהגדר אל תוך הזירה….ואז מסוכן ממש להימצא בסביבתנו.ברגע ההוא אנחנו מבהילים והם מבינים שאין ברירה…כאן משהו חייבים לתקן. חייבים לשנות.לפתע האורות דולקים במשרדי הממשלה עד אור הבוקר, מידי פעם יוצאים ונכנסים השרים טרוטי עיניים לשחרר ידיעה על התקדמות קלה במשא ומתן…לרגעים אנחנו כבר ממש דואגים לבריאותם,מביטים בחלחלה על העיגולים השחורים שמסביב לעיניהם, לעורם המחוויר מחוסר שעות שינה וממש חשים בהקלה כשמגיע השינוי המיוחל. נחתם הסכם, וכולם יכולים להמשיך הלאה.

והנה מגיע החורף ומצנן אותנו, ואיתו גם השגרה,ויש כבר נושא יותר דחוף שמטריד אותנו..ושוב המנהיגים יכולים להירגע. להזמין את הנהג שיסיע אותם אל בית הנבחרים במכונית של העבודה, להיכנס אל המשרד הממוזג בטמפרטורה המדויקת, ולא צריך לצמצם כי חברת החשמל לא תשנה את הטמפרטורה בבית הנבחרים. בצהריים ללכת לאכול במזנון הכנסת אוכל מגוון , טעים וזול. (מניסיון – ממש מומלץ) לשוחח עם כמה לוביסטים, ולחזור להצביע על הצעת החוק האחרונה…לא לשכוח להצטלם בדרך לכמה שיותר ערוצים. לחייך לעיתונאים ולהשתדל לא לשכוח את שמם. בערב כבר מחכה להם המשפחה החמה בביתם, הם מחייכים בדרך לבנק, וגם הפנסיה נראית מבטיחה יותר מתמיד…

רק להיזהר לא להתחיל עם הפקידות והכל יעבור בשלום.

מתויג , , , , , ,

ממה אני אפחד היום?

פתחתי את עיתון הבוקר, עם הקפה, ושאלתי את עצמי תוך כדי דפדוף: ממה אני אפחד היום?

שלל אפשרויות היו לי לבחירה. למעשה אפשר להגיד שאנחנו חיים בשפע. לכל מדינה יש מחצב שבו היא מתהדרת?! הנה, גם לנו יש משאב משלנו. משאב שנובע כל ימות השנה, נחל איתן שלעולם לא יאכזב: שפע של דברים שאנחנו יכולים לפחד מהם.

הנה רשימה חלקית מהעיתון של היום:

· לפי ראש אמ"ן, אביב כוכבי, מכוונים אל ישראל בכל רגע 200,000 טילים ורקטות. אלפים מראשי הנפץ הכבדים ביותר, חלקם כימיים וביולוגיים, מכוונים אל תל אביב. מחזיקים אותם גורמים שאינם ידידי ישראל, רובם דתיים קיצוניים הנגועים במשיחיות.

· אסד בסוריה. החיזבאללה מאיימים שהם יצילו את אסד גם במחיר פתיחת מלחמה עם ישראל.

· צה"ל נערך להברחת נשק מתקדם מסוריה לידי ארגוני הטרור באזור.

· השופטת ביניש פורשת. מי ילחם למען עצמאות המשפט ועל עליונות המשפט ומלחמה על כך שבית המשפט לא יקרוס?

· תוכנית חדשה לטיולים שנתיים מטעם משרד החינוך: במסגרת התוכנית, מוצע לבתי הספר לבקר באתרים שונים בגוש עציון, ובעיקר לבקר בחברון "עיר האבות" – לסייר במערת המכפלה ובמוזיאון בית הדסה, בשכונת אברהם אבינו. כמו כן, התלמידים יכולים לסייר בבית רומנו, קבר עתניאל בן קנז, קבר ישי ורות, בית העלמין היהודי העתיק, המסלול מקרית ארבע לחברון וממערת המכפלה ליישוב היהודי, וכן לבקר בישיבת שבי חברון. עד היום פחדנו ליפול ממצוקים,עכשיו נפחד גם מאבנים ובקבוקי מולוטוב…

אני אעצור כאן לאלה מכם שהיו אמיצים ללכת איתי עד הלום….

זה לא שאין יותר ממה לפחד,חלילה. ואני שואלת את עצמי: למה אנחנו עושים לנו את זה? מה זה הנוירוטיות הזאת שלנו? איך מתרפאים מהמחלה הזאת?

הרי במציאות של רובנו, הבוקר נפתח לו באתנחתא של קפה, ארוחה קלה. אנחנו הולכים אל מקום עבודתנו ושם מגלמים ערכים או אינטרסים שמצמיחים אותנו. ילדינו הולכים לבתי הספר ולגנים, משחקים ולומדים, ואחר הצהריים אנחנו ממשיכים לנו בשגרת חיינו היצירתית, בערב נחים ממנה, ובלילה חולמים. למה לתוך השגרה הזאת אנחנו דוחסים לעצמנו את כל התוכן החרדתי הזה? על איזה צורך זה עונה? מה מפריע לנו להתענג על הפשטות של היש. של ההווה? למה אנחנו כולנו הפכנו להיות נביאי זעם אובססיביים, לאיוב שמתגרד ללא הפסקה ממחלת העור שאולי תדבק בו.

מה שמדאיג אותי באמת בכל העסק הזה, זה העובדה שהפחד הזה שלנו יוצר את המציאות. הנוירוטיות שלנו באמת לוקחת את החיים שלנו אל הקצה. יש מי שצריך לדאוג במדינה שלנו- וצריך להשאיר לו את העבודה הזאת. לא ברור לי איך החרדות של האזרח הפשוט יועילו להתמודדות של המדינה עם איומים כאלה או אחרים. זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות פאסיביים. אבל בואו נפסיק להיות כלי משחק בידיהם של אלה שרוצים אותנו מפוחדים. בואו נשתלט מחדש על החיים שלנו ונעצב אותם ,עד כמה שניתן,באופן שישרתו לנו את הכיף של היום יום, ולא נכנע לאינטרסים לא ברורים של ממשלות, של עיתונאים ושל כלי תקשורת, לקבל את תמיכתנו בפעולות שלהם כי אנחנו מ פ ח ד י ם !

מתויג , , , , ,

עוורון של חסד

בעוונותי הרבים אני צופה מידי פעם בתוכנית הריאליטי "האח הגדול".(הנה אמרתי את זה ונשארתי בחיים). אחת מהדמויות היותר מעניינות שם (אותי כמובן) הוא איתם. איתם הוא עוור,שראה פעם והתעוור בעקבות מחלה. מידי פעם הוא משתף את הצופים בחוויה שלו כעוור באופן שהוא חווה את האנשים שסביבו, הדרך שבה הוא מדמיין כיצד הם נראים וגם מה קורה לו כשהמציאות מסתברת כשונה ממה שדמיין.

חשבתי על כך בבוקר ,כשהקשבתי לרדיו. עוד עוון שאני מודה בו( ויש שיגידו "להבדיל אלפי הבדלות"), הוא אהבתי לרשת ב'. אך..איזה עיתונאים מקצועיים יש שם, איזה תוכניות מחכימות. איזה שירות הם עושים לנו, האזרח הקטן כשהם מעמידים מול הקיר את סוללת הפוליטיקאים ששלחנו לבית הנבחרים, וממטירים עליהם קושיות. מכיוון שאינני מכירה את רוב הכתבים מבחינה חזותית, יוצא שאני מתרשמת מאישיותם, מכשרונותיהם ומפועלם ובמוחי מצטייר לו בלי משים איזה ציור מדומיין של אותה דמות עלומה. והנה, לפני כמה ימים, בעודי משוטטת באתר של רשת ב' ומחפשת תוכנית שהוקלטה, ראיתי את התמונה של אחד הכתבים לו אני מאזינה כל בוקר. לא אנקוב בשמו, כדי שחלילה לא יעלב…נדהמתי. הקול הרדיופוני והסמכותי, החריפות השכלית והיכולת הורבלית שלו, ציירו לי בדמיוני דמות של גבר בשנות ה50 המוקדמות, שחור שיער, מגולח למשעי…אחלה גבר…במילים אחרות, ואילו התמונה שפגשתי הייתה רחוקה כל כך מהמציאות המדומיינת שלי,שתת המודע שלי פשוט לא הסכים להחליף את התמונה שהתהוותה לי במוח לשמע קולו של אותו גבר חכם ומסוקס שדמיינתי.גם עכשיו, שאני כבר יודעת איך נראה אותו כתב, עדיין מתגברת התמונה הישנה על החדשה ולא מפנה לה מקום.

וזה מביא אותי לעוד תוכנית מאד פופלארית בטלויזיה הנקראת : "The Voice" .

גם שם העוורון הוא חסד.

יושבים שם שלושה שופטים.לא רואים את הזמר אלא רק שומעים, מה שמאלץ אותם לשפוט את הזמרים על פי אותו הכישרון שבו הם מבקשים שיכירו: כישרון השירה שלהם. הם שמנות ושמנים, זקנות וזקנים או נערות ונערים – כל זה הופך להיות לא רלוונטי, כשהשופט רק מקשיב למיתרי קולם, וברוב המקרים מתרשם עמוקות (מה לעשות, מישהו בכל זאת סינן אותם עד לשלב הזה). איזה יופי. איזו הזדמנות הזמרים האלה קיבלו. הם יכולים לממש את הכישרון האמיתי שלהם, בלי ששום איפיון חיצוני יעצור בעדם. אנשים שרגילים להשפט תמיד על פי המראה החיצוני שלהם, שלרוב מרתיע, לפתע מקבלים מפתח למנעול השער לגן חלומותיהם.

והנה אני מסיימת.

איתם מהאח הגדול, אותה תוכנית שמוקיעים (ומה לעשות….בצדק!) לימד אותי משהו על החסד שבעוורון. גרם לי להבין טוב יותר למה לעולם הטלויזיה לא תחליף את הרדיו ,בין השאר כי יש כל כך הרבה כתבים ועיתונאים מדהימים "שלא עוברים מסך" – אבל הם אוצר בלום של חוכמה ושנינות, והשירות שהם עושים לנו הוא יקר מפז. והנה אפילו הטלויזיה, מצאה תוכנית שבה היא יכולה להתחפש לרדיו: לסובב את הגב ולהאזין לשיר, פשוט להאזין. לא כל זמר צריך להיות דוגמנית מסלול, לא כל כתב צריך להיות יונית לוי ולא כל אדם צריך להיות שופט בתחרות מלכות היופי הבלתי נפסק של החיים…

תנו לנו להנות מהכישורים של בני האדם, מהאדם שבפנים, תנו לנו להיות עוורים לקליפות ולעטיפות. עוורים לאריזה. איזה עולם יפה יתגלה לנו.

מתויג , , ,