ארכיון חודשי: אפריל 2012

"לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ" כי מסתבר שכשאדם שונא אדם אחר – אלוהים ישן.

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי, קיבלתי על  עצמי החלטה שאני לא הופכת להיות עבד לאקטואליה. לא משעבדת את הבלוג שלי לשום חג הנחגג כעת, לא לשום נושא "חם" שהולך עכשיו בחדשות.  פשוט הולכת עם הלב שלי ואולי יותר נכון יהיה להגיד כותבת את שבוער בעצמותי.
מה שהוביל אותי להחלטה לא לכתוב על יום השואה רק בגלל שהוא חל  באותו יום.

הלכתי לישון עם ההחלטה הזאת בערב יום השואה,וקמתי עם ההחלטה הזאת בבוקר יום השואה, אך בשעה עשר בבוקר, עם הצפירה, ואחרי האזנה של שעתיים לרשת ב' בהגשתה המופלאה של קרן נויבך נשברתי. לעצמותי החלה לזחול ההרגשה של אותה הבעירה באש ההשראה הזועקת להישמע ולהיכתב. נכנעתי.
אינני יודעת מה באמת גרם לי להישבר.
אולי הכעס שחשתי כשראיתי את ראש הממשלה מדבר בטקס לזכר יום השואה על האיום האיראני והרגשתי איך הוא מנצל את השואה בצורה צינית לצרכי המדיניות של מדינת ישראל, ומוזיל בכך את זכר הנספים.
 

אולי הכעס שחשתי כשצפיתי בחדשות באחד הערוצים בערב יום השואה וראיתי איך שוב מעלים לדיון ציבורי את נושא מצוקתם הכלכלית של ניצולי השואה בישראל דווקא בערב יום השואה, יום אחד בשנה.
נותנים לניצולים להנמק שנה שלמה במצוקתם, ורק כשזה מתאים אקטואלית לתאריך ולסדר היום הציבורי, הופכים את זה לנושא לדיון הראוי לזמן מסך יקר בדומה לעמותות השונות ה"חוגגות" בפרסומיהם בבקשות תרומה לעזרה לעניים כשמגיע חג בחסות הפסיבית של הממשלה בישראל.

ואולי לא הכעס גרם לי להישבר אלא ההתרגשות.
ההתרגשות הרבה שחשתי כשראיתי כמה ימים קודם בחדשות את ניצול השואה שבתאי וודה שנסע לאושוויץ עם משפחתו כדי לספר להם את סיפורו לאחר 40 שנות שתיקה, ובעודו צועד בשבילי המחנה באושוויץ שמע קריאות: "שמאל ימין שמאל ימין" בעברית, שהלכו והתעצמו. כשפנה לאחור ראה לתדהמתו מצעד של שוטרים ישראלים במדים, מניפים בידם את דגלי מדינת ישראל.
בתו הנרגשת רצה אליהם ואמרה למפקד שהצעיד אותם: "זה אבי! הוא ניצול המחנה הזה!"
הקצין ,ללא המתנה, נתן פקודה לשוטרים להצדיע לכוון שמאל, וכך עברו שוטרי מדינת ישראל על פני ניצול המחנה הדומע בהצדעה.
שוטרים במדים של מדינת ישראל במחנה אושוויץ, כשכל מה שזכרונו של ניצול השואה שבתאי וודה הכיל באותם רגעים היו זיכרונות הצעדים של חיילים גרמנים נאצים שהוצעדו בקריאות בגרמנית.

אולי מה שגרם לי להישבר הייתה דווקא החידה היומית שהופיעה באחד מהדפים האחרונים של עיתון ה"ארץ" בבוקר יום השואה ששאל: מהו הפירוש העברי לשם "פולין"?
התשובה שנחבאה בעמוד אחר הייתה: "פה לן יה ".
תשובה שצמררה אותי. בפולין, במקום שבו הושמדו מיליוני יהודים ובני אדם אחרים אלוהים ישן. כי בהנחה שקיים – אם היה ער, הרי לא יתכן שהיה נותן לדבר כזה להתרחש.

בעודי  מקשיבה לתוכניתה המעולה של קרן נויבך ברשת ב' ,שמעתי את בארי צימרמן מקריא דברים שכתב באתר הקיבוצים "הזמן הירוק"  על המספר של ז'אן אמרי. הוא צטט את דבריו של ז'אן אמרי שכתב על המספר שקועקע על זרועו השמאלית:
"על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת יסוד של הקיום היהודי. כשאני אומר לעצמי ולעולם, כולל ליהודים המחזיקים ביהדותם מטעמים דתיים ולאומיים, שאינם רואים בי אחד משלהם, כשאני אומר: ‘אני יהודי’, אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ". (ז’אן אמֶרי; מגרמנית: יונתן ניראד)
והמשיך בארי צימרמן וכתב:
"המִספר של ז’אן אמֶרי מסביר את הקיום היהודי יותר מן התלמוד והחומש / הוא יותר ממצה, יותר מהימן / מקופלות בו אפשרויות / של חזון מתפורר / בבחינת “וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר” …" הוא ממשיך וכותב ומסיים בפסוק :
"עד יבוא משיח צדקנו, “עֹשֶה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר".
 (השיר כולו באתר http://www.kibbutz.org.il/itonut/2012/dafyarok/120419_parasha.htm)

כשסיים להקריא את דבריו המשיך להדהד בי המשפט: עד אין מספר…עד אין מספר…..האם זאת הגאולה האמיתית שתבוא על העולם? עולם בו לעולם לא יהיו יותר מספרים שדומים לאלה שקועקעו על ידו של ז'אן אמרי ומיליוני יהודים?

שלוש פעמים צעדתי עם תלמידי במחנות ההשמדה ובפעם האחרונה הזוועה הייתה קשה מנשוא. היה איתנו עד  פטר גרינפלד או בכינויו – פפיצ'ק מתאומי מנגלה, שחי את התקופה הזאת יום יום עד היום.
כשעמדנו באושוויץ על הרמפה המפורסמת פטר סיפר לנו על הפרידה מאימו, הוא חזר בגרון ניחר  על זעקותיו של הילד שהיה: "אימא! אימא! אימא! ". הזעקות הללו שבקעו מגרונו, המשיכו להדהד בליבי חודשים רבים אחרי וגרמו לי להחליט לא לנסוע יותר למחנות בפולין. ביקרתי שם מספיק. מכסת הכאב שלי התמלאה ואיננה יכולה עוד להכיל. הדמעות שלי שנספגו באדמת המחנות בפולין טרפו את חלומותיי חודשים אחרי והחלטתי שלמען שפיותי אמנע ממסעות נוספים. הותרתי מאחורי במחנות הללו את עשרות בני משפחתי שניספו, דמעותי ועקבות צעדי וחזרתי לביתי שכאן, במדינה הריבונית שהקמנו.

"מה הלקח שלדעתך צריך להילמד מהשואה"? שאלה קרן נויבך את אחד הניצולים שראיינה באותו בוקר, והוא ענה לה:
 "לא לשנוא. זה הלקח. משימה קשה לטבעו של האדם ובכל זאת עלינו לעמול ולעבוד קשה על מנת להשיגה"
ואני מצטרפת למשאלה שלו ושל התורה בספר ויקרא פרק יט:
" לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ " כי מסתבר שכשאדם שונא אדם אחר – אלוהים ישן.

מודעות פרסומת
מתויג , , , , , , ,

"היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה"

על הקשר בין פצע בלב האדם לבין היצירתיות שמעתי וקראתי רבות אך להכיר באופן אישי דוגמא מובהקת לכך היא זכות גדולה והשראה עצומה. מ"בן העניים" שאני מכירה שמעתי מה זה להיות ילד עני.
למשל איך זה לגדול עם מקרר ריק בבית עם אחיו ואימו,שהייתה המפרנסת היחידה וכדי להאכיל את ילדיה הייתה מלקטת ביער צמחי תבלין והייתה באה הביתה ומכינה להם מקמח ומים פיתות, מתבלת אותן עם צמחי התבלין וקצת מלח ומאכל זה היה עבורם יום חג.
סיפורים כמו אלה יוצאים מפיו של אדם שהפליג שנים רבות הרחק מאד מחופי מולדת העוני ( ואף יגיע רחוק עוד הרבה יותר בעתיד אני מאמינה ויודעת)
האש שבוערת בעצמותיו היא פנימית.
לו אין צורך בעידוד מוטיבציה. כשהוא שוקע בייאוש מדכדך, הוא הולך לעבוד עוד שעה והעבודה משכיחה ממנו את העצבות הרגעית שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו.
הוא היה תלמיד סקרן ורצה לסיים לימודים עם תעודת בגרות, אך היה עליו לחפש בית ספר תיכון שישלב בין הלימודים ובין העבודה כדי שיוכל להביא כסף הביתה. תיכון כזה היה מקצועי וסיפק רק תעודה מקצועית והוא בחר בו בלית ברירה.
לתיכון היה נוסע בטרמפים, כי היה מרוחק וכסף לאוטובוסים לא היה.
הכאב של הילדות העשוקה,העוני והמחסור הם אש היצירה שלו היום.
האמונה שבידיו היכולת לשנות את העתיד, ולצאת ממעגל העוני, הייתה זו שגרמה לו כנער ללכת לחנויות ספרים, לבחור את הספרים המקצועיים שמהם למד לבד, לשבת שעות ולקרוא בחנות עד שהייתה נסגרת, כי כסף לקנות את הספר לא היה.
מובן שבתנאים אלה לא יכל ללמוד באוניברסיטה, אבל היום הגיע למצב שכל העובדים תחתיו, אלה שהוא מלמד ומדריך, בעלי תארים של אוניברסיטאות נבחרות, ואילו הוא, הממציא והיוצר הראשי,המנהל והמדריך, חסר כל תואר.
אנשים כמותו מעוררים אצלי הערצה מהסוג הנדיר, שאני חשה לעיתים רחוקות מאד כלפי אדם כלשהו.
הרי כל כך פשוט וקל היה להתדרדר אל הרחובות ולהיטמע בהם. להיכנס לתוך הסטטיסטיקה שמספרת לנו על כך שממעגל העוני לא יוצאים. להעלם לתוך ההמון של סביבתו הקרובה ולהיות קורבן נוסף של חברה לא שוויונית ולא צודקת.
אך מעולם לא היתה לו נטייה לחוש קורבן. העוני הפך להיות מאתגר עבורו. הוא הביט אל העולם של ילדותו וידע אינטואיטיבית שבחוץ יש עולם אחר שמחכה לו ואליו שאף.
שום דבר בחייו ובהתנהלותו לא היה הגיוני, שקול או רציונאלי. הסיכונים שלקח ,העקיפות והדילוגים רבו כמו גם האכזבות מאנשים שציפה כי יאמינו בו, יראו את החזון שלו, יכירו בכישוריו ויושיטו לו יד. רבים מהאנשים אמרו לו לא מסיבות שלהם וחלקם פשוט מעולם לא נדרשו לקחת סיכונים מיותרים בחיים, כי ממילא אבא הוריש להם הכל והסיכון היחידי הוא לאבד את מה שקיבלו, אז למה?
אבל כל "לא" ששמע בחייו נשמע לו כמו "כן" מהדהד וחזק. כל אדם שסרב לו הפך להיות עוד אדם שדמיין אותו בעתיד מכה על חטא. (ובדיעבד – רבים היו כאלה)
זה רק סיפור אחד אישי שזכיתי להכיר ומפאת צניעותו לא אגלה כאן את שמו, אך "בני עניים" הם לא תמיד עניים בחומר. לעיתים הם עניים בשמחה,באהבה,בחום.

לא מזמן ראיתי בטלוויזיה ראיון שערכה אילנה דיין בתוכניתה "מי שמדבר" עם הסופר עמוס עוז.

הררי מילים נשפכו בראיון הזה ומכל משפט שאמר עמוס עוז ניתן היה לפתח תוכנית בפני עצמה, אך אותי צרבה בנשמה התובנה, שהספר המעולה :"סיפור על אהבה וחושך" מעולם לא היה נכתב לולא הפצע הכואב בחייו של עמוס עוז: התאבדותה של אמו.
פצע עמוק שנחרט על לב פצוע של ילד שחש ממילא חלש ולא רצוי, ילד חוץ בקיבוץ,לבן וחיוור,עירוני בין קיבוצניקים שזופים, מדקלם שירים בין ילדים שידעו לנהוג טרקטור ולשחק בכדור.

"בן עניים" נוסף שתפס את תשומת ליבי כשכיכב במספר רב ממהדורות החדשות בטלוויזיה הוא  חיים סבן, שהיה בן לאב שהתפרנס ממכירת עפרונות מדלת לדלת והפך למיליארדר חובק עולם עם קשרים ענפים בממשל בארצות הברית.

ומה על "בן העניים" מני מזוז שהפך ליועץ המשפטי לממשלה, אחד מהבולטים שהיו למדינת ישראל, דבר שקיבל ביטוי בבחירתו כאיש השנה במשפט ע"י לשכת עורכי הדין , אות אביר איכות השילטון ואות המופת ע"י תנועת אומץ. מני מזוז נולד וגדל בנתיבות שהייתה מעברה. גר בילדותו בפחונים בלי מים, בלי חשמל והיה בן למשפחה ברוכת ילדים שהיה לה מפרנס יחיד.

המשפט: "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" מופיע בתלמוד הבבלי ובעצם מהווה פירוש לפסוק:  "יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו" מספר במדבר כ"ד,אותו סיפור ידוע על בלעם שבא לקלל את ישראל ויצא מברך. זהו חלק מהברכה לישראל והתלמוד משחק בפרשנות: התורה משולה למים, ודליו, שבמקור הכוונה לבארותיו, הפך להיות: עני בלשון רבים.

כך הברכה של בלעם לשפע של מים שתמיד יהיה בבארותיהם של בני ישראל, הפכה להיות ברכה לכך שבישראל מבני עניים תצא תורה ואכן, יצירתיות יש בישראל, מים פחות, כך שנראה על פניו שהתלמוד פרש נכון…

שני בני עניים מפורסמים מתקופת חז"ל הם הלל הזקן ורבי עקיבא.

הלל הזקן, נולד בבבל למשפחה נכבדה, ועלה לארץ ישראל בגיל 40. כשהגיע ארצה היה עני מאוד, והשתכר טרפעיק (מטבע בעל ערך מועט) אחד ביום, ואת הכנסותיו היה מחלק לשתיים. מחצית נתן לשומר בית המדרש כדי שיוכל ללמוד תורה מפי רבותיו, ובמחצית השנייה השתמש לפרנסת בני ביתו.
מספר התלמוד:
" פעם אחת לא מצא עבודה, ולא נתן לו שומר בית המדרש להיכנס.
עלה הלל הזקן על הגג וישב על פי הארובה,
כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.
אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג.
כשעלה עמוד השחר התפלאו החכמים שהבית אפל,
הציצו למעלה – וראו דמות אדם בארובה.
עלו ומצאו את הלל מכוסה שלג.
הורידו ממנו את השלג, רחצו אותו והושיבוהו כנגד המדורה.
אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת. "
תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לה, עמוד ב, מתורגם ומעובד

בסופו של דבר הלל הזקן היה נשיא הסנהדרין ומייסדה של שושלת נשיאי הסנהדרין, אשר התקיימה במשך 15 דורות ו-450 שנה עד לביטול מוסד הנשיאות במאה ה-5, גם לאחר חורבן ירושלים.

תחילתו של רבי עקיבא הייתה כרועה צאנו של כלבא שבוע, אביה של רחל. רבי עקיבא גם היה בן גרים. רחל ראתה שהוא "צנוע ומעולה" והתקדשה לו בתנאי שיילך ללמוד תורה. אביה של רחל הדיר אותה מנכסיו והם התגוררו בבית תבן בעוני רב.
תיאור קשיי הפרנסה בהם היה נתון רבי עקיבא תוך לימוד התורה ניתן על ידי חז"ל:

"בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים חציה מוכר ומתפרנס וחציה מתקשט בה. (לשאר צרכיו. בנין יהושע) עמדו עליו שכניו ואמרו לו עקיבא אבדתנו בעשן מכור אותן לנו וטול שמן בדמיהן ושנה לאור הנר, אמר להם הרבה סיפוקים אני מסתפק בהן, אחד שאני שונה בהן ואחד שאני מתחמם כנגדן, ואחד שאני יכול לישן עליהם".
בסופו של דבר הפך רבי עקיבא לאחד מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות והטביע את חותמו על הלכות רבות ועל ערכים במסורת ובחשיבה היהודית.
ההערצה שרחשו לרבי עקיבא כחכם וכסמכות גבלה בהערצה שאין למעלה ממנה, והיו אומרים עליו בתלמוד שהיה "קושר כתרים לתורה" ואפילו משה, לאחר שראה אותו במראה נבואי, על פי התלמוד התפעל ממנו ואמר, "אדם כזה בעולמך ואתה נותן תורה על ידי?".

לא כל בן עני הופך להיות גדול בתורה,משפטן מבריק,ממציא או בעל עסקים חובקי עולם, אך לא לשוא  אנחנו מצווים להיזהר בכבודם של בני העניים, כי כשיוצאת מבני העניים  תורה היא תמיד יוצאת בגדול.
כמו תיאבון שלעולם לא יבוא על סיפוקו למלא את החלל והמחסור שנצרב בליבם בעודם ילדים.

אז הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה!

מתויג , , , , , ,

"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"


אולי זה החג ואולי אין קשר בכלל, הנושא הזה של שקרים לבנים ושקרים כשלעצמם מעסיק אותי  יותר בימים אלה.
כמה פעמים קרה לכם שאדם שעומד מולכם או מדבר עמכם בקו השני של הטלפון אומר לכם משהו, ששניכם יודעים בוודאות שהוא שקר, אך שניכם משתפים פעולה בהעמדת פנים: הוא מעמיד פנים שאינו משקר, אתה מעמיד פנים שלא עלית על זה שהוא משקר לך, וכך השיחה מסתיימת בשלום, הקשרים נשמרים ובא לציון גואל?
אמנם אחד הציווים הבסיסיים ביותר בתורה הוא הציווי : "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" וממשיכה התורה במקום אחר וחוזרת ואומרת:"… ולֹא תְכַחֲשׁוּ, וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" , אך גם חז"ל שמו סייג לתורה ואמרו בתלמוד: "רבי נתן אומר מצווה לשנות מן האמת מפני השלום…"
אם תשאלו אותי באופן אישי מה באמת מפריע לי בשקר לבן אודה ולא אבוש שאחד הדברים שמפריעים לי בעניין השקר הלבן היא התחושה של הזלזול שאני חשה באינטליגנציה שלי מהצד השני. מה הוא חושב שאני טיפשה? אני שואלת את עצמי. מה זה כל הסיפורים האלה?! ומייד במחשבה שנייה אני אומרת לעצמי: על דבר כזה אני עכשיו אפוצץ את הקשר? ובמיוחד אם מדובר בקשר עם קרוב משפחה,שותף או עמית.
אנחנו בולעים את הצפרדע, מעמידים פנים שאנחנו מטומטמים למען השלום וממשיכים הלאה כשבתוכנו ישנו אגו קטן דואב ומדמם..לא על כך ששיקרו לנו, אלא על כך שחשבו שאנחנו טיפשים ושבאמת ובתמים אנחנו מאמינים להם.
כמה פעמים האשימו אותי דורשי טובתי בהאשמה הכבדה : את כל כך תמימה! כל כך נאיבית! על כך שבחרתי להאמין כדי להמשיך ולחיות בשלום עם האנשים. ומהי תמימות ומהי נאיביות אם לא כסילות?
אך מיהו הכסיל האמיתי שביננו ? האם אני או אותו אדם שמתעמת השכם וערב עם כל הסובבים אותו כי הוא רודף אמת אובססיבי ובסופו של דבר נותר ערירי ומריר על כך שלא הצליח לתקן את העולם ולצידו נותר רק כלב מחמד שהוא היחיד שלא משקר כי כלב יודע להגיד רק 'הב-הב-הב' ?!
האם במקום כסילות נאיביות ותמימות לא ניתן להגדיר אנשים שסופגים את השקרים הללו וממשיכים הלאה מפני השלום כסלחנים? והאם אין זו תכונה נאצלה?
 גם תרצה אתר כתבה בשירה "אהבה יומיומית" על השקרים הקטנים את המילים הנפלאות:
"שקרים שקטים שקרים קטנים
בתוך ליבנו ישנים
על פני חבצלות סגולות
ושלל צמחי המים
שטים הם הס על פני הזרם
שטים הם עצומי עיניים
שקרים שקטים, שקרים קטנים
בתוך ליבנו ישנים

ואור בהיר עולה וצף על פני החדר
אתה יודע מי אני, יודעת מי אתה
הכל בסדר, הכל בסדר…"

למרות השקרים הקטנים שנמצאים בתוכם, שניהם יודעים והכל בסדר…
על כך שהשקר טבוע בנו כמו יצר הרע, לא רק המקורות מעידים:
במחקר שנערך לאחרונה ע"י ד"ר שאול שלוי ופורסם בעיתון "הארץ" נקבע כי נטייתם של בני אדם לרמות עולה כשהם לחוצים בזמן. הם בדקו האם הדחף לשקר מתחזק או נחלש ,כשרמאי פוטנציאלי מקבל זמן לחשוב על מעשיו.המסקנות של המחקר הן גם עצובות וגם משמחות.
 העצובות: הנטייה לשקר טבועה בנו מן היסוד. כשאנשים לא מקבלים זמן לחשוב,ברירת המחדל שלהם תהיה לרמות. המסקנה המשמחת: אם אתם מעוניינים באמת, אל תדחקו את האדם שלפניכם יתר על המידה וכך הסיכויים שתקבלו אותה – תעלה.
ומה עם הנטייה הבסיסית שלנו לשקר את עצמנו ולהדחיק את האמת?
בעיתון דה-מארקר כתבה טלי חרותי-סובר התייחסות למחקר האושר שנערך ע"י האו"ם ובו ישראל הגיעה למקום המכובד: מקום 14. על מה בעצם התבסס המחקר? על כנותם של הנשאלים לגבי השאלה: עד כמה הם מאושרים.
כותבת טלי:" כולנו לכודים בתפישות עולם מסויימות שמעוותות את המציאות. בבסיס אנחנו רוצים להצטייר יפים,חכמים,אופטימיים,נדיבים ושמחים.מאושרים,אם תרצו….לא קוראים לזה אושר,קוראים לזה הדחקה,וכך בזכות הדיווח העצמי הזה נכנסת ישראל שוב ושוב לטבלת השיאנים"
המסקנה: בכולנו יש נטייה לשקר והיא טבועה בנו מן היסוד, ולמעשה היא חלק מהמנגנון ההישרדותי שלנו. אין אדם שאנחנו משקרים לו יותר מאשר לעצמנו, כשכל יום אנחנו מדחיקים אמת כואבת אחרת לתת המודע שלנו, ומעלים שקר לבן ומחוייך למודע, מעמיסים אותו על כתפינו ויוצאים לפועלנו, אחרת פשוט לא היינו יכולים לתפקד והאנושות כולה הייתה קורסת לתוך דיכאון ממושך ולא יוצאת מהמיטה.
אז מתי שקר הופך לדבר בלתי נסלח?
מוסכם על כולם ששקר הופך בלתי נסלח כשהוא קיים במוסדות השילטון שלנו.
 הציווי  בשמות כג 7 נמצא בתוך חוקים שהם בעצם הנחיות לניהול משפט הוגן:
"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק, וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג, כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע".
לאיזה אדם  יש הסמכות להוציא להורג בתורה אם לא לשופטים. האזהרה כאן היא לשופטים עצמם, שמשפט שקר יכול לעלות גם בחיי אדם חף מפשע שדמו ישפך לשווא. בית המשפט חייב להיות מקום של אמת צרופה.
חז"ל אף ראו את חובת הנאמנות לאמת שמוטלת על השופט, ככוללת אחריות לדאוג שלא ישב בפניו תלמיד (מתמחה?) שאיננו מצוי בידיעת הדין, ואמרו: "מניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק' " (תלמוד בבלי, שבועות ל ע"ב
חובת העדים להעיד אמת היא כל כך יסודית, שישנה בתלמוד דעה לפיה האיסור להעיד שקר גובר אפילו על אינטרס שלמות חייו של העד, והוא בגדר "ייהרג ובל יעבור": "אמר רב חסדא… עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו – י ה ר ג ו ואל יחתמו שקר" (תלמוד בבלי, כתובות יט ע"א).
ב"הר הקודש" בירושלים, שם נמצאים כל מוסדות השילטון לא כל אחד ראוי להיות.
אחת מהתכונות הראשונות של מי שראוי להיות על הר הקודש בירושלים כפי שמתואר בתהילים ט"ו הם אמירת האמת:
"…יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ; מִי-יִשְׁכֹּן, בְּהַר קָדְשֶׁךָ.
 הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק;    וְדֹבֵר אֱמֶת, בִּלְבָבוֹ."
מיהו הצדיק הראוי לגור באוהלו של ה'? לשכון בהר קודשו? אותו אדם שמעשיו שלמים ואין בהם דופי, הוא פועל בצדק והאמת לא רק בפיו כי אם גם בלבבו.
 ולפי התורה האדם נברא בצלם ולכן הדמות האידאלית שאותו עליו לנסות לחקות היא ה' עצמו, אם כן שימו לב לתכונות של ה' כפי שמתאר אותן משה בשמות פרק לד, כשהוא עולה להר סיני ואלוהים עובר על פניו :
"…וַיִּקְרָא, יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן–אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. "  מכאן שהתכונות האידאליות הן היכולת לרחם, היכולת ליחון, הסלחנות, החסד והאמת.
ומעבר למוסדות השילטון גם  ביחסים יומיומיים שבין אדם לאדם כשמתרחשת בגידה באמון ,בחוסר כנות בקשרים אינטימיים, בקשרים של חברים טובים , בקשרים קרובים עם בני משפחתנו מהדרגה הראשונה. שם הפיצוצים הגדולים, שם הכלים נשברים לאלפי חתיכות, משפחות נקרעות, קשרים מתנתקים לעיתים לעד ומדוע?! כי שם אנחנו מקווים למצוא את עיר המקלט שלנו . עיר שמכילה אמון,אמת וצדק שהם יסודות האהבה האינטימית ובלעדיה הכל נחרב.
אבל איך מבדילים בין שקר לבן לשקר בלתי נסלח?
האם אין זאת החוכמה הגדולה מכולם? הדעת להבחין בין טוב לרע?
 בספר בראשית ד ה' אומר לקין  עוד לפני שרצח את אחיו הבל.
"הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ."
ה' ראה שקין זועם וצפה שהוא עלול לבחור ברע ולכן הזכיר לו : אמנם השקר והדחף להרע נמצא בתוכנו, והוא רובץ בפתח דלתנו בכל מקום שאנחנו נמצאים, ורבים הפעמים שאנחנו חושקים לשקר או לעשות את הרע – אך יש בידינו את הכח והחוכמה לשלוט בכך ואנחנו נדרשים לעשות זאת: "ואתה תמשול בו"!
היכולת לבחור בין הטוב לרע היא הדבר  המייחד את האדם משאר הברואים, וגם בענייני השקרים הלבנים והלבנים פחות אנחנו נדרשים לדעת לבחור נכון : "מדבר שקר תרחק".
מאיזה דבר שקר להתרחק ולאיזה מותר להתקרב?
כאן אנחנו לבד.

מתויג , , , , , , ,

על ליל הסדר האינטימי שלי שמלווה בנקיפות מצפון שלא מצליח להזדקק בפעילות הענפה של התרומות לנזקקים.

את ליל הסדר הקרוב החלטנו שעושים בחיק המשפחה המצומצמת הפעם. כל הדודים עמוסים באורחים משלהם וחשבנו שיהיה נחמד לשם שינוי לעשות ליל סדר אינטימי. מה זה מצומצם? שבעה איש. בשיחה מראש סגרתי עם אחת המוזמנות שהיא אחראית על הסלטים,אני אדאג למצרכים וישבתי להכין עם אימי את התפריט.
"חרוסת תהיה?! ברור. בלי חרוסת אין כניסה !" הרי המעדן הזה על המצה, אין שני לו, וכבר אמר רבן גמליאל כל שלא אכל חרוסת בפסח לא יצא ידי חובתו…. (אופס, סליחה הוא דבר על המרור!)
"ומה עם הגפילטע פיש?! " שתחיה אימי עד מאה ועשרים ותשמור על כושר וצלילות…בין השאר כי אין לי מושג ירוק איך מכינים את הדבר הלא מזוהה הזה, וגם לא נראה לי שמישהו יצליח לשכנע אותי ללמוד,אבל בלי גפילטע פיש – אין ליל סדר במשפחתנו וכבר אמר רבן גמליאל….
"ומה עם הליפתן?!" בלוטות הרוק שלי כבר עובדות שעות נוספות. אין מעדן גדול ממעדן ליפתן הפירות היבשים שמכינה אימי, שעובר מדור לדור ומשתבח.
אחרי השיחה הדפסתי את המצרכים לסלטים והוספתי אותם לרשימת הקניות הארוכה. שוב הרמתי טלפון לאימי: מה את ממליצה שנעשה מנה עיקרית?
בסיום השיחה הבטתי על המגילה שנוצרה במו ידי לאחר שיחות הטלפון האחרונות והבנתי מה שאמותינו כנראה יודעות כולן: אינטימי או לא אינטימי, אם מכינים בפסח את כל המעדנים שמאפיינים את ליל הסדר, זה ממש לא משנה אם טרחת למען חמישה עשר איש או למען שבעה. יומיים תעמדי במטבח- לפחות, יום שלם תרבצי בסופר ועוד חצי יום להשלמות וחשבון הבנק שלך יכנס לגרעון של עוד מאות שקלים. 
אבל לא זה היה הדבר היחידי שקפץ לי מדף רשימת המצרכים.
דבר נוסף שחשים יהודים במדינת ישראל בכל שנה לקראת החג  שנכנס לתוך רשימת המצרכים ומצטרף  לחגיגת הסעודה הם ייסורי המצפון הקשים שתוקפים אותנו כלפי אלה שאין ידם משגת.
זה ממשיך בליל הסדר עצמו, עוד לפני שאנחנו מתבשמים מהאכילה המוגזמת, אנחנו קוראים את ההגדה שפותחת במילים : " הא לחמא, עניא די אכלו אבהתנא בארעה דמצרים. כל דכפין ייתי וייכל.." כלומר – הלחם שנאכל היום הוא המצה שהיא לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים ומיד מזמינים את כל העניים להצטרף לסעודה.
ומהו חג החירות ומהי השנאה לעבדות אם לא חגיגת העצמאות הכלכלית שלנו והשנאה והפחד להיות משועבדים למישהו שירדה בנו וינצל את חוסר האונים של מצבנו הכלכלי הנזקק.
 זאת העונה שבהן משגשגות עמותות הסיוע וחלוקת המזון לנזקקים. בכל מקום אתה מתבקש לתרום למען אלה שאין להם, אם במסרון למען ניצולי השואה הרעבים, אם במוצרי המזון בסופר שאתה מוזמן להוסיף משלך, יוזמות מיוזמות שונות שמעלות מידי שנה את הדיון לגבי הנתינה לנזקקים: מדוע יש בכלל נזקקים שאין ידם משגת להכין ארוחת חג? מדוע יש צורך בעמותות שיעשו את מה שאולי הממשלה צריכה לעשות?
אך השאלה שאותי מטרידה באופן אישי מידי שנה היא עניין ההשפלה.
יש לי חברה שנוהגת לחגוג את יום הולדתה בסמוך לפסח, והיא עושה דבר נפלא: היא מבקשת מכל הבאים ליום הולדתה להביא לה תרומה לנזקקים במקום מתנה, שאותה היא מעבירה לאלה שצריכים לקראת החג. לכאורה מעשה חסד שאין יפה ממנו אך אליה וקוץ בה: אותה חברה שולחת את התרומות למשפחות שהיא מכירה, והם מצידם, מודים לה בטלפונים ובמכתבים, אסירי תודה לנצח.
באחת הפעמים ששלחה לכל המשתתפים ביום הולדתה מכתב בו שיתפה אותנו בטלפונים ובמכתבי התודה לא יכולתי יותר וכתבתי לה את שעל ליבי.
אינני מוכנה יותר לתרום תרומה שהיא לא בסתר.
אינני מוכנה לקבל מכתב תודה או טלפון מוקיר מאף נזקק שנתתי לו. לא די בהשפלה שהם חשים על כך שהם נזקקים?  במעשה זה בלי מודעות ובאופן עקיף אני משפילה אותם שוב בכך שהם צריכים להישיר את עיניהם אלי ולהיות לי אסירי תודה לנצח.
שימו לב למינוח "אסירי תודה". זה בהחלט סוג של בית כלא להיות אסיר תודה כלפי אדם שנתן לך כשהיית עני ונזקק.
מכיוון שידעתי שחברתי לא עושה את הדברים מכוונה רעה, אלא להפך, השתדלתי במכתבי לעשות הכל באופן כזה שתבין את הנקודה הבעייתית מבלי שתרגיש מותקפת חלילה, ואני מקווה שהצלחתי בכך.
למען המטרה הזאת גייסתי את הרמב"ם שכתב בספרו  "משנה תורה" בפרק על ההלכות הקשורות למתנות לעניים את דרך הנתינה הרצויה.
הוא דרג את הנתינה לעניים לשמונה מדרגות, מהטוב ביותר לטוב פחות, כששלושה עקרונות מנחים אותו  שבהם לא רצה לפגוע כשהוא מעניק לנזקקים:
1. לא לגרום לעני לתלות בצדקה ובתרומות שהוא מקבל.
2. לא להשפיל את העני ולגרום לו לסבל כפול.
3. להימנע מתרומה לנוכלים שמנצלים את הנזקקים וגוזלים את כסף הצדקה.
כך נוצרו שמונה המדרגות של הנתינה להן קרא בעברית של ימי הביניים שהייתה שגורה בפיו: "שמונה מעלות הצדקה".
לא אנצל את הבמה הזאת בכדי לתת לכולכם שיעור במחשבת ישראל, אך אציין רק שתי מדרגות עיקריות: הגבוהה והרצויה ביותר והנמוכה והפחות רצויה.
הגבוהה ביותר היא נתינת עבודה לעני, או הלוואה לצורך פתיחת עסק, או הצעת שותפות.
על נתינה זו אמר הרמב"ם: "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה…החזק בו עד שלא יפול ויצטרך" .
ממעלה זו  הוא ממשיך ומפרט מה פחות מזה , כשהוא מרומם את מתן הצדקה בסתר למקום השני ובמקום האחרון הוא מציין אדם שנותן לעני בסבר פנים לא טובות :"פחות מזה שיתן לו בעצב…" כלומר אותו עני שמתדפק על דלתך, ואתה מביט בו בסלידה על כך שהטריד את מנוחתך, ובחשדנות על כך שבטח יקח את התרומה עכשיו ויקנה לעצמו וודקה….אבל בכל זאת , כדי להימנע ממצפון לא נקי, אתה זורק לכף ידו מטבע של חמישה שקלים…
הרמב"ם, מבחינתי, התפרץ לדלת פתוחה, וניסח בצורה מובנת ורציונאלית בחוכמתו הידועה את הדברים שחשתי תמיד באופן אינטואיטיבי: עניים כנראה היו מאז ומעולם, ותמיד יהיו ומעבר לכך שהממשלה צריכה להיות ממשלה חכמה שוויונית וצודקת בחלוקת המשאבים כדי לצמצם את מימדי העוני למינימום האפשרי, הרי שלא יתכן שלא יהיו עניים ונזקקים בחברה בכלל. לכן, דברי הרמב"ם אקטואליים היום כפי שהם היו אקטואליים בימי הביניים  וכנראה כפי שיהיו לעולם.
וכשמסיימים את "הא לחמא" אומרים את המילים: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין"  ואין דרך יפה מזו לסיים גם את המאמר הזה: השנה עבדים, הלוואי ובשנה הבאה בני חורין!

מתויג , , , , , , , , ,