ארכיון חודשי: מאי 2012

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ

"מעניין מה גיבורת מגילת רות הייתה אומרת על הנאמנות של האזרחים ונבחרי העם היהודים בישראל למגילה אחרת…. למגילת העצמאות?"

חג השבועות הוא בעיני מעיין נובע של רעיונות והשראה.

אני יכולה ללמד את תלמידי מידי שנה בשנה את מגילת רות ולעולם לא אגיד את אותם הדברים שאמרתי בשנה הקודמת ותמיד אגלה רעיונות חדשים ומסרים נסתרים בתוך המגילה.

השנה הזאת המגילה האירה לי באור חדש את ערך הנאמנות.

אולי בגלל שנאמנות הוא ערך שאיבד את תהילתו בחברה שלנו.

ראשי ממשלות אינם נאמנים להבטחות שלהם, חברי כנסת עוברים ממפלגה למפלגה, מנהלים אינם נאמנים לעובדים שלהם ועובדים אינם נאמנים למעסיקים שלהם. בני זוג רבים מידי לא רק שאינם נאמנים זה לזה, הם גם לעיתים הופכים  את חוסר הנאמנות לאידיאולוגיה (ראה ערך נישואים פתוחים)ובכלל, אנשים לא נאמנים למילותיהם.

כי נאמנות מתחילה במשפט אך מסתיימת במעשים.

כמו המשפט המצמרר שאמרה רות לנעמי: " וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ." (רות א)

המשפט הזה בעצם לא מאפשר יותר משא ומתן. הוא מכיל הצהרת נאמנות טוטאלית ובצידה שבועה בשם אלוהי ישראל. רות נשבעת באלוהי ישראל, באותו אל שנעמי מאמינה בו, שרק המוות יפריד בינה לבין נעמי, וכך מנטרלת מנעמי כל אפשרות למנוע ממנה את רצונה. נעמי יודעת היטב כי שבועת שווא בשם אלוהים – עונשה מוות ולכן היא נכנעת.

אך החלק המרגש יותר הוא החלק של הצהרת הנאמנות במשפט.

רות מפרטת את המצבים השונים שחיי שתי האלמנות יכילו בעתיד ומתחייבת שבכולם תהיה נאמנה לנעמי. מעין שבועת נישואין חד צדדית. (אגב מעניין לראות את ההבדל בין נוסח השבועה הנוצרי,המכיל הצהרת נאמנות הדדית, לבין נוסח הכתובה היהודי, הדואג אך ורק לנושא הכלכלי של עתיד הכלה)

הצהרת הנאמנות של רות לוותה במעשים.

רות חזרה עם נעמי לבית לחם ומיהרה לצאת ולהצטרף אל שאר האלמנות המלקטות בשיבולים אחרי הקוצרים כדי לפרנס את נעמי ואותה ולדאוג למזונן. הנאמנות של רות הייתה מרשימה כל כך עד שהפכה לשמועה בכל בית לחם. דומה שלא היה איש שלא שמע על אותה כלה מואביה שחזרה עם נעמי,למרות שהתאלמנה, ודואגת לה למחייתה.

הדבר בא לידי ביטוי במשפט שאומר לה בעל השדה בו היא מבקשת ללקט,שיהפוך לימים לבעלה החוקי,בועז: "ויֹּאמֶר לָהּ–הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.  יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו." (רות ב) בועז מהלל אותה על מעשה הנאמנות שהפגינה כלפי חמותה ומדגיש את הצטרפותה אל עם ישראל ואל האמונה באלוהי ישראל.

הנאמנות כתכונה אצל רות, היא כנראה דבר עמוק ומובנה באישיותה, וכשנעמי מסבירה לה שאותו בעל אדמות הוא קרוב משפחה שיכול על פי חוק לגאול אותה מאלמנותה, היא מקבלת בהכנעה את בחירת נעמי בבועז כבעלה המיועד, וזאת למרות פירושי חז"ל המספרים שבועז היה זקן מאד. רות הרי מורגלת בכך שהיא מקבלת בהכנעה את מה שהגורל ייעד לה על הרע שבו ועל הרע פחות ומבצעת את כל תרגילי הפיתוי הנדרשים, על פי הנחיותיה של האלמנה הזקנה: נעמי.

סוף הסיפור הרי ידוע. רות נישאה לבועז והפכה להיות סבתא רבא של המלך דוד, שירש ממנה הרבה דברים ,אך לא את התכונה של הנאמנות לבני אדם.

אחת הדוגמאות הקלאסיות של הנין הלא נאמן היא חוסר נאמנותו של דוד לאוריה החיתי, שכיר חרב נוכרי בצבאו. בכדי להדגיש יותר תכונה נאלחה זו הסופר בוחר להבליט את נאמנותו של אוריה לדוד. אוריה ,שאינו יודע שדוד הזמין אותו מהמלחמה לא בכדי לשמוע מה שלום החיילים ואיך מתנהל הקרב, אלא כדי שילך וישכב עם אשתו,  וכך הילד של דוד,אותו היא נושאת ברחמה, ייוחס לו ולא יוודא פשעו ברבים- מסרב בכל תוקף ללכת לביתו ולשכב עם אשתו בעוד שאר החיילים מחרפים את נפשם בקרב ,בין השאר כדי להגן על ארון ה' שבמחנה. אוריה מבטא נאמנות לצבא של דוד, לארון ה' ולדוד, גם כשהוא לא פותח את המכתב שדוד נותן בידו. אותו מכתב המיועד ליואב שר הצבא, ובו ההוראה להמית את אוריה בקרב.

דוד ,לא הסתפק באי נאמנותו לאוריה אלא בחר לנצל באופן ציני את נאמנותו המוחלטת של אוריה אליו, כשנתן בידיו את המכתב המתכנן את מותו. מי שמכיר היטב את דמותו של דוד בתנ"ך יודע, שהיחידי שהוא היה נאמן לו באופן מוחלט היה אלוהי ישראל, אך גם זאת רק בהיבט שעבד אותו בלבד ומעולם לא בגד בו עם אלילים אחרים ולא בגלל שהיה נאמן לחוקי המוסר שלו.

למעשה, אם דוד היה היום ראש ממשלה או נשיא – היה בודאי יושב יחד עם הנשיא לשעבר קצב באותו תא בבית הסוהר על מעשים גרועים בהרבה מאלה שעשה  קצב. דוד לא רק ניצל את מרותו ושכב עם בת שבע,הוא אף רצח את בעלה לאחר שהכניס אותה להריון. קצב היה למעשה,צדיק במעשיו,יחסית למעשה הנפשע שעשה דוד, אך העונש שקיבל דוד על מעשיו היה בודאי חמור בהרבה מעונשו של קצב: ארבעת בניו מתו מוות טראגי, כפי שהעניש את עצמו בעצמו מבלי דעת: "וַיֹּאמֶר, אֶל-נָתָן, חַי-יְהוָה, כִּי בֶן-מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת.  ו וְאֶת-הַכִּבְשָׂה, יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם:  עֵקֶב, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַל, אֲשֶׁר לֹא-חָמָל." (שמואל ב י"ב)

מה הייתה אומרת רות על הנין שלה ועל ערכי הנאמנות שלו איננו יודעים. איננו יודעים מה הייתה אומרת רות על צאצאיה אזרחי ישראל שלכבוד חג השבועות תשע"ב מנפצים חלונות ראווה וזורקים בקבוקי תבערה על זרים,שחלקם אשמים וחלקם חפים מפשע אבל לא מצליחים להבדיל ביניהם כי לכולם יש אותו צבע?!

מעניין מה גיבורת מגילת רות הייתה אומרת על הנאמנות של האזרחים ונבחרי העם היהודים בישראל למגילה אחרת…. למגילת העצמאות?

מודעות פרסומת
מתויג , , , , , ,

דרושים 10 מיליון קברים

"אם כל מעשן היה מבין שהוא מפרנס איזה איש עשיר שבנה את האימפריה הכלכלית על חשבונו ועל חשבון הבריאות שלו, שאותו איש עשיר פוגע במכוון בו ובמשפחתו ובילדיו, וצוחק כל הדרך לבנק כי הוא מתפרנס מטיפשותם ומהתמכרותם של האנשים, וישן טוב בלילה למרות שהוא יודע שעד 2020 ימותו 10 מיליון איש בעולם ממפעל חייו וחיי הדומים לו, אולי כולם היו יוצאים בזעם לכבישים!"

דבר ידוע הוא כי אדם אינו יכול לחשב את קיצו.

אדם קם בבוקר, יוצא לדרכו ואינו יודע אם לא תפגע בו מכונית של שיכור או סתם אחד ששלח הודעת טקסט באמצע נהיגה, אם יפול עליו עץ,או יקרוס מתחתיו גשר.

אולם לא על הדברים שאיננו יודעים או שולטים בהם אני רוצה לדבר, אלא דווקא על אחד הדברים שהם לגמרי בשליטתנו, וביכולתנו למנוע ובכל זאת רבים מאיתנו ממיתים את עצמם באיטיות ובאכזריות,לאט אך ביסודיות בחסות החוקית של המדינה שלנו ומדינות אחרות בעולם.

אני מדברת על העישון.

השבוע הלך לעולמו חבר הכנסת גדעון עזרא והוא בן שבעים וארבע בלבד. גדעון נפטר מסרטן ריאות לאחר שנתיים של מאבק שבמהלכם, כשהוא כחוש וקרח מהטיפולים הכימותרפיים וממחלת הסרטן, העביר הרצאות נגד עישון ברחבי הארץ.

גם אבי נפטר מסרטן ריאות בעקבות שנים של עישון כבד בגיל שישים ושבע בלבד.

אבי שהיה חולה במחלת הטרשת הנפוצה עשרות שנים וכולנו חששנו שממנה בסופו של דבר ימות, מת מוות מטופש ומיותר שחולל במו ידיו: מעישון.

אני מודה שלא תמיד הנושא של העישון הטריד את מנוחתי. כשהייתי נערה בת 'טיפש עשרה' גם אני חשבתי שעישון זה משהו שמעיד על עצמאות, על בגרות, על שיק ואפילו על חוכמה. מכיוון שגם הורי עישנו, לא הייתה לי גם דוגמא אישית נאותה בעניין זה וכך זה נמשך עד שסיימתי את שירותי הצבאי.

אני זוכרת היטב איך הבינה חזרה אלי באחת,במהלך שיחה עם ידיד כשהבנתי עד כמה אני מזיקה לי, לסובבים אותי ובנוסף גם מדיפה ריח רע וחיה בבית שמצחין מסיגריות.

התובנה הזו הכתה בי באופן חד ועמוק וקופסת הסיגריות האחרונה שהייתה לי הושלכה בתיעוב לפח ומאז מעולם לא חזרתי לעשן.

באתר הרשמי של האגודה למניעת הסרטן כתוב על העישון: " עישון הינו גורם המוות מספר 1 בעולם הניתן למניעה! כמו כן, צופה הארגון כי עד שנת 2020 ימותו כעשרה מיליון איש בעולם כתוצאה מנזקי העישון, במידה ומספר המעשנים לא יפחת."

בעברי כחברת קיבוץ יזמתי מלחמת חורמה בנוהג לעשן בחדר האוכל המשותף של הקיבוץ.

היה זה לאחר שהחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים נאכף והויכוח שרווח ביני לבין חברי הקיבוץ המעשנים נסב סביב העובדה שחדר אוכל משותף בקיבוץ הוא לא מקום ציבורי על פי חוק. מעל עשרים שנה חייתי בקיבוץ ולמדתי היטב שחוקי המדינה בקיבוץ הם המלצה בלבד בהרבה מקרים, אך לא הבנתי מדוע כל חברי הקיבוץ הלא מעשנים על ילדיהם של המעשנים וטפם של הלא מעשנים, צריכים להפוך למעשנים פסיביים ולשלם בבריאותם.  המאבק היה קשה ביותר והפכתי להיות אויבת המעשנים המושבעת, אך בזכות עיקשותי, ההיגיון הבריא שעמד מאחורי המאבק והצטרפות של חברים נוספים להובלת העניין ניצחתי והעישון נאסר.

על עישון פסיבי כתוב באותו אתר : " בגוף המעשן הפסיבי נספגים בגוף חומרים מסרטנים בדומה לאלו הנספגים בגופם של המעשנים. שיעור התחלואה מסרטן הריאה וממחלות לב בקרב אנשים שאינם מעשנים החיים עם בני זוג מעשנים, גבוה בכ-25% מאנשים שבני זוגם אינם מעשנים. מדי שנה מתים בישראל כ-1,500 איש כתוצאה מחשיפה לעישון פסיבי, מידי שנה נפטרים בארה"ב כ- 40,000 איש כתוצאה ממחלות לב הנגרמות מעישון פסיבי."

כשאדם יקר לך נפטר מסרטן שהיה יכול להמנע, הזעם והכאב כפולים. אינך רק כואב את אובדנו, אינך רק מתגעגע. אתה בעיקר זועם,מרגיש שבאוזלת ידו ובמו ידיו גרם למותו בסבל ולכאב העמוק לכל משפחתו וחבריו. אין פלא שכשראיתי לפני שבועות ספורים את הידיעה הבאה בחדשות 2 של הכתב מתן חצרוני התמלאתי זעם רב:

"עולה חדש משוויץ החליט לשמח את החיילים ולהעלות את המורל הלאומי, וייצר קופסאות לחפיסות סיגריות עם סמלי היחידות הצה"ליות הלוחמות. הקופסאות מחולקות ללא תשלום במספר קיוסקים ובקרוב יימכרו לכל דורש בסכום סמלי של חמישה שקלים. אז מי תמכור יותר – גולני או צנחנים?" מי שמתקשה להאמין לי שיקרא בעצמו ויראה את העיצוב ההזוי של קופסאות הסיגריות המעוצבות בסמלי יחידות צה"ל בקישור.

בפייסבוק  שיתפתי את הקישור לכתבה וכתבתי: "מתנה" לחיילי צה"ל!!!! מי ששרד את שלוש השנים בצבא-ימות מהסיגריות?! איזו מתנה מזעזעת לחיילים ולמה מאפשרים דבר כזה בצבא? ולמה ערוץ 2 מעודד את הפרסום הזה לסיגריות?! לאן ברח ההיגיון שלנו?!!!"

עד היום אינני מבינה איך באופן חוקי ממשיכים לייצר ולשווק סיגריות כשיודעים היטב שהניקוטין הוגדר כבר בשנת 1996 כסם ממכר פסיכואקטיבי בדומה לסמים אחרים כגון הרואין וקוקאין. ברור לי לגמרי שקשה מאד להלחם במשאב כלכלי אדיר כל כך שמכניס כסף רב לכל מדינה באמצעות המיסים, אז בואו נשווק באותו אופן גם הרואין וניקוטין.

יהיו הכנסות אדירות למדינה מהמיסים, האוכלוסייה תדולל ,ימנע פיצוץ אוכלוסין והמוות יגיע מהר בהרבה.

אולי בעצם זאת הסיבה שסיגריות הן חוקיות והרואין וקוקאין לא, כי כוח העבודה הנדרש למדינה הוא עד גיל הפנסיה, ואח"כ ממילא האדם הופך לנטל כלכלי שרק שואב כספים של פנסיה ולא מייצר?!

בעיתון דה-מארקר שיצא ב 18.5.12 בעמוד 3 כתב עידו אפרתי:.."השבוע אישרה ועדת הכספים להעלות את המס על מוצרי טבק …משרד האוצר הסביר שהביקוש לטבק קשיח ושההתמכרות טובה לקופת המדינה,ותעשיר אותה בעוד 300 מיליון שקל תוך שלוש שנים…" אני יודעת שרבים מכם חושבים שאני מבזבזת אנרגיה לשווא.

שום דבר לא ישתנה. סיגריות יישארו חוקיות גם כשהנכדים והנינים שלי יגיעו לפנסיה ואני אומרת : אם כל מעשן היה מבין שהוא מפרנס איזה איש עשיר שבנה את האימפריה הכלכלית על חשבונו ועל חשבון הבריאות שלו, שאותו איש עשיר פוגע במכוון בו ובמשפחתו ובילדיו, וצוחק כל הדרך לבנק כי הוא מתפרנס מטיפשותם ומהתמכרותם של האנשים, וישן טוב בלילה למרות שהוא יודע שעד 2020 ימותו 10 מיליון איש בעולם ממפעל חייו וחיי הדומים לו, אולי כולם היו יוצאים בזעם לכבישים! אנחנו יוצאים לכבישים ועושים מחאות על כך שפוגעים בנו כלכלית ומעלים את הקוטג' בשקל אבל לא יוצאים לרחובות כשהמדינה מאפשרת חוקית לאנשים עשירים למכור לנו חומרים ממכרים ולפגוע בבריאותנו,כי זה משתלם לה כלכלית.

מתויג , , , ,

על מטרד הרעש ואיך הוא קשור לבית ספר להורים

לאחרונה מתרבים מעשי האלימות הנובעים מרעש בלתי רצוי. התקשורת מקדישה לנושא האלימות הרבה מאד זמן, אך לגורם לאלימות הרבה פחות.

הנושא של רעש הפך להיות גורם מספר אחד בשיקולים שלי היכן לגור. עד שלא הפך הרעש למטרד יום יומי, לא חשבתי בכלל על הקריטריון הזה לבחירת מקום מגורי.  הכל היה כלול בקריטריונים : מקום נקי ואסתטי,מקום של אנשים מתורבתים,קרוב לבתי ספר וסופר מרקט שכונתי,שהבית יהיה מספיק גדול כדי שלכל אחד יהיה חדר משלו וגם חדר עבודה….וכו' וכו'. ואז התגשם חלומי, כמו לכל ישראלי ממוצע והגעתי סוף סוף לרגע שבו רכשתי בית משלי. אפילו גינה קטנה יש לבית עם יציאה מהסלון. בקיצור,בפנים הכל נחמד ביותר,אך מבחוץ הצפיפות גדולה מאד. גינה לגינה נושקת, או אולי מוטב לאמר: נושכת. ומה לעשות, לא עם כל השכנים שפר עלי גורלי. באחת הגינות 'הנושכות' לגינתי,גרה לה משפחה- לא עליכם-שהיא מקור רעש בלתי נדלה.  זה מתחיל עם מוסיקה בדיצבלים של אולם חתונות שפורצים בגאון מרמקולים איכותיים שפונים לגינה, או אולי ממש בגינה..עדיף…

זה ממשיך עם צעקות וריבים ביניהם שמתחרים לא רע עם הדיצבלים של אולם החתונות, בשלל ניבולי פה מתוך לקסיקון שלא ידעתי על קיומו, עד ש"התברכתי" בשכנותם.

לפרצי הרעש אין שעות קבועות. זה תלוי כמובן במצב רוחם, וכך קורה שבעלי היקר יושב בחדר העבודה שלו ומשוחח שיחה עסקית חשובה עם חו"ל, ולפתע מתפרצת לה המוסיקה בכל עוצמתה מהגינה של השכנים, והוא כבר אינו שומע את מי שהוא משוחח איתו,ולא עוזרות לו כל הפעולות הבאות: סגירת החלון,הדלקת המזגן והשמעת מוסיקה קלאסית כנגד, החגיגה הנערכת בגינה ממול מנצחת בקול רם. הבית שלנו רועד. פשוטו כמשמעו. הדלתות הפנימיות מזמזות על ציריהן, מעקה המדרגות עונה להן בקול שני, והריצפה מלמדת אותנו איך שומעים חרשים את קצב המוסיקה… עכשיו כל הקוראים בוודאי ישאלו :"ולא הלכתם לדבר איתם"?! ברור שהלכנו. אבל הסתבר לנו שאנחנו לא המוסיקה שהם אוהבים לשמוע. נהדפנו בצעקות חד משמעיות עם המשפט:"לא רוצים לשמוע אותכם"… והלכנו מדוכאים, כי זה בדיוק העניין, שאנחנו גם לא רוצים לשמוע אותם.

פנינו למשטרה. במשטרה בקושי שמעו אותנו, כי המוסיקה החזקה נקלטה היטב , אך השעה לא הייתה 23:00 בלילה, ולכן הם גם לא התרשמו. לגבי הדציבלים, נאמר לנו שאין למשטרה את המכשירים המתאימים כדי לאכוף את החוק המגביל דציבלים בכל בית פרטי, וכך נותרנו חסרי אונים עם תחושה של זעם הולך וגובר.

מי שמכיר אותנו היטב, יודע שאנחנו לא נמנים על האנשים העצבניים. יש לנו מזג נוח ואנחנו מאד מאד משתדלים לשמור על ריסון ותרבות גם שאנחנו מאד מאד כועסים, אבל אלוהים עדי, שברגעים כאלו בהם אני מנסה לבדוק מבחנים, או בתי לומדת לקראת מבחן או בעלי מנסה להתרכז בעבודתו או לשוחח בטלפון ופתאום הרעש הזה מגיע – 'קופץ לנו הפיוז' והופך אותנו לאנשים שאנחנו לא מכירים ולא מודעים לקיומם בחיי היום יום. הזעם שהרעש הזה מעורר אצלי מגלה בי  תכונות שמעולם לא התודעתי אליהן: נקמנות יצירתית,שנאה תהומית ואמונה במאגיה שחורה. כל אמצעי,כמעט,מקדש את המטרה אל השקט הנכסף. אני מאחלת ומייחלת לשכנים הללו את רעות העולם באותו רגע ומודה לאל שמחשבות אי אפשר לשמוע.כל פעולה מאגית שתגרש אותם מהמקום תתקבל בברכה, וההנאה היחידה שאני מצליחה להפיק ברגעים אלה היא מתסריט הנקמה ההזויה שעולה במוחי. תופעה מוזרה זו של השתנות וכמעט איבוד צלם האדם שבי לא מתרחשת רק אצלי, אלא גם אצל שאר בני משפחתי. כל פעם שאחד 'מאבד את זה'- קופץ השני ומחזירו למוטב.

לאור ניסיוני האישי, אינני מתפלאה על מקרי האלימות והרצח המתחוללים במדינתנו בגלל רעש כמו אותו בחור עליו סיפרו בחדשות ערוץ 2: "תושב פתח תקווה החל את השבוע בזעם, אחרי שקולות שעלו מהרחוב גרמו לו להקיץ משנתו. בתגובה, הוא יצא לעבור מקור הרעש חמוש בשני פגיונות ותקף את האדם הראשון שנקלע בדרכו – מנהל העבודה באתר הבנייה, שנפצע קל. החשוד נאלץ לוותר על המשך השינה – לטובת חקירה במשטרה".

מכיוון שרעש זה מטרד סביבתי,פניתי בחיפושי אחר מידע באתר לאיכות הסביבה של המדינה. להפתעתי מצאתי שם מידע מפחיד למדי: "הרעש הוא קול לא רצוי והפרעה סביבתית. רגישות האוכלוסייה למפגעי רעש גדלה והולכת, וכך גם הדרישה לנקיטת אמצעים להפחתתם. לרעש מגוון רחב של השפעות על הגוף והנפש של האדם. הרעש מעיק על העצבים, מגביר את צריכת האנרגיה של הגוף, מעייף ופוגע בכושר הריכוז…. הרעש הוא לרוב תופעה מקומית ולא גלובלית. לכן מניעת רעש היא לא נושא לאמנות והסכמים בין-לאומיים והדבר מרחיק את הנושא מעיני מקבלי ההחלטות. על אף שהרעש הוא גורם ראשי לעצבנות, לאלימות (המגיעה עד רצח) ולתאונות הוא לא נתפס כגורם משמעותי לאסונות. כידוע הקידום של נושאים סביבתיים בא לרוב כתוצאה מאסונות. הנזק שבחשיפה לרעש הוא נזק מצטבר, אך התוצאות אינן מיידיות – ולכן הרעש לא נתפס כגורם סיכון גבוה. קיימת הצטברות של הנזק שכל אירוע של רעש גורם, אך הדעה הרווחת היא שעם חלוף הרעש גם השפעותיו חולפות." אם זה המידע באתר הרישמי של משרד לאיכות הסביבה,מה אומר ומה אלין על כל האנשים שמאבדים את זה? ברגעי יאוש זה אני חושבת על תקופת התנ"ך בגעגועים וכיסופים: השקט של המדבר, פעמוני הכבשים,חלילי הרועים…מה הבאנו על עצמנו עם הקידמה הטכנולוגית?! מצד שני הזוג הלא מתורבת שחי מולי, היה יכול לחיות גם באוהל שממול…. אני זונחת את האלטרנטיבה של התנ"ך ושואלת את בעלי היקר מה דעתו על פנטהאוז בתור החלום הבא שכדאי להגשים:רחוק מהכל,לא שומעים את הכביש, לא את הנוער שבפארק ולא את השכנים ממול- כי אין שכנים ממול. לא. הוא לא מתלהב מהאלטרנטיבה הזאת. אז איך פותרים את הבעייה הזאת של הרעש?

חינוך!!!!!

אנשים מתורבתים מתחשבים זה בזה.  הם מזהירים את ילדיהם שיוצאים להיפגש בפארק לא להקים קול רעש שיטריד את השכנים,הם לא מאפשרים להם לשמוע את המוסיקה שלהם בדיצבלים גבוהים מידי ומצליחים לאכוף את המשמעת בדרך 'המוזרה' של מתן דוגמא אישית. הערך של 'ואהבת את רעך כמוך' אינו ערך שנלמד רק בשיעורי מחשבת ישראל, אלא ערך מכונן בחינוך ובבית.  כשהם רבים זה עם זה והקולות הופכים להיות גבוהים, הם מגיפים את החלונות ועושים את כל המאמצים לחזור לטון השפוי במהירות האפשרית.  גם הלקסיקון בבית שבו יש חינוך הוא לקסיקון מכבד ולכן התוצרים של הבתים האלה ממשיכים את הקו הזה- כי הם לא מכירים לקסיקון אחר.

בית ספר להורים צריך להיות משהו שיהפוך לשיגרה בחייהם של זוג צעיר בדומה לקורס הכנה ללידה.

בית ספר שהמדינה תסבסד לכל זוג שרוצה להקים משפחה ואולי אפילו תתן הטבות להורים שסיימו לימודים, באופן כזה שאנשים יגיעו לבי"ס כזה שלא לשמה בא לשמה כמו שכתוב במסכת סנהדרין ק"ה: " לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה " והרמב"ם הסביר את הרעיון החינוכי שמאחורי זה בהלכות תשובה פרק י: " כשמלמדין את הקטנים … וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה… ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה". הרעיון מאחורי שיטת חינוך כזו הוא ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

על החולצות שלבשנו ,המורים, בשביתה הגדולה היה כתוב מלפנים: "בלי חינוך אין עתיד" ומאחור היה כתוב: "חינוך זול –עולה לנו ביוקר". תחשבו על זה…………

מתויג , , ,

אנו נושאים לפידים…..לתפארת מדינת ישראל?

ל"ג בעומר הוא חג האש. יש האוהבים את המוטיב ויש שלא, אך אותי באופן אישי הטרידו לפידים מסוג אחר השבוע. הראשון שבהם הם בקבוקי התבערה שנזרקו על גן הילדים של הפליטים האפריקאים בשכונת שפירא בתל אביב במוצאי חג העצמאות ה-64 למדינת ישראל שזעזעו אותי במיוחד.
הזעזוע נבע כנראה מעוד התפכחות מהאשליה על העם הנבחר והתובנה שבמדינת ישראל קם העם היהודי והוא לא שונה מכל עם אחר בשנאת הזרים שלו וביכולות שלו לבטא אלימות כלפיהם.
אפשר להגיד שעבורי זה אפילו סוג של משבר זהות שהזכיר לי מאד את משבר הזהות שחשתי ביום שראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נרצח ע"י מתנקש בן עמנו.
המדינה שלנו בקשיים הקיומיים שלה מציבה בפנינו אתגרים לא פשוטים אך שנאת זרים שתביא אותנו למצב שאנחנו זורקים בקבוקי תבערה לתוך הבתים שלהם?
גזענות שנשפכת מפי האנשים במשפטים שמזכירים לנו את גדולי האנטישמיים בעבר הלא רחוק ובהווה, שאמרו ואומרים עלינו דברי שטנה שמקוממים ומחרידים כל נפש הומיה …איך זה קורה לנו? מה עשינו כל כך לא בסדר שהגענו למצב כזה?
ואולי השאלה צריכה להיות: מה לא עשינו, שהביא אותנו למצבנו זה.
הקשבתי ,כלא מאמינה, לאנשים שרואיינו בטלוויזיה מאנשי שכונת שפירא בתל אביב. הם אמרו: "אנחנו לא גזענים! אבל צריך לפתור את הבעיה של הזרים שמתרבים אצלנו כמו ג'וקים! מאיפה הם באים?!"
תהיתי אם רק לי הדימוי של הג'וקים מזכיר את הדימוי של הכינים?!
אין ויכוח שיש בעיה שצריכה פיתרון. מי שמגיע למדינה בדרך לא חוקית, לא משנה מה צבע עורו, צריך לטפל בזה בהתאם לחוק, וברור שכשלא מטפלים בבעיה היא מחמירה, וכשהעם לוקח את החוק לידיים המצב הוא בלתי אפשרי…אבל תודו שזה תקדים. שיש כאן פריצת גבול.
על איזה ערכים חונכו האנשים שהכינו את הבקבוקים האלה?
גם התאריך שהם בחרו בו לבצע את הפעולה המחרידה סמלי מאד: מוצאי חג העצמאות.
החג שבו מדליקים משואות לתפארת מדינת ישראל, החג שבו מתגאים על כל הישגינו , החג שבו מראיינים את נשיא המדינה שמתפאר בפלא ובנס שהתרחש כאן מול עיניו.
החג שבו נערך חידון התנ"ך.
אותו תנ"ך שבו אנו מצווים להיות אור לגויים, שבו אנו מצווים :"ואהבת לרעך כמוך", שבו אנו מצווים :"ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה","גר ועני לא תעשוקו","וגר לא תונה ולא תלחצנו","ואהבתם את הגר","כגר כאזרח יהיה", "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלוהיכם","חוקה אחת לכם ולגר הגר..","וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"…
במסורת היהודית החובה לזכור אינה רק מטרה לשם עצמה,אלא כלי שמעצב את המערכת הערכית והמוסרית של העם בהווה. התורה לא מתמקדת בסבל במצרים כשלעצמו אלא גם בהשלכותיו המוסריות להווה. הלקח שניתן ללמוד מהסבל שחווינו בעצמנו על גופנו ונפשנו כלפי האחר.
דוד הרטמן בספרו "אושוויץ או סיני" יוצא נגד הנטייה של אחדים מאיתנו וממנהיגנו להצדיק ולפרש את ערך תקומתנו במונחים של סבל יהודי ושל רדיפות.
הוא כותב:" מעולם לא התמקדנו בסבל במנותק מהשלכותיו המוסריות. הסבל היהודי לא הוליד רחמים עצמיים אלא רגישות מוסרית:"ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"….
במוצאי חג העצמאות הזה נשרף גן ילדים ממשואה של שנאה לבושת מדינת ישראל.
חבר בפייסבוק בשם סני ארזי כתב כביכול את דבריו של אותו מדליק בקבוק תבערה המנסח לכבוד מה הוא מדליק משואה זו :…" מדליק משפחת פליטים זו במוצאי יום העצמאות לכבוד שנאת האחר, אהבת הדם, הגזענות והלאומנות." ובהמשך דבריו :"… בימי הזיכרון האחרונים לימדה אותי מדינתי האהובה כי בשואה גזענים רצו מדינה טהורה, התעללו ביהודים וטבחו בהם ולכן מותר היום ל…יהודי להיות גזען ולבקש מדינה טהורה, להרוג ולהתעלל באחרים בשם מטרה זו."
דברים קשים שהכאב העצום שחש סני ניכר בכל מילה שנכתבה.
את השיעור על אהבת הגר לא למדו אלה שזרקו את בקבוקי התבערה, וגם לא אלה שדימו את הגרים האפריקאים לג'וקים.

הלפידים האחרים שהטרידו אותי באופן אישי השבוע היו לפידי האש שעלו מבית הספר התיכון שבו אני מלמדת. חדר המורים נשרף כליל ביום שישי האחרון בשעות הלילה. באותו זמן הייתה פעילות של נוער בחצר בית הספר, ומצלמות האבטחה של בית הספר קלטו מספר בני נוער בתוך הבניין. בשעה זו עדיין נחקר הנושא במשטרה ואין ממצאים לגבי השאלה האם הייתה זו הצתה מכוונת, תאונה או כל דבר אחר, אך ליבי נחמץ בקירבי.
כמורה ומחנכת במדינת ישראל, חשבתי שאלה שהכינו את בקבוקי התבערה והשליכו אותם לבתי הזרים לא זכו לחינוך ראוי.
השקעה בחינוך הייתה מניבה תוצרים אחרים, גם בשכונת שפירא ובכל שכונה אחרת,כך חשבתי לעצמי.

אך כאן ,אם אכן מדובר בהצתה מכוונת של בני הנוער, ואם תעלה החקירה שבני הנוער הללו הם תלמידי בית הספר שבו אני מלמדת, הרי שמדובר בבני נוער שקיבלו בבית הספר את הטוב ביותר שניתן לתת.

המסקנה המתבקשת היא שחינוך בבית ספר,איכותי ככל שיהיה, לא מחליף את החינוך בבית ההורים והורים זהו אחד המקצועות היחידים שלא נדרשת למידה והשכלה עבורו.

ילד שחווה בבית אלימות מילולית ופיזית, ילד שחי באוירה של חוסר כבוד,קללות וביזוי- גם הטוב שבבתי הספר לא יצליח לתקון את המעוות כמו שאמר קהלת:

"מעוות לא יוכל לתקון "(קהלת, א', טו').

דבר נוסף אישי שכאב לי באופן מיוחד בשריפה בחדר המורים היה התנ"ך שהיה לי בתא האישי.

תנ"ך עם כריכת עוד והקדשה שקיבלתי לפני שנים מתלמידי.

תנ"ך שנשרף הוא עוד "מעוות שלא יוכל לתקון".

מתויג , , , , , ,

מלכודת של קְלִישָׁאָה ועל כמה כוכבים שהאירו את חשכת הממוחזר

ביום כמו יום הזיכרון לזכר חללי צה"ל כמעט לא ניתן להשתמש במילים בלי ליפול למלכודת של קלישאה.
ניסיתי לחשוב על מילים שאוכל לשים ביום שכזה למשל, על הקיר שלי בפייסבוק אבל הרמתי ידיים. לא רק המילים ביום הזה בעיתיות במובן הזה, גם השירים וגם התמונות.
שוב ושוב מתנגן אותו 'באב-אל-וואד'  ברדיו,שוב שבות התמונות של החיילים מרכינים ראש ליד דגל המדינה שירד לחצי התורן והטלוויזיה מקרינה תמונות של אמהות דומעות מסדרות ומנקות את קברי בניהן.
הנאומים של מנהיגי האומה בטקסים המרכזיים ,כמעט כולם,נופלים לתוך המלכודת הזאת ומזכירים לי מנגינת רקע שמשמיעים במעלית בניין מפואר: משמימה,קרה ומרוחקת.
 ביום כזה הקלישאה עולבת יותר מהרגיל.
איך לוקחים כאב כזה ומקפלים אותו לתוך תבנית שחוקה כל כך שלא מותירה ממנו כלום.
לעיתים  אני חשה כמו כלב הפועל על פי התנייה,כששוב הדמעות נקוות בעיני כשהשירים היפים של יום הזיכרון מתנגנים ברקע, אני מגניבה מבט אל האם השכולה שעומדת לצידי בטקס כמו מבקשת סליחה ששוב כמו כל השנים הריטואל השחוק חוזר.
בתוך ים של קלישאות, מצאתי כמה כוכבים שהאירו את חשכת הממוחזר.
הכוכב הראשון היה נשיא מדינת ישראל שמעון פרס. אדם שהגיע לגבורות, אך מצליח להתחדש ולחדש כל הזמן באופן מעורר הערצה של ממש. אני יודעת מה שובה את ליבי יותר באדם הזה: הוא חכם, אך יש חכמים רבים, הוא משכיל, אך יש משכילים רבים,הוא אופטימי וזה הייחוד שלו.
 במקרים רבים כשאדם חכם ומשכיל מגיע לגבורות הוא עובר תהליך דומה לתהליך שעבר קוהלת, חשבון נפש המביא אותו לתחושה שהכל הבל:
" הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.  ג מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם:  בְּכָל-עֲמָלוֹ–שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת…. מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." קוהלת א
לעומתו הנשיא שלנו שמעון פרס אפילו פתח לאחרונה דף פייסבוק והוא אפילו חבר שלי. הוא מקפיד לפרסם שם את נאומיו ופעילויותיו לקדם את השלום העולמי ואני מתמוגגת.
כשהוא נאם בערב יום הזיכרון הקשבתי למילים שלו.
 הוא אמר: "אנו יכולים לאסוף מילים מבוקר עד ערב, להיוועץ במומחים, לנסות כל ביטוי, משפט, מילה בודדת, ואני יודע שעוד לא נמצאה ולא תימצא המילה המסוגלת לרפא כאב. לא נמצא המשפט שבכוחו לברוא נחמה. אין, לא היו ולא יהיו מילים כאלה".
הקשבתי לדבריו, האמנתי לו ואהבתי את הביטויים שיצר: "מילה המסוגלת לרפא כאב", "משפט  שבכוחו לברוא נחמה". באזני הם נשמעו כשירה.
שמעתי בנאום שלו יצירתיות והתחדשות ובעיקר כנות. פרס לעולם לא מנסה לדמות למישהו אחר, הוא תמיד האורגינל המובהק של עצמו, הוא מתפתח ומתחדש והתרחק דורות מפרס שהיה פעם והיפה הוא, שזה תמיד לטובה.
כל המנהיגים האחרים שנאמו באותו ערב לא הצליחו להתחמק מהביטויים :"משפחת השכול" או "מגש הכסף" או כמו שאמר בנימין נתניהו משפט קצת יותר מורכב: "עמינו למוד הסבל יודע שחירותו הושגה בזכות גבורתם של טובי בנינו, יודע שבזכות המתים אנו חיים". מורכב מבחינת המילים אבל כולו קלישאה אחת צרופה.
הכוכב השני שלי היה העיתון דה-מארקר שלכבוד יום העצמאות בחר ברעיון המבריק והמקורי שהזכרתי: "החבר שלי בפייסבוק". הרעיון היה שכל כתב בחר חבר אחד שלו בפייסבוק שמייצג משהו בחברה הישראלית, ויחד יצרו פסיפס מגוון של פנים. נגע לליבי במיוחד חבר אחד בפייסבוק של הכתבת טלי חרותי-סובר,שבחר שלא לחשוף את עצמו כדי לא לפגוע בעסקיו שהחלו לשגשג.(למרות שבעיתון עסקי המטרה בדרך כלל לקדם את העסק – כאן הוא בחר לקדם את החברה הישראלית) כך כותבת טלי:
" ר' הוא אזרח שומר חוק, עובד קשה, משלם מסים, מעסיק אנשים בחברת היי-טק שבנה במו ידיו, ומגדל יחד עם אשתו שלושה ילדים בעיר חילונית גדולה במרכז הארץ. חטאו אחד: הוא דרוזי."
(את כל הכתבה ניתן לראות בקישור )
באותו בוקר התבקשנו ,המורים, ללמד בבית הספר שיעור מתחום המקצוע שלנו, אך בהקשר ליום הזיכרון או חג העצמאות.
אחד הטקסטים שאנחנו מלמדים בשיעור מחשבת ישראל הוא מגילת העצמאות כדי להראות את הזיקה שבין העם היהודי לארצו. בבוקר זה בחרתי ללמד את מגילת העצמאות.
הקראתי לתלמידי את המגילה, תוך שאני עוצרת לאחר כל שני משפטים ויחד איתם מנתחת את משמעותם עד שהגענו לחלק המדבר על השוויון:
" מדינת ישראל..תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה,תהה מושתתה על יסודות החירות,הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת,גזע ומין…" חזרתי על המשפט האחרון שוב ושוב. הבטתי על תלמידי ואמרתי להם: יש לנו עוד דרך לעשות כדי להגיע למקום הזה. חלקם הנהנו אבל אחרים החלו להתווכח ולנסות להצטדק, או אז שלפתי את הכתבה של טלי חרותי-סובר והקראתי להם על אותו ר' , אזרח ישראלי,דרוזי, ששרת בצבא וחש צורך להסתיר את עובדת היותו דרוזי, כדי לא לפגוע בעסקיו וכדי לא לתת למתחריו קרדום לחפור בה, וכך הוא חש בישראל של 2012.

בשנות ה-70 כתב יהונתן גפן את "הבלדה לדרוזי",בעקבות גילוי של גזענות כלפי בני בריתנו הדרוזים, של"רוע מזלם" רבים מהם  נראים כמו ערבים ומדברים ערבית. הוא כתב:

"…בקרית שמונה מול אש ורוצחים
הוא רץ ראשון ושלף אקדחים,
וראשון נפל במעלה המדרגות,
פצוע קשה ורגליו משותקות,
ואלה שפינו אותו כבר הודיעו בחדשות:
עם הדם שנשפך על הדובון והעוזי-
מי יכול היה לראות שהוא דרוזי?"

אך בסוף הבלדה כשנגמר המבצע הצבאי וחזרו לשגרה מסיים יהונתן גפן את הבלדה כך:

"…ולפתע, מבלי שקודם יחשוש,
הוא מתחיל לקבל אבנים בראש,
משום שבלי הדובון ובלי העוזי
כולם ראו עד כמה שהוא דרוזי"

הימים שבין יום השואה, יום הזיכרון וחג העצמאות מזמנים קלישאות רבות, למעשה כמעט ולא ניתן להיחלץ ממציאות שהופכת קלישאה.
בדקתי במילון מה מקור המילה קלישאה וזה מה שהעלתי בחכתי:
קְלִישָׁאָה –  ביטוי או רעיון נדוש.  מצרפתית: cliché, "גלופה", ובהשאלה גם במשמעות הקיימת בעברית. גלופות מדפיסות אותו מלל פעמים רבות בצורה מכנית ומכאן השימוש המושאל.
ההסבר על הגלופה הזכיר לי קטע יפיפה מהמשנה במסכת סנהדרין,פרק ד' משנה ה'.
בקטע זה ,במסגרת דברי האזהרה לעדים הבאים להעיד על אדם שרצח או כל עברה אחרת שעונשה מוות,  מזכירים לעדים את ערך חייו של כל אדם ואדם. בחרתי את הקטע בו הם מסבירים מהי ייחודיותו של כל אדם כתוב:
"ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא:
שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה,
ומלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא,
טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו."
כלומר ביצירה האלוהית כל אדם נוצר בגלופה של אותו אדם ראשון שברא אלוהים, ובכל זאת אין אדם אחד שדומה לחברו וזוהי גדולה שהאדם מתקשה לחקות.
כמו שכתבה בשירה "אתה פלא"  הזמרת חוה אלברשטיין:
"…יודע אתה מה שהינך –
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך…"
כמו שמגילת העצמאות אומרת:
"כל אזרחיה בלי הבדל דת,גזע ומין"

מתויג , , , , , , , , ,