ארכיון חודשי: יוני 2012

שמלת הנשף – השמלה של חנה'לה?

כאם לשתי בנות שאחת סיימה י"ב והשנייה בדרך ,כמורה וכמי שחינכה בשכבת י"ב – מסיבות הסיום של שכבת י"ב המתרחשות בימים אלה ונשף השמלות של הבנות לא מפסיקות להדהים אותי מידי שנה.

העיסוק בבחירת השמלה המתחיל שנים קודם כחלום של כל תלמידת יוד בדומה לחלום של נערה על שמלת חתונתה, המחירים האסטרונומיים שהבנות מוציאות על השמלות, על הנעליים התואמות ועל שאר האביזרים הנלווים, שלא לדבר על הפן ,עשיית הציפורניים והאיפור בתחרות הסמוייה ביניהן על מי תהיה מלכת היופי של השכבה – כל אלה מעלים אצלי מחשבות עמוקות על כך שאין סמליות גדולה מזו על השינוי שחל במעמדה של השמלה בתרבותנו לשינויים שחלו בנו כחברה.

כבר בימי קדם הייתה השמלה סמל מעמד וחשיבות. הגנדרנות המוגזמת והמשאבים שהוקצו לגנדרנות נתפסו כסמל לשחיתות מוסרית עוד בתקופת התנ"ך, כפי שאפשר ללמוד מן הפסוקים בספר ישעיהו פרק ג' – פרק שכולו נבואה על חורבן ירושלים הצפוי בשל החטאים המוסריים של העם והשחיתות של המעמד הגבוה.

הנשים המגונדרות בשמלותיהן ותכשיטיהן מככבות בפרק זה כגיבורות ראשיות כפי שרואים בפסוקים – " וַיֹּאמֶר יְהוָה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות (נְטוּיוֹת) גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה. וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַיהוָה פָּתְהֵן יְעָרֶה. בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים.  הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים. וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק  כִּי-תַחַת יֹפִי".(פס' 16-25)  כל הרשימה הקטלוגית של התכשיטים שהיו קיימים בימי התנ"ך מופיעים כאן והאמירה – את כולם יסיר ה' בשל השפל המוסרי של העם, השם דגש יתר על החומרניות ושכח את העיקר בתורתו: המוסר ויחסי האנוש, הדאגה לעניים ,לשוויון ולצדק החברתי.

גם הגבר הלובש שמלה בפרק זה הוא בעל מעמד וחשיבות. כדי למנות מנהיג חדש תופסים בשמלתו ומבקשים ממנו שיסכים להנהיגם, וכשהוא מסרב הוא טוען שאין שמלה בביתו – "כִּי-יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה-לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ.יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לֹא-אֶהְיֶה חֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם."(פס' 6-7)

אבל לי באופן אישי שמלות הנשף של בנות שכבת י"ב לא יכולות שלא להזכיר לי שמלה אחרת – שמלת השבת של חנה'לה.

ולמי ששכח הנה תזכורת קצרה לסיפור הקלאסי שכתב יצחק דמיאל בשנות השלושים של המאה העשרים:

את השמלה של חנה'לה לא תפרה מעצבת אלא אימא שלה.

חנה'לה חששה ללכלך את השמלה לא בשל מחירה המטורף אלא בשל רצונה שלא לצער את אמה.

 המצעד הראשון שחנה'לה עושה עם השמלה הוא טיול רגלי  בערב שבת ולא הופעה על הבמה.

 המעשה הראשון שחנה'לה עושה עם שמלתה החדשה הוא עזרה לקשיש לסחוב שק פחמים ולא ריקודים עד אור הבוקר אחרי מספיק צ'ייסרים שישכיחו ממנה 12 שנות לימוד.

מודעות פרסומת
מתויג , , ,

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה" שיעור בלקיחת אחריות

אצל אוהבי התנ"ך יש בדרך כלל חלוקה למפלגות: המפלגה שבעד שאול המלך מול המפלגה שבעד דוד המלך.( משום מה שלמה 'החכם באדם' נדחק לאופוזיציה)

אלה שאוהבים את שאול אומרים לטובתו שהוא הודח על לא עוול בכפו, שכל חטאו היה שריחם על אנשיו ועל אגג מלך עמלק, אותו היה צריך להרוג כחלק מההשמדה הכללית שנדרש לעשות במלחמה נגד עמלק, שהיה צנוע ונחבא אל הכלים, ובנוסף לא הרבה בנשים, זהב וכסף.

המצדדים בדוד מדברים על נאמנותו לה', על כשרונותיו כמשורר וכמנגן שהשתלבו באופן מדהים עם יכולותיו הצבאיות והישגיו המרשימים במלחמות, הוא היה אנושי ולא חף מטעויות, כמו אהבת יתר לבניו שניצלו זאת לרעה כנגדו, ואותו חטא בלתי נסלח עם בת שבע, אשת אוריה החיתי…

אני במחנה של דוד המלך, ותכונה אחת שאהבתי אצלו במיוחד היא לקיחת האחריות.

כשנתן הנביא בתפקיד מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס , בא ואמר לו באופן ישיר ובוטה: "אתה הרוצח, אתה שקיבלת כל מה שאפשר לבקש, לא הסתפקת בזה- ולקחת מה שלא שלך, ובנוסף, גם רצחת אדם חף מפשע,אדם שהיה חייל נאמן לך ולעם ישראל". דוד לא אמר: "אני אשם?! בת שבע אשמה! מי מתרחצת עירומה על גג הבית?!" הוא גם לא אמר: "אני אשם?! אוריה החיתי אשם שמזניח את אשתו ומשאיר אותה חודשים לבדה בבית והולך להלחם במלחמות לא לו!" הוא גם לא אמר: "אני אשם?!  אתה רוצה לעשות על גבי היסטוריה?!" אבל הוא כן אמר:"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה".

אגב גם שאול הודה באשמתו : "ויאמר שאול אל שמואל: חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך", אך מעולם לא סלח לשמואל ולדוד על העונש שקיבל.

אהבתו לה' הייתה אהבה על תנאי: אני אהיה מלך, אתה תהיה איתי, ואני אשתדל יותר בפעם הבאה… אך דוד,לעומתו, הבין את גודל חטאו וגם היה נכון לשלם מחיר בחייו,מה שנמנע ממנו בסופו של דבר ע"י האל.  אולם הוא שילם במקום זה מחיר שיקר ממנו אין – מחיר חייהם של ארבעת בניו, אך גם זה לא גרם לו מעולם להאשים את ה', לסור מאמונתו או לכעוס על שליחיו הנביאים. כל אשר קרה לו – קיבל בהכנעה.

כמעט שלושת אלפים שנה אחרי, כאן במדינתנו, חייהם של 44 בני אדם ניספו בשריפה שכילתה יער,חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים שבסביבתו, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש‏. כבר ביומה הראשון הפכה השריפה לאסון השריפה הכבד ביותר בתולדות מדינת ישראל, ושנה וחצי אחרי – אף אחד לא לוקח אחריות.

כשמגיע מבקר המדינה עם דוח חמור שמפרט את כל המחדלים שגרמו לאסון להגיע למימדיו, כל המנהיגים האחראיים מגלגלים זה לפתחו של זה את האחריות ואף אחד לא קם. תופעה זו דווקא מזכירה לי את אדם וחוה בגן עדן.

כשה' חוקר את האדם על חטא האכילה מהפרי האסור, הוא מגלגל את זה לאישה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל", האישה מגלגלת את האשמה לנחש: "וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל", והנחש, אותו כבר לא מתחקר אלוהים, אלא פשוט מעניש. אז מי בסיפור הזה הוא אלי ישי? ומיהו שטייניץ? ומיהו ראש הממשלה ביבי?

אינני יודעת, אך ברור לי שהתרבות הזו הושרשה היטב . נסו כל אחד להתבונן סביבו, כל אחד במקום עבודתו. איך מתנהג מנהל שכשל? הוא לעולם לא יגיד כשלתי. הוא יגיד הגעתי ל"ארץ אוכלת יושביה", "לא נתנו לי גיבוי" …בעלי תפקידים שאינם מבצעים את עבודתם כראוי יאשימו את הצוותים שלהם בחוסר נאמנות או את ההנהלה שלא תיקצבה.

ההתנהגות של המנהיגים שלנו היא הדוגמא שאחריה כולנו הולכים – ועל זה נאמר:

"אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר"?

מתויג , , , , , ,

שבוע הספר – עוד הזדמנות נפלאה להתפלג למחנות

שבוע הספר המתקרב כל שנה מזכיר לי שוב ושוב חלום ישן שמסרב לעזוב אותי: לפרסם יום אחד ספר משלי.

4 שנים לאחר שלמדתי לכתוב, ואני בת 10  שנים , כבר התחלתי לכתוב סיפורים ומילאתי מחברות חומות ישנות בכתב יד ילדותי עתיר בשגיאות כתיב בתוליות. מחברות השמורות עימי עד היום הזה.

למה להוציא ספר? כי הוצאת ספרים מכובדת שמוציאה ספר שלך,כך תמיד חשבתי, היא הכרה חד משמעותית בך כסופר,כמוכשר,כחלק מהתרבות הניצחית של עם ישראל "עם הספר".

אך לקראת שבוע הספר 2012, הולך החלום שלי ונמוג וכל משאבי פונים להתלבטות קשה ביני לבין עצמי,האם בכלל כדאי? מה אומר באמת ספר שיצא לאור  בשנים אלו על מי שכתב אותו? האם סופר טוב הוא סופר שספרו שווה 88 שקלים או 25 שקלים?

אני מדברת על המבצעים של רשתות הספרים הגדולות "ארבעה במאה". הנה, מדינת ישראל מצאה לה עוד אירוע שניתן להתפלג למחנות בעטיו.

שאלתי את עצמי את השאלה, במאבק של הסופרים והוצאות הספרים בחנויות הספרים על המבצעים של 'ארבעה במאה' – לאיזה מחנה  אני משתייכת?  למחנה של עמוס עוז  ה"נחשב" או למחנה של בני ציפר  ה"נחשב " בעיני לא פחות.

בפייסבוק יצא קול קורא מטעם מישהו(כראוי לפייסבוק..מטעם מי – זה די משני) הקורא לקנות רק בחנויות פרטיות ולתמוך בסופרים ובכל המפעל המייצר. לא לתמוך במונופולים,לא במי שאוהב רק כסף, כי הם עושקים את הסופרים ואת הוצאות הספרים.

פרופסור מנחם פרי העורך הראשי של הוצאת הספרים "ספריה חדשה"  רואיין בעיתון "הארץ"  וכינה את תופעת מבצעי הספרים 'ארבעה במאה' "אסון לאומי". ההוצאה לאור הודיעה שלאור מצבו הבלתי נסבל של שוק הספרים-לא תקבל עוד כתבי יד חדשים ולא תחפש קולות חדשים.

הסופרים חיים באר,דויד גרוסמן,רונית מטלון,עמוס עוז,אלי עמיר,יורם קניוק ועוד חשובים אחרים הודיעו שהם דורשים מהוצאות הספרים שלהם להוציא לאלתר את כל יצירותיהם מהמבצעים האגרסיביים של רשתות סטימצקי וצומת ספרים לקראת שבוע הספר. בעיניהם זה :"ביזיון הנמשך של יצירתינו ושל הספרות בישראל בכלל".

בכנסת השרה לבנת פועלת להוצאת חוק שיגרום לכך שבשנה וחצי  מצאת הספר לאור לא ישתנה מחירו לצרכן.

ומנגד,במחנה השני, רשות ההגבלים מגיבה ואומרת שהיא מאד מעוניינת שמו"לים וסופרים יתפרנסו בכבוד "אך היא מבקשת לעשות זאת לא על גבו של ציבור הצרכנים,על דרך איסור תחרות בין חנויות ספרים". דווקא משום שספר הוא נכס תרבותי,היא אומרת, ראוי שיהיה נגיש גם למשפחות עם הכנסה נמוכה. לטענתם  מספר המו"לים המסחריים עולה בהתמדה ויש מעט מאד שווקים בישראל עם כל כך הרבה שחקנים. לפי חישוב שלהם עלות הדפסה לעותק היא 5 שקלים ומספיק שימכרו 2800 ספרים תמורת 25 שקלים כדי לכסות את עלויות ההדפסה. עוד היא אומרת שההצעה של החוק תגרום לכך שבתקופת המחיר הגבוה יירכשו ספרים על ידי קוראים שיכולים וקוראים אחרים יצטרכו להמתין שנה וחצי וכך הפער התרבותי בין הקוראים העשירים לעניים יתעצם.

איתם במחנה עומד בני ציפר סופר, משורר ועיתונאי ישראלי, עורך המדור "תרבות וספרות" בגיליון יום שישי של "הארץ".

הוא כותב: "להתנות את ההנאה שאמור לזמן הספר שלי לקוראיו בתשלום … נראה לי מנוגד לרוח הצניעות, שצריכה להיות הבסיס ליצירת האמנות…מחיר נמוך של ספר אינו דבר מבזה. חנויות ספרים וירטואליות ברחבי המרשתת (המונח העברי לאינטרנט) של העולם הרחב מציעות ספרים נפלאים במחירים של ספל אספרסו."

אז איזה סופרת אני רוצה להיות?! ואת מי אני אתבע על מותו של חלום ישן? ולאיזה מחנה אתם שייכים?

מתויג , , ,

'מחשבת ישראל' על 'מה' ועל 'למה'.

אינני דתיה כלל והאהבה שלי למקצוע נובעת מהערכים המדהימים הנלמדים ממנו. בעולם שבו אנו חיים, בו אנו שומעים על אלימות, שנאת זרים, גזענות וחומרנות הסוגדת לדוגמניות, למותגים ושנאה שמבוססת בעיקר על בורות –  אין דבר מאזן ומעודד יותר ממקצוע ערכי זה.

בתיכון הממלכתי-חילוני שבו אני מלמדת, משנת 2006 ניגשים כל תלמידי שכבה י לבחינת בגרות במקצוע :'מחשבת ישראל'.

מקצוע זה מעורר מידי פעם שאלה בקרב בני הנוער והוריהם, מדוע צריך ללמד מקצוע כזה בבית ספר ממלכתי – חילוני, ומדוע להעמיס על התלמידים מקצוע נוסף לבגרות. בתחילת דרכנו השאלות הללו היו תכופות יותר והיום, כשהנושא הפך למסורת של שנים, הן פחות עולות, אך עדיין מנסרות באויר.

כמורה למחשבת ישראל אני נוהגת לפתוח את השנה ולהציג את המקצוע החדש בפני התלמידים. אני מציגה את ספרי הלימוד ומדברת על תכניהם. בספר אחד: 'בחרת בחיים' –  דילמות מוסריות שכולן קשורות בערך חיי אדם והוא מלמד כיצד מתמודדת היהדות עם הדילמות, הנימוקים השונים להכרעות והדעות השונות  של החכמים הדנים בהן. אחד הערכים המשתקפים מהשוני בדעות הוא ערך הפלורליזם, שהוא ערך חשוב ביותר בחברה דמוקרטית. בספר השני 'מעגלי שייכות' ישנם מגוון מקורות העונים תשובות שונות  לשאלה : מהי זהות יהודית . המקורות ברובם מארון הספרים היהודי מתקופות שונות ובסוף שנה של לימוד תלמיד יודע לזהות אצלו נטייה להגדיר את זהותו היהודית, עם דברים שהזדהה איתם יותר, והוא אף יודע לבסס את תשובותיו על ידע שרכש. תלמיד מבין ויודע שיש זהות יהודית גם ליהודי חילוני שאינו שומר תרי"ג מצוות, והוא אף מקבל השראה מגדולים וחכמים כמו השופט חיים כהן שטוען שמה שמגדיר את הזהות היהודית הוא המוסר היהודי: אהבת הבריות,שוויונם וכבודם. הפעולות הנדרשות מוסריות בעיקרן: ואהבת לרעך כמוך, מה ששנוא עליך אל תעשה  לחברך, צדק צדק תרדוף, לא לעשות עוול, שוויון, פלורליזם – תרבות המחלוקת. תוקף הסמכות של הדרישה להיות אדם מוסרי הוא אוניברסלי,תבונתי,אנושי ולטענתו מה שמייחד את היהדות זה המסירות לערכים האוניברסליים האלה.

בסוף השנה,לאחר שסיימו את בחינת הבגרות בחרתי בשיעור האחרון להקריא להם קטע שכתב שמעון פרס על פרשת השבוע "בחוקותי". שמעון פרס כותב על ההבדל בין אמונה באלוהי ישראל לבין האמונה באלילים . הוא כותב :"אלוהים מסמל את אשר היה, את אשר הווה, ואת אשר יהיה ויתהווה – כך ניתן גם לפרש את הכינוי "יהוה" – בעוד שאלילי עץ או אבן מעשה ידי אדם,מייצגים ישויות מקובעות..דינמיקה אלוהית מול קיפאון של כסילים…" ושמעון פרס מסיים: "בעידן המודרני לבשה עבודת הפסלים סגידה לחומרנות, שהיא במהותה מקובעת…אין האדם מסוגל ליצור דבר שהוא נעלה ממנו".

אינני דתיה כלל והאהבה שלי למקצוע נובעת מהערכים המדהימים הנלמדים ממנו. בעולם שבו אנו חיים, בו אנו שומעים על אלימות, שנאת זרים, גזענות וחומרנות הסוגדת לדוגמניות ולמותגים ושנאה שמבוססת בעיקר על בורות –  אין דבר מאזן ומעודד יותר ממקצוע ערכי זה. בעולם שבו הכסף הפך מאמצעי למטרה ורבים מדי מאיתנו הפכו להיות עבדים לחומרנות, הנה הגיע מקצוע שבא ליצוק תוכן משמעותי לתוך הערכים, לחדד את חשיבותם ביחסינו זה עם זה וביחסינו ביננו לבין עצמנו. מקצוע מחשבת ישראל משנה סדרי עדיפות, סולם הערכים  נבנה והופך להיות עמוד השדרה של התלמידים ושלנו. תתפלאו כמה התלמידים זקוקים למקצוע הזה כדי לתת לעצמם תשובות לשאלות על משמעות החיים שמעסיקות אותם כל כך בגיל זה.

יש לי שני חלומות בהקשר למקצוע 'מחשבת ישראל': אחד מהם הוא שיגיע היום בבית הספר בו אני מלמדת, שהמקצוע יהפוך למגמה שבה יהיה אפשר להרחיב את הלימוד מיחידה אחת לחמש יחידות ולהעמיק את הידע של התלמידים בעולם הנפלא הזה והחלום השני ,שאני מקווה שיתגשם יום אחד, הוא ללמד גם את ההורים את  שני הספרים שאנחנו מלמדים בבית הספר. אין לי ספק שיתאהבו במקצוע, כפי שרבים מהם מעידים על עצמם לאחר שהם עוזרים לילדיהם להתכונן למבחנים.

כמו שאמר ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה – יוכל לשרוד כמעט כל 'איך'".

מתויג , , , , , ,