ארכיון חודשי: יולי 2012

גיהנום או גן עדן?

בזמן האחרון יש טרנד רציני של טבעונות בארץ. העיר שלי,מודיעין,מככבת. בעיתון המקומי "חדשות מודיעין" הכותרות היו: "אג‘נדה חדשה מתעוררת בעיר – עידוד הצמחונות והמודעות לפגיעה בסביבה. חברת המועצה לבנה שיפמן:“מודיעין תהיה מובילה בתחום“. יריית הפתיחה – ערב רב משתתפים שאליו גם מיקי חיימוביץ הגיעה".

יותר ויותר אנשים מסביבי הופכים לצמחונים וטבעונים וכמו כל מי שמרגיש שגילה את האור, הם חשים את המוטיבציה להגיש לנו את האור הנגלה על מגש של כסף. לפתע אני מקבלת מיילים עם קישורים להרצאות שונות, מזמינים אותי לאירועים הקשורים להרצאות בנושא, חברים מפרסמים ומשתפים כתבות  שונות ואפילו מתכונים המלווים בתמונות מגרות של מזון , כדי שתאמין שטבעוני זה לא רק חסה.

אני מודה שכשיש טרנד למשהו אני באופן אוטומטי מסתייגת. הזרם עושה לא טוב לזהות שלי שמטשטשת בזהות ההמונים השוחים  בו. כך היה עד שהגיע אלי סרט מתורגם לעברית הנקרא: "מזלגות במקום סכיני ניתוח". אני מודה שהסרט הזה ערער את אמות הסיפים אצלי ומוסס די מהר את ההתנגדויות שעוד נותרו בי מסיבות לא ענייניות בעליל לשאר התכנים שהציפו את המחשב שלי.

הדבר שאהבתי במיוחד בסרט הזה (שאפשר לראות טריילר שלו בקישור: http://youtu.be/O7ijukNzlUg) היה היסודיות וההעמקה שלו. הוא לא הכיל גיבוב של סיסמאות נדושות, הוא לא פנה באופן מניפולטיבי אל רגשות החמלה שבי כלפי בעלי חיים חסרי ישע או רק אל הרגשות המודחקים הקיימים בכל אחד מאיתנו של פחד ממחלות וממוות. הוא בעיקר התמקד בעובדות מתוך מחקרים מרתקים ועשה זאת  בשפה ידידותית ובעריכה ויזואלית נעימה, שאפשרה גם לאדם פשוט כמוני שאינו רופא במקצועו- להבין.

הסרט בנוי סביב מחקר של שני רופאים וחוקרים אמריקאים בכירים ד"ר קמפבל וד"ר אסלסטין  שעשו את מחקר חייהם בנושא: איך למנוע את הניתוח לב הבא. מחקר שהחליט ד"ר אסלסטין לעשות לאחר שהבין שכרופא מנתח, הוא מרפא לבבות חולים בניתוחי מעקפים מסובכים מידי יום, אך לא עושה דבר כדי למנוע את מחלת הלב של הקורבן התמים הבא.  מעבר לסכנות שבניתוח קיצוני כמו ניתוח מעקפים יש גם עלות אדירה לניתוחים כאלה והם מהווים נטל אדיר על הכלכלה. על פי הנתונים בסרט, רק באמריקה ישנם כיום מעל 500,000 אמריקנים שעוברים ניתוחים אלה עם עלות של כ$100,000 לכל ניתוח. הסרט עצמו דומה לסרטים המוקרנים בערוצי מדע ומרתק לכשעצמו. מכיוון שהוא ארוך, פרסתי לי אותו למספר ימים וצפיתי בו בחלקים, לפי הזמן שעמד לרשותי. לצערי מספר ימים לאחר שצפיתי בו הוא ירד מהרשת לצפייה בחינם אך המסרים החשובים בתמצות מובאים כאן.

הסרט משופע נתונים עובדתיים ומספריים, המוצגים בגרפים צבעוניים ובעיקר מתייחסים לארה"ב אך מן הסתם לא יהיו שונים גם אצלנו, כיוון שהשכלנו לחקות את העולם המערבי והאירופי בכל תחום לטוב ולרע.

הדבר שהכעיס אותי יותר מכל הייתה התובנה שאנחנו כולנו קורבנות של שטיפת מוח שיווקית נמשכת של תעשיות הרוצות למכור לנו הרבה מוצרי חלב, הרבה מוצרי בשר והרבה תרופות ומתעלמות כליל מההשפעות ההרסניות שיש לכמויות המוגזמות של המאכלים האלה על בריאותינו, שלא לומר שלעיתים מנצלות זאת לטובת עסקיהן, כי ככל שמתדרדר מצבנו הבריאותי, כך גדלה פרנסתם. משפט חזק מאד בקשר לתעשיית הכסף הקשורה בבני אדם שאהבתי בסרט היה:" אין כסף באנשים בריאים ואין כסף באנשים מתים, הכסף הוא באמצע. אנשים שהם חיים, בערך, אבל עם מחלה כרונית אחת או יותר" – אנשים כאלה עולים לארה"ב יותר מ120 מיליארד דולר בכל שנה, אבל בעלי המניות של התעשיות הללו צוחקים כל הדרך לבנק.

במקביל אנו מקבלים כגזרת גורל את מחלת הסרטן ומחלות הלב התוקפות יותר ויותר אנשים מידי שנה ומוצאים את עצמנו משתתפים יותר ויותר בלוויות ובניחום אבלים על עוד קורבן שהיה אדם יקר.

בתנ"ך יש שני סיפורים על בריאת האדם. הסיפורים הם שונים. בבראשית א' הזכר והנקבה נבראים יחד, באותו יום שישי, מקבלים אותו תפקיד, אותה ברכה וגם את אותו מזון: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה" (פס' 29)

האדם היה אמור להיות לפי פרק זה טבעוני למהדרין.

בפרק ב' שהוא סיפור בריאה שני ואחר, האדם נברא מייד בהתחלת בריאת העולם, עפר מן האדמה אך כבר מההתחלה אלוהים נוטע גן בעדן ושם שם את האדם: "וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל…"(פס' 9) הוא מצווה על האדם : "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל."(פס' 16) ויותר מאוחר, לאחר שברא את החיות הוא יוצר גם את האישה מצלעו של האדם ומצרף גם אותה אל הגן הפורה וכך הם  חיים יחדיו בגן העצים הפוריים וניזונים מפירותיו בלבד.

מה שאומר שעל פי התנ"ך בניכוי החטא הקדמון של האכילה מהעץ האסור, כולנו היינו נשארים טבעונים עד היום.

הכול מתחיל להסתבך מאותו חטא שבעקבותיו גורשנו מגן עדן ומאז מעשינו מביאים עלינו את הגרועים שבאסונות והופכים את חיינו כאן לגיהנום ממש ואנחנו עוד מעיזים לבוא בטענות לאלוהים שהיה מלא כוונות טובות כשברא את העולם.

מודעות פרסומת
מתויג , , , , ,

הנוער שלנו רוצה לנפוש בבורגאס. מה תאמר על זה נורדאו?

ואלה שמות ההרוגים…הכותרת שאני מחכה לה בחשש ובפחד אחרי כל פיגוע וגם עכשיו אחרי הפיגוע בבורגאס.

אולי זאת הכותרת שאורגת בתוכה רבים כל כך מהזכרונות המכוננים שיש לי בתולדות חיי הישראליים.

לראשונה, לאחר צבא. מלחמת לבנון הראשונה בעיצומה. אני עומדת בחרדה ובפיק ברכיים יום יום ליד הרדיו חוששת למר גורלם של חברי הנלחמים וכך לאורך השנים  רק שהיום אני חוששת בעיקר למר גורלם של ילדי ותלמידי.

כשבתי ,שהיום היא כבר חיילת, סיימה את 12 שנות לימודיה בבית הספר כאן בעירי מודיעין, ברור היה לה שהיא מתארגנת לטיסה לבורגאס יחד עם חברותיה הטובות, כמו למאות בני נוער אחרים שסיימו באותה השנה.

בורגאס הוא יעד זול, הקירבה לים, להיות בחו"ל עם חברים – אין חופש אולטימטיבי מזה היכול להיות סמלי יותר לציון הדרך הארוכה שהסתיימה בין כתלי בית הספר.

למרות שאני ישראלית  בת לישראלית, דווקא על פיגועים לא חשבתי בכלל.

חששתי  מאלכוהול בעיקר והתנחמתי בהכרותי העמוקה ורבת השנים עם בתי, שעליה באופן אישי יכולתי לסמוך בעניין זה.

התדהמה שהכתה בי לשמע החדשות על מה שקרה בבורגאס עוררה אצלי שאלות לגבי ההדחקה שלי ואולי שלנו הישראלים. על מה חשבנו?! ששם זה לא יכול לקרות?! למה?! שם ובכל מקום, זה יכול לקרות גם אם ינקטו את כל הדרכים למנוע את זה. חבורות של ישראלים, בני נוער קולניים, הנוסעים  יחד לחו"ל בהמוניהם מהווים מטרה לא מסובכת במיוחד לכל הגורמים העויינים אותנו ואלוהים יודע עד כמה הם רבים. אבל ככה זה. אנחנו רוצים לחיות כמו כולם. להיות תיירים אנונימיים בעולם, היוצאים לנפוש ולשכוח לזמן קצוב את המתח שמלווה את שגרת היום -יום שלנו. תיירים שלא צריכים להתחבא, שלא צריכים לטשטש את זהותם, שלא צריכים להמנע מהתגודדויות ולעיתים אפילו להתחפש לזהויות שאולות, אך המציאות מידי פעם טופחת על פנינו ומזכירה לנו שלנו, הישראלים, אין את הפריבילגיה הזאת להיות אנחנו, גם לא בשנת 2012, אלא רק כאן במדינת היהודים.

את הנאום של נורדאו בקונגרס הציוני הראשון אני מלמדת במסגרת שיעורי מחשבת ישראל. הנאום הזה נכתב ב1897 אך כעת נראה כאילו נכתב בימים אלה ממש:

" …היהודי המשוחרר…מלא בדאגה במגעו עם זרים, מלא חשד אף ביחס לרגשותיהם של ידידיו עצמם. את כוחותיו הוא מכלה בהתאמצות לדכא ולהכחיד או לכל הפחות להעלים את מהותו, כי חושש הוא שמא מהות זו תוכר כמהות יהודית, ולעולם איו לו את רגש החדווה להראות את עצמו כולו כמו שהוא, להיות הוא עצמו בכל רעיון ורגש, בכל ניע של הקול בכל ניד עפעף, בכל תנועת אצבע. בפנימיותו הוא נעשה בעל מום, בחיצוניותו – מזויף…"

המסר של נורדאו היה שהציונות היא הפיתרון לכל זה: "אחרים מקווים לתשועה מן הציונות…הדרך לקיום שבו ימצא סוף סוף היהודי אותם תנאי-החיים הפשוטים והראשונים, שהם מובנים מאליהם לכל מי שאינו יהודי בשני חלקי העולם…".

אז נורדאו, תקשיב למה שיש לי לומר לך כאזרחית המדינה היהודית בישראל 2012 עליה חלמת.

כאן במדינת ישראל הצלחנו להיות אנחנו, לדבר בגאווה את שפתינו, ללכת עם חולצות בהן יש כיתובים בעברית, לשמוע מוסיקה בעברית, אבל כשאנחנו עולים על מטוס וחוצים את הגבול, אנחנו חוזרים אל אותם רגשות של נרדפות שחשו היהודים שחיו באירופה האנטישמית וזה עצוב, כמו שהיום הזה עצוב. יום שבו המשפחות ממתינות לשמוע באופן רשמי על מות ילדם, זה שגידלו ועמלו על חינוכו כל השנים וכל חטאו בכך שרצה לנפוש קצת בחו"ל.

מתויג , ,

משה סילמן – עבד עברי

כמורה לתנ"ך, כשאני מלמדת את החוקים הנוגעים לעניין העבד העברי, מתקשים התלמידים (ובצדק) להבין, כיצד התורה נותנת לגיטימציה ע"י החוק לסחר בבני אדם.

במקום לתרץ בשם התורה תשובות אני פשוט מלמדת אותם את התהליך, איך זה קורה.

בהתחלה היה עקרון יפה שאלוהים קבע: אצלנו אין עבדים! העבדות היחידה היא לאל (או אם תרצו לאמונה שלך,לאידיאולוגיה שלך,לעקרונות שלך, לעצמך) -"כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה מב). אך המציאות האכזרית מצליחה לקמט גם את היפה והנשגב שבתורה, וכך אדם בעל קרקע, מתפרנס בכבוד הופך להיות חסר כל, מאבד את הנחלה שלו, מאבד את אדמותיו והופך להיות עבד עברי. כבר אז זה קרה. אנשים היו מגיעים לשפל כלכלי שבעטיו כדי לשלם את חובותיהם היו נאלצים למכור את כל מה שיש להם. כך נוצר מעמד העבדות.

בשלב הבא התורה הבינה שהיא לא יכולה להילחם בתהליך הזה, ולכן היא ניסתה להגבילו ולשים לו סייגים. היא קובעת זמן מוגבל לעבדות – שש שנים אדם יכול להיות עבד, ואחרי פרק הזמן הזה חובה עליך לשחררו. היא גם קובעת לעבד זכויות. הזכות הראשונה היא, כמובן, הזכות להשתחרר, וכשהוא משתחרר, עליך לתת לו מתנות וציוד שיאפשרו לו התחלה חדשה בחוץ (פיצויי פיטורין?)

כשהוא עבד הוא יגור אצלך בבית, יאכל בביתך ואפילו יוכל להקים משפחה אצלך. הוא ינוח יום בשבוע ויחגוג עמך את החגים.

העניין הוא מה קורה אחרי שבע שנים. זה השלב האחרון בתהליך והחמור שבהם. כשהעבד לא הצליח להשתקם כלכלית בשש השנים בהם היה עבד, והוא מעוניין להישאר ולהמשיך את עבדותו, הוא הופך להיות עבד נרצע ( = עבד עולם, שתנוך אוזנו החתוכה היא סמל חיצוני לכך). התורה מצווה לרצוע את אוזנו על מזוזת הדלת עם מרצע. "וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ: כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם; וְאַף לַאֲמָתְךָ, תַּעֲשֶׂה-כֵּן" (דברים טו טו-יז).

משה סילמן לא רצה להיות עבד ובטח שלא הסכים להיות עבד נרצע.

המעשה שעשה, כשהצית את עצמו במחאה למען הצדק החברתי, זעק את זה. הוא לא השלים עם החוקים של המדינה שגרמו לו לא להיות מסוגל לפרנס את עצמו. חוקים שאפשרו לעקל לו את המשאית, שהייתה מקור פרנסתו ולעקל את ביתו ולהפוך אותו לחסר בית. גם על פי החוק, לא מגיעות לו הקלות בשכר דירה כי בעבר, לפני שעיקלו לו, הייתה דירה בבעלותו.

אין ספק שהחוקים של ישראל 2012 הפכו אותו לעבד נרצע.

אם משה סילמן היה חי בתקופת התורה, אולי היה הופך להיות עבד באופן זמני, אך היה זוכה ליחס חם בהרבה מהחוקים של התורה.

ריבית הוא לא היה משלם על החובות שלו, כי אסור היה לקחת ריבית מבני עמך, ואף לא היו לוחצים עליו להחזיר את חובו באיומים על עיקולים: " אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ("שמות כב 24) (נושה = מי שחייבים לו/נשך = ריבית).

ובהתייחס לעינוי העניים וההתעמרות בהם, אלוהים מזהיר בעונש מידה כנגד מידה את כל מי שיעז להתעמר בעניים: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות כב 22-23)

את המשאית ,למשל, לא היו לוקחים לו אפילו אם היה גוי עובד אלילים בבבל הקדומה בשנים 1792–1750 לפנה"ס, בהן מלך חמורבי. ולא משום שלא הייתה אז משאית , אלא משום שהיה כבר אז עיקרון, שאסור לקחת לאדם עני את כושר ההשתכרות שלו.

חוק חמורבי 241 "כי יחבל איש שור כעירבון, שלישית המנה כסף ישלם" .אם המלווה לוקח כעירבון את שורו של הלווה, הוא משאיר אותו חסר יכולת לעבד את שדותיו, ואיך יוכל להחזיר את חובו?!

אבל במדינת ישראל 2012 החוק המקראי וחוקי חמורבי יחדיו הם, כנראה, אנושיים והומאניים מידי עבור מדינת היהודים.

מי יהיה זה שיגאל אותנו מהחוקים המעוותים שהביאו את משה סילמן לעבדות עולם?

ומי יהיה זה שישלם מידה תחת מידה על העוולות שיצרה קריסת מערכת הרווחה הישראלית?

מתויג , ,

רצפט אלוהי להצלחה לעשירים ולאנשי שילטון

עם הכסף יש לי יחסי אהבה-שנאה,משיכה ופחד. מצד אחד כמו כל אדם, אני מתאווה אליו, עורגת וחולמת על כל מה שאוכל להשיג באמצעותו שיוכל להפוך את חיי יפים  ונעימים בהרבה, ומצד שני אני חושדת בו, חוששת ממנו ומאשימה אותו בתכונות שטניות של ממש.

החיים לימדו אותי איך כסף יכול להחריב משפחות, זוגיות,חברויות ואפילו בריאות (אם אתם מאמינים בעין הרע ).

השבוע שחלף הציף את המחשבות שלי בעניין הכסף ותופעות הלוואי שלו ביתר שאת, בזכות הכרעת הדין של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. אמנם הוא יצא זכאי בשתיים מתוך שלוש האשמות שהיו נגדו, אך בתיק שבו הורשע הוא הואשם שפעל בניגוד עניינים כאשר נפגש עם לקוחותיו של חברו ,עו"ד אורי מסר, וניסה לקדם את עסקיו. במילים אחרות, הוא ניצל את מעמדו וכוחו כדי לעזור לחבר,למרות שזה היה ניגוד עניינים עם התפקיד אליו מונה כשר בממשלה. גם שאר הזיכויים היו מנוסחים באופן כזה שהותיר בי ספק מה באמת קרה שם , כמו הניסוח של השופטים בהתייחסם להאשמה על מעטפות הכסף , כי לא הצליחו להוכיח שאין מרמה מכוונת, ולא כי לא היו מעטפות של כסף ומאות אלפי דולרים עברו לקופה סודית אך השופטים ציינו  ש"אין לפנינו ראיה בכתב כי נעשה שימוש פוליטי בכספים אלה…אך גם אין לפנינו ראיה כי נעשה שימוש פרטי בכספים אלה".

המשפט של אולמרט הזכיר לי היטב את כל האזהרות שניתנו לשופטים בחוקי התורה:"לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד–כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" דברים טז יט.

שוחד הוא טובת הנאה, בכסף או בשווה כסף, הניתנת לבעל סמכות, על מנת שיפעיל את סמכותו לטובתו של נותן השוחד.

ההוראה לשופטים כי יש לשמור על משפט צודק, לא להכיר את האדם שאתה שופט,להיות אוביקטיבי, לא להתייחס אליו שונה אם הוא עני או אם הוא עשיר, אם מעמדו רם או נמוך, ולהזהר כמו מאש – מהשוחד כי יש לו את הכוח המשחית הזה, שמצליח לעוור אפילו עיניים של איש שמיטיב לראות, ולסלף את דבריהם של הצדיקים שבבני האדם. ככה הוא: מסוכן להשחית.

כמו היום , השופטים היו בעלי מעמד גבוה והרבה כוח היה בידם להכריע לגבי גורלות של בני אדם ולכן הודגשו האזהרות הללו בנוגע להשפעתו המשחיתה של הכסף על פעילותם הציבורית.

נקודה נוספת: אמנם אין זאת עבירה אך הכסף שרת את עניינו של אולמרט גם בסוללת עורכי הדין מהטובים בארץ שעמדה לרשותו, דבר שגרם לכך שביום שבו הוכרע דינו והוא זוכה משני תיקים הועלתה ברשת  הפייסבוק תמונה מפוברקת של אולמרט מחזיק סוללה ענקית בידו והכיתוב היה: "חדש במנשה סנטר! סוללת עורכי דין. הסוללה שנטענת עוד ועוד עד לזיכוי מוחלט* – * לא למעוטי יכולת. אתם כמובן תורשעו". המחשבה המטרידה שכסף רב איפשר לו להשיג את טובי עורכי הדין בארץ וכך להשיג את זיכויו בשני התיקים העלתה שאלה נוספת והיא – מה היה קורה לאדם מן השורה שהיה צריך להגן על עצמו במשפט דומה ולא היו בידו סכומי הכסף הנ"ל?! מצבים כאלה מוכיחים שוב ושוב כי גם הצדק, הוא תוצר לוואי ,לעיתים קרובות , של כמות הכסף שיש או אין לך.

ואם מדברים על עין הרע – הרי שהכסף והחיים הטובים שחיים האנשים העשירים, הם אלה שמושכים את הקנאה, צרות העין והתסכול של האנשים שעליהם לא שפר המזל, ולעיתים אותם עשירים או בעלי מעמד נרדפים אך ורק בשל עובדת היותם עשירים, מה שגורם להם לעיתים למצוא את עצמם בתוך מאבקים משפטיים מתישים, שפוגעים בהם כלכלית, נפשית ופיזית.

את הרצפט המושלם לדרך הנכונה שבה אדם יכול להיות בעל מעמד רם וגם להצליח נותן ספר דברים במה שמכונה 'חוק המלך':

"רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים…וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים…וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם.לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול–לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל."יז 16-20.

במילה אחת הרצפט הוא צניעות .

אם יש לך הרבה כסף ושפר עליך מזלך ומעמדך רם – אל תפריז, אל תנקר עיניים, שמור על פשטות ויושרה והזהר מהתנשאות.

מתויג , , ,

הילדה הערבייה של סייד קשוע והחלקיק האלוהי החסר

ילד אחד אמר לי :"איכסה, היהודיה נגעה בי", סיפרה לי סבתי מרים ז"ל שנולדה באוקראינה ב1917, על ילדותה הקשה, ואני ילדה פעורת עיניים הקשבתי בחלחלה לסיפוריה. סבתי המשיכה לספר: "למרות שמשפחתי עשתה הכל על מנת להסתיר את יהדותם, השמועות כנראה הגיעו לאוזניהם של השכנים וכך הילדים נהגו בי. אני זוכרת איך אהבתי את הלחם המתוק שחלק הכומר בחגיגות של הנוצרים, עמדתי עם כל הילדים בתור לקבל את הלחם המתוק מהכומר, עד שיום אחד הילדים דחפו אותי מהתור בברוטאליות וצעקו לי :'לכי מפה! את יהודייה!' ואני, שלא ידעתי שאני יהודיה, הגעתי מושפלת ובוכיה אל הורי ושאלתי אותם למה אומרים עלי דברים כאלה והם היו נושכים את שפתותיהם ולא עונים." מזל שיש לנו מדינה משלנו, חשבתי לעצמי כל פעם שהייתה מספרת לי את הסיפורים האלה. מדינה שבה אנחנו לא צריכים להסתיר את הזהות שלנו, להתחפש לאחרים, להיות דחויים וחריגים.

סבתי כבר נפטרה לפני שש שנים, לאחר שהגיעה לגיל גבורות, אבל הצריבה של כאב ההשפלה היתה איתה עד יום מותה והיא הנחילה לי אותו בסיפוריה שהיו מזעזעים אותי בכל פעם מחדש על האופי הגזעני והאנטישמי של הגויים באוקראינה של אותם הזמנים כלפי היהודים ואולי דווקא הסיפורים האלה הם אלה שעיצבו את סלידתי מגזענות בכלל כי ביום שישי בכיתי מהסיפור הזה בדיוק, כשקראתי את הטור של סייד קשוע (מוסף הארץ 6 ביולי 2012).

רק שהפעם בסיפור הגויים המשפילים היו מהצד היהודי, והדחויה והמושפלת הייתה בתו הערבייה של סייד קשוע.

הבת שלו, חוותה בדיוק את אותה החוויה שחוותה סבתי ז"ל. הניסיון שלה להשתלב בחברה הישראלית-יהודית זיכה אותה בהערה המשפילה והמעליבה של ילד דוחה, שכעס על זה שהערבייה העזה לנגוע בו בטעות במשחק וכך הוא מספר בטור:

"ילד אחד בחוג",היא התחילה לבכות בלי אזהרה,"אני רק שיחקתי ובטעות נגעתי בו…" "ומה קרה? ספרי כבר". "אז הוא אמר",היא ניסתה לעצור את הבכי,"איכסה,הערבייה נגעה בי". הנחתי את העיתון על ברכי והרמתי את ראשי לשמיים, הדמעות הציפו את עיני וחנקו את גרוני. הזעם עלה. אם הילד הזה היה לידי כשהיה קורה המקרה הזה הייתי שמה אותו במקומו, חשבתי ושיתפתי את בעלי בזוועה. "הילד הזה לא היה מעז יותר לעולם לתת דרור למחשבותיו הגזעניות אם הייתי שם…"

"אבל איך את חושבת שהוא הגיע למחשבות כאלה?" בעלי שאל אותי ואני הנהנתי בראשי, כאילו הוא לא שאל שאלה אלא ציין עובדה והזכיר לי את שמעולם לא באמת שכחתי – העולם של המבוגרים הוא זה שמעביר את הערכים שלו לעולם הילדים. זה ברור שהילד לא אשם. זה מה שספג וזה מה שהוא מבטא .

הסיפור הזה העציב אותי מאד, בייש אותי וגרם לי לרצות ללכת ולהתנצל לפני סייד קשוע ולפני בתו על מעשה שלא עשיתי, שלא עשו ילדי מעולם, אבל עשה בן עמי במדינת ישראל שקמה כדי למנוע שנאה שכזו, כדי לאפשר חיים של כבוד, של גאווה בזהותך, של נאורות ככתוב במגילת העצמאות: "תהיה מושתתה על יסודות החירות,הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.." ומהו אותו "מוסר הנביאים" אם לא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"?! או דברי הלל הזקן "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, ע"א). כלומר: שעליך שנוא לחברך לא תעשה, זו היא כל התורה כולה.

באותו שבוע שנכתב הטור של סייד קשוע רעש העולם על כך שפיסיקאים גילו את החלקיק האלוהי בשוויץ…אולי הגיע הזמן שיגלו את החלקיק האלוהי גם כאן, בלבם של היושבים בציון- כי אלוהים יודע כמה שהחלקיק הזה חסר.

מתויג , , ,

השתמטות מהצבא בחסות החוק האלוהי

המחאה של קיץ 2011 העלתה את נושא השוויון בנטל והציפה אותו ובסוף חודש מאי 2012 הכריז ראש הממשלה נתניהו בחגיגיות על הקמת וועדה לקידום השוויון בנטל. צירוף מילים יפה: שוויון בנטל, יפה מוסרי ובעיקר צודק. ב-2.7.2012 נתניהו פירק את הוועדה כי לא הצליחה,לדבריו, לגבש המלצה שתשיג רוב בכנסת.  אלוף בן כתב במאמר המערכת של עיתון הארץ 3.7.2012:" …דאגת הפוליטיקאים אינה ל"מחאת הפראיירים" הנושאים בעול הכבד,אלא לכך שהם עצמם לא "יצאו פראיירים".שחלילה לא ייראו כמי שוויתרו על האינטרס של המגזר שלהם לטובת האינטרס הציבורי". במציאות כזו נצטרך כנראה להמשיך ולמחות עוד קייצים רבים…

אולי אם הוועדה הייתה של זקני השבט והחוק היה חוק אלוהי, זה היה מצליח יותר כי ההשתמטות מהצבא היא לא המצאה של החרדים,לא של הערבים, לא של הפצפיסטים ולא של הפחדנים בזמננו. מסתבר שאדם הוא אדם על כל יתרונותיו וחולשותיו מאז ומעולם. כבר בימי קדם היו משתמטים, היו חוקים שיצרו קריטריונים למשתמטים "חוקיים" והייתה ביקורת כלפי אלה שהשתמטו ללא כל הצדקה מוסרית.

בספר דברים פרק כ' כתוב: "  כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם  כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ  פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ  פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ  פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. (1-8)

המלחמה בפתח, כל הזכרים בגיל המתאים לגיוס מתכנסים במקום אחד, השוטרים מגיעים ומתחילים במיון לקטגוריות:

1 – מי שבנה בית חדש ועדיין לא הספיק לחיות בו – פטור!

2 – מי שנטע כרם ולא הספיק להנות מפירותיו – פטור!

3 – מי שארש אישה ולא הספיק להתחתן איתה – פטור!

4 – מי שמפחד,שיחזור הביתה כדי לא להדביק את כל האחרים, כלומר גם הוא – פטור!

ההבדל המשמעותי בין חלוקת הפטורים אז והיום הוא בעיקר בשני מישורים: קודם כל מדובר כאן בשוויון. לא משנה מאיזה מגזר האדם, מאיזה שבט, מה מעמדו או עיסוקו – כולם שווים מול החוק והקריטריונים אחידים לכל. ההבדל המשמעותי השני הוא בכך שהציפייה להתגייס ולקחת חלק במאמץ המלחמתי היא רק מעם ישראל ולא מהנוכריים. זה לא שנוכריים לא היו נלחמים, אך לרוב היה מדובר בשכירי חרב ולא באנשים שהיו מחוייבים מוסרית להגן על עמם ואדמתם, אה…הבדל משמעותי נוסף הוא מקור החוק. החוק בתורה מיוחס לאלוהי ישראל ולא ל120 חברי כנסת…(אולי החרדים היו מתרשמים יותר מחוק אלוהי, מי יודע?)

אך חוק הוא חוק ומציאות היא מציאות. בספר שופטים פרקים ד-ה מתוארת המלחמה שניהלו ברק ודבורה בצבא סיסרא הכנעני. לאחר עשרים שנים של שיעבוד, שבטי נפתלי וזבולון התקוממו נגד שלטון יבין מלך חצור בהנהגת ברק בן אבינעם. שבטי ראובן, גד, דן ואשר העדיפו להימנע מהעימות ולא סייעו ללוחמים, ועל כך דבורה הנביאה מבקרת אותם בשירתה. היא מהללת את השבטים שיצאו למלחמה, גוערת בשבטים שהתחמקו ממנה, ואף מקללת את תושבי המקומות שלא הצטרפו, ובהנגדה אליהם מתארת תיאור מפורט את יעל אשת חבר (שהדרוזים,אגב, טוענים שמוצאם מהשבט שלה )  שבניגוד למשתמטים התנדבה וסיכנה את עצמה: "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים. תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ. מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה. יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד." שופטים ה (23-27).

והבת (הקרבית) שלי אומרת: "אימא שטויות! אני בטוחה שגם אז היו כאלה שהיו אומרים :'בוא נטע איזה כרם כדי לא להתגייס לצבא' ".

מתויג , , ,

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם מהסמארטפון

לפני כמה ימים פגשה אותי שכנה נרגשת בקניון: "את לא תאמיני,היא אמרה לי,כרגע יצאתי מחנות שבה קניתי משקפי קריאה, והמוכרת שהמליצה לי על המשקפיים המתאימים לראייה מרחוק ומקרוב ניסתה לשכנע אותי בטיעון 'מנצח' כנגד קניית שני זוגות משקפיים נפרדים לכל מטרה : 'אלה לא יהיו לך טובים כי בזמן נהיגה לא תוכלי לקרוא אס-אמ-אסים מהטלפון'…"

זה היה הרגע הסופי בו נולד הטור הזה שמתבשל בתוכי זה זמן רב על המכשיר המשחית הזה, הסמארטפון, איתו קשרתי קשרי אהבה-שנאה/משיכה-סלידה…כל התשובות נכונות.

כמעט כל בעל מכשיר טלפון חכם – נופל למלכודת הקשה של ההתמכרות. למה זה קורה לנו? כי הוא עושה בשבילנו הכל (כמעט…)הוא מצלם לנו, מקרין לנו וידיאו, משמיע לנו מוסיקה,מעיר אותנו בבוקר,מזכיר לנו שיש לנו תור לקופת חולים, שיעור ספורט וישיבה חשובה, מספק לנו חדשות, מספק מידע, מתרגם לנו, מחשב לנו, מאפשר לנו להתכתב עם חברינו, לשוחח איתם, לראות את התמונות מהצעת הנישואין שקיבלו ואחר כך מהילד הראשון שנולד – בקיצור האלוהים החדש. ואת האלוהים צריך לעבוד: להטעין אותו, לשמור עליו שלא ישבר, להתאים לו בגד טוב שיגן עליו, לשמור עליו שלא ישכח כמו שנאמר: "והגית בו יומם ולילה…כי אז תצליח דרכך ואז תשכיל"(יהושע א8). למעשה הדבר היחידי שחסר לנו הוא להעלות לו עולה,שלמים ודברי מנחה- והנה הוא יוכתר רישמית לעבודת האלילים המודרנית.

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלות (ובראשי תיבות עכו"ם או עכומ"ז), הם מונחים המתארים את יחסה של היהדות כלפי הפגניות, שהיא פולחן דתי המופנה לישויות חומריות.

בגיליון ינואר של המגאזין האינטרנטי "האב" נערך סקר שבדק עד כמה השפיע מכשיר האייפון על חיינו מאז שיצא לאויר העולם ב2007. 46% מהמשיבים אמרו כי האייפון שינה את חייהם לחלוטין ועוד 23% מיתנו מעט ואמרו ששינה את חייהם במידה מסויימת, ואם תשאלו אותי- כל שאר המשתמשים באייפון פשוט לא הודו במה שהכי קשה לאנשים מכורים להודות:"אני מכור!"

באתרים שונים ברחבי האינטרנט מצאתי את המידע הרישמי על ההתמכרות – היא מובילה להשלכות שליליות ובאה על חשבונם של צרכים חשובים אחרים, במקרים קשים של התמכרות התנהגותית, לעיתים נצפות תופעות המזכירות התמכרות לסמים.

אך למה לי לשוטט ברחבי האינטרנט? מספיק לצפות בתלמידי בשיעורים,שלא לדבר על ההפסקות, בילדי הפרטיים, בחברי ובבן זוגי…ולא נעים לי להודות – לעיתים מספיק שאצפה במראה כדי להודות  כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו.(בראשית ח 21)

הטלפון החכם אולי מקשר בין אנשים רחוקים, אך גם מרחיק אנשים קרובים, הוא גורם לנו להעליב אותם כי שיחת הטלפון יותר חשובה מהשיחה איתם, לזלזל בהם כי השיחה מהטלפון יותר חשובה מהזמן שלהם, לסכן את חיינו וחיי האחרים כי הטקסט שנכנס כרגע מסקרן אותנו כל כך שלא ניתן להתאפק ומוכרחים לקרוא אותו גם כשאתה באמצע נהיגה או באמצע חציית כביש, הוא מנוון את גופנו כי זה מה שקורה כשנותנים לאצבעות ללכת במקומך, הוא מטריד את הסובבים כי לא באמת מעניינת את כולם השיחה הקולנית שלנו, הוא הופך אותנו לנרקיסיסטים שתחביבם העיקרי הוא לאסוף לייקים ככל הניתן, והוא בעיקר גוזל את זמננו מהספרים הטובים ומזמן האיכות שלנו שכבר לא יכול להכיל התמסרות טוטאלית לדבר אחר מלבדו.

באותו סקר שהזכרתי בתחילת המאמר מדברים על כך ש41% מהאנשים טוענים כי אם הם יאבדו את האייפון "זו תהיה טרגדיה".

ובבית הספר? איזה מורה יכול להתחרות עם ההיצע האטרקטיבי שמציע המכשיר החכם לתלמידים?

מדי שיעור אני אוספת אל שולחני שלל מכשירים חכמים עם כיסויים מרהיבים וזאת לאחר אזהרות חוזרות על כך שבמהלך השיעור אסור להוציא את המכשיר מהתיק…ההערה על השימוש במכשיר בזמן השיעור נרשמת כהתנהגות לא ראויה – אך התלמיד המכור לא מסוגל לשלוט בדחף שלו לראות כמה לייקים קיבל לתמונה החדשה שהעלה היום לפייסבוק – וכך האוסף של הטלפונים שעל שולחני הולך ונערם כשהם נותנים לי בהכנעה את המכשיר האהוב ל45 דק' שנראות עבורם כנצח. ישנם מורים,לצערי, שהרימו ידיים ומתעלמים לחלוטין מהתלמידים המשתמשים בטלפון הנייד בשיעור תוך שהם מנחמים את עצמם על כך שלפחות השימוש בטלפון מייצר שקט תעשייתי- אך אין לי ספק שהתהליך הלימודי נפגע כמו כל שאר התהליכים שנפגעים בחיים הנורמליים של האדם המכור.

אולי בכל זאת אפשר לאמר שעם הולדת הסמארטפון נולדה סופית עבודת האלילים של העולם המודרני ממנה הוזהרנו שוב ושוב בתורה:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם, בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל…"(דברים ד 15-16).

מתויג , ,