ארכיון חודשי: אוגוסט 2012

בדיקת דם שגרתית שהביאה אותי למחשבות עגמומיות על מעמדו של המורה

השבוע הלכתי לעשות בדיקות דם. פריחה בלתי מזוהה בכפות הרגליים וכבר מצאתי את עצמי צריכה למלא שבע מבחנות בדם. כאם לשלושה ילדים, אינני חוששת מבדיקה כל כך פשוטה כמו בדיקת דם, אך אני בהחלט יודעת לזהות אחות טובה שמוצאת את הוריד כהרף עין, מדייקת בהחדרת המחט והופכת את הפעולה הזו לפעולה קלה שולית וחולפת.

זאת,כנראה, הייתה אחת הסיבות לכך שפני זרחו כשפגשתי את האח הצעיר והמוכר בחדר הבדיקה. זכרתי אותו מהפעם הקודמת. במיומנות וזריזות תוך שיחה מהירה על דא ועל הא והנה הבדיקה חלפה לה. הפעם האח הנחמד שם לב ליומן המורה שהבאתי עימי לבדיקה והשיחה שהחלה בינינו זרמה לכוון מקצוע ההוראה. הוא התעניין היכן אני מלמדת ומה המקצוע שאותו אני מלמדת וסיפר לי בהתלהבות שגם הוא מורה למקצוע מחשבת ישראל, יש לו תואר שני במחשבת ישראל וכעת הוא עומל על התואר השלישי. השיחה הייתה נלהבת מאד אך רגשותיי היו מעורבים. מורה מוכשר ומשכיל –  אז למה בעצם הוא שואב לי דם?! התשובה הצפויה לא אחרה לבוא. "את יודעת כמה מרוויח מורה מתחיל. צריך להתפרנס. " אמר אותו האח בקול נמוך ובמבט מבויש. כך קרה שבמקום שאצא בהתרוממות רוח ממפגש מצוין עם אח מקצוען ששאב לי דם בלי שארגיש ויותר מזה משיחה מלהיבה עם עמית מוכשר ומשכיל למקצוע, יצאתי במפח נפש עם מחשבות נוגות על מעמדו של המורה. כל הרפורמות שעשו והשביתות ששבתנו עדיין רחוקות מלהביא אותנו לאותו חוף מבטחים שבו מורה טוב – מורה לחיים, הוא גם מורה עם דימוי גבוה  בחברה הישראלית וזה מתבטא גם בגובה המשכורת שהוא מקבל.

מספר ימים חלפו, החופש הגדול שהסתיים הוביל אותי ואת עמיתי לחדר המורים לימי הערכות בבית הספר לקראת השנה החדשה, והנה יצא לו גם העיתון "חדשות מודיעין" ביום חמישי, והנושא המרכזי שבו הוא השיבה לבית הספר. בין שאר הכתבות שהיו שם בלטה בעיני כתבתו של עמיתי העיתונאי יואל תמנליס המכונה 'הרגוע' במדורו: "חיים ומוות ביד הלשון". אני מוכרחה להודות ש'הרגוע' הפעם  הצליח להוציא אותי משלוותי. הנושא הרגיש שעסק בו היה היחסים המורכבים של ההורים והמורים. הקפיץ אותי יותר מכל היה המשפט :"…מבחינתם של מורים כאלה קשר מעמיק מדי עם ההורים עשוי לאיים על מעמדם המקצועי ולחשוף את חולשותיהם, בין היתר מחמת חוסר מיומנות במשא ומתן עם הורים שרמת השכלתם או מעמדם החברתי לעיתים קרובות גבוהים משלהם". ולמה זה הקפיץ אותי?! הרוב המוחלט של המורים המלמדים (לפחות בחטיבה ובתיכון) הם מורים בעלי תואר שני, ואינני חושבת שרוב ההורים בעלי תואר גבוה מזה (גם בבתי הספר היסודי מדובר במגזר של אקדמאים בעלי תואר ראשון לפחות). בנוסף, סקטור המורים הוא אחד מהסקטורים היותר משתלמים שיש. אין מורה בישראל שלא לומד כל שנה ומשתלם במגוון השתלמויות מקצועיות הדואגות לכך שיהיה מעודכן ויעשיר את הידע המקצועי שלו.  אם כך –  איזה חולשות מאיימים יחסים עם הורים לחשוף אצל המורה?! אם תשאלו אותי החולשות הנחשפות  ביחסים בעייתים בין הורים למורים הן חולשות החברה. חברה שבה מורה, שהוא מנהיג חינוכי ומעצב רוחני של דור העתיד, זוכה ליחס מזלזל ומתנשא מצדה. חברה שבה כדי ללמוד הוראה אין צורך בציון גבוה בפסיכומטרי. חברה שבה המורה מרויח משכורות מהנמוכות במגזר הציבורי. חברה שבה האלוהים הוא הכסף ואותו צריך לעבוד, גם במחיר של דריסת ערכים נעלים כמו חינוך ומשפחה.

להיות מורה זה פרופסיה. מורים צריכים ללמוד את המקצוע שלהם וזה מה שהם גם עושים. מורה לא צריך להכשיר את עצמו למשא ומתן עם הורים. הוא צריך להכשיר את עצמו דידקטית ליחסים של מורה ותלמיד וזאת עושים. גם המונח "לקוחות" שבו משתמש עמיתי העיתונאי לקוח מהעולם העסקי. עולם שבו יש נותני שירות ומקבלי שירות, עולם שבו המטרה היא למכור ולהרויח לעומת  העולם של בית הספר שבו המטרה היא חינוך והשכלה ובו יש מחנכים ומתחנכים, כפי שראוי לדעתי, להגדיר את היחסים של המורים ותלמידיהם. לדעת עמיתי הפיתרון לכל המצב הוא "הכשרה מסיבית של אנשי חינוך מכל הרמות ומכל הדרגות לעבודה עם הורים". שוב מתבלבל עמיתי 'הרגוע' בין העולם העסקי לעולם ההשכלה והחינוך. מה אתה מציע?  שמורים, במסגרת הכשרתם להוראה, יצטרכו ללמוד שעתיים שבועיות משא ומתן עם הורים?! ישנו הבדל גדול מאד בין הורים מעורבים (שזה חיובי ורצוי) והורים מתערבים (שזה שלילי במהותו). דברים אלה נלמדים במסגרת בתי ספר להורים, הבאים להכשיר הורים צעירים לחינוך ילדיהם. אולי לא המורים הם אלה הזקוקים להכשרה במקרה זה.

באחרית הימים , כשמעמד המורה יהיה מעמד ראוי והממשלה תראה במקצוע ההוראה והחינוך את אחד מהאינטרסים החשובים ביותר לקיום המדינה, היא גם תקדיש לזה את מירב משאביה. או אז ההורים יכבדו ויעריכו את עבודתם של המורים, הדבר יחלחל אל ילדיהם והיחס המכבד יהיה גם מצד התלמידים אל מוריהם. אז גם לא יהיו ריבוי של מעשי אלימות ברחובות, אז גם לא יהיו ריבוי של מעשי גזענות ובחברה שלנו יהיו הרבה יותר אזרחים מהסוג שכולנו היינו רוצים לראות. כמו שאמר הנביא ישעיהו :

"…וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן
יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ
אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים,
וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ
מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה,
וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם …"  (פרק ב 1-3)

כי יחסי הורים ומורים צריכים להיות יחסים של כבוד הדדי, הערכה הדדית ומאמץ משותף להשגת האינטרס המשותף והוא : טובתו של דור העתיד וטובת החברה והמדינה שבה אנחנו רוצים לחיות ועד אז, בואו נעריך ונכבד עוד יותר את המורים הנושאים בנטל למרות התנאים המבישים בהם הם עובדים.

מודעות פרסומת
מתויג , , ,

הסרטן האמיתי

סוף החופש הגדול מבשר את בואה של שנת הלימודים ונושא החינוך שב ובוער בעצמותי, בעיקר בשל שני אירועים שחלו השבוע בישראל. נערים השבוע הוכו בלינץ' אכזרי במרכז העיר ירושלים ובקבוק תבערה הושלך על רכב נוסע ופגע במשפחה חפה מפשע. בשני המקרים הברברים והטרוריסטים שעשו את זה היו יהודים והקורבנות ערבים.

אישית, הידיעות הללו הצליחו להעציב אותי ולהדאיג אותי הרבה יותר מהאיום האיראני. למה? כי  לעניות דעתי הן מסוכנות לנו יותר.

אם תהיה מלחמה עם איראן יש לנו את צה"ל, יש לנו בני ברית ומלבד זה, אין לי באמת שום יכולת להשפיע וגם לא מספיק ידע על המידע שיש לגורמים הבטחוניים.  הלחץ הציבורי נגד יציאה לבד למלחמה ללא שיתוף פעולה עם ארה"ב עושה את שלו, ואני מניחה שבסופו של דבר שיתוף הפעולה יהיה.

אבל מה יהיה עם הקיצוניים והבורים ועמי הארצות, שטופי השנאה והגזענות שהופכים אותנו בעיני עצמנו ובעיני העולם לזהים לטרוריסטים?!  מי יהיה בן בריתנו שם?!  מעולם לא חשתי יותר חסרת אונים ובודדה כמו במקרים אלה ודומיהם.

המנהיגים שלנו מגנים גינוי רפה, אחרים ממשיכים להשקיע את האנרגיות שלהם בהשמצת נשיא המדינה ורובם לא פנויים לחינוך ולהשלטת סדר בתוך הבית, וכשההורים עסוקים בקריירה שלהם יתר על המידה, הילדים מתפרעים ומתדרדרים להתנהגויות מבישות.

האמירה נגד גזענות, אלימות ופשעי שנאה צריכה להיות חריפה ביותר, כדי שמעשים כאלה לא יתרבו בקצב כזה שאוייבנו יוכלו להקים "יד ושם" משלהם לכל קורבנות השנאה היהודיים.

הקיצונים האלה מביישים את המדינה בעיני העולם וגורמים לה נזק תדמיתי עצום. הם האויבים האמיתיים והאיום הגדול ביותר על התרבות והזהות שלנו.

הגזענות והטרור היהודית החדשים מתפרצים מול העובדים הזרים, מול ערבים פלסטינים ואם תשאלו אותי (ולא את ח"כ מירי רגב) הגזענות והשנאה הם ה'סרטן' האמיתי המתפשט בגוף האומה שלנו.

בדף הרישמי של שר החינוך גדעון סער הוא מצטט משפט שאמר בנימין זאב הרצל: "הציונות היא שובנו אל היהדות
עוד לפני שובנו אל ארץ היהודים".

ואם על יהדות נדבר כדאי שנתחיל עם ספר התנ"ך. השבוע הדהד בראשי ביתר שאת  הפסוק מישעיהו.

"מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ…וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה,
וְגַלְמוּדָה; גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל–הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי…" (ישעיהו מ"ט)

המילים הקשות הללו נאמרות דווקא במסגרת של נבואת נחמה שמנבא ישעיהו לציון, שסבלה דיה ומבטיח שזמן הגאולה יגיע, אך אני מקשיבה למילים ושומעת נבואת זעם שמתגשמת מול עיני. אלו הבנים שלנו?! מי ילד אותם? מי גידל אותם? מי חינך?!

שוב החשיבות של חינוך ושנאת הבערות עולה ביתר שאת. הייתי מצפה שמשרד החינוך יקדיש את נושא הלימוד המרכזי שלו לאהבת האחר. שנת הלימודים החדשה שתפתח תהיה בסימן  "ואהבת לרעך-כמוך". יש ליהדות כל כך הרבה דברים טובים להגיד בנושא, כל כך הרבה שיעורי חינוך מוצלחים, יצירתיים, חוויתיים אפשר לייצר עם כמות החומרים האדירה שיש בנושא הזה.  בתקווה גדולה ששר החינוך ישמע את הדברים ויקח לתשומת ליבו  ככתוב בתהילים ס"ט:

"הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים    כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ.
טָבַעְתִּי, בִּיוֵן מְצוּלָה    וְאֵין
מָעֳמָד…
  ה' רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת
רֹאשִׁי  שֹׂנְאַי חִנָּם…" (פס' 2-5)

מתויג , , , , ,

קיץ של אהבה

הקיץ הזה לא נסעתי לחו"ל. גם לא לנופש בארץ. אפילו לא בדקתי מבחני בגרות בתשלום. את חופשת הקיץ הזאת אני מקדישה לאהבה. אהבה למדינה.

כל יום, אחרי ארוחת בוקר וספורט, אחרי קריאת העיתונים ותוך כדי הקשבה לגלי צה"ל (כי קרן נויבך היקרה שלי שובתת) אני מתיישבת מול המחשב ומתחילה במלאכת האהבה שלי למדינה.

לאהוב זה לא לוותר כשקשה. לאהוב זה להלחם על מושא האהבה שלך. לאהוב זה להשקיע מזמנך וממרצך למען יהיה יותר טוב, יותר נכון, יותר הרמוני בקן המשותף. זה מה שאני עושה כל יום.

התפקדתי למפלגה. מפלגה שאני מאמינה שתלך בדרך הנכונה. בדרך הערכית, בדרך הצודקת, בדרך המשתפת. בפייסבוק הצטרפתי לקבוצה גדולה של אנשים שאוהבים את המדינה בדיוק כמוני והם מקדישים לה מזמנם היקר בהתנדבות שעות רבות. גיליתי כמה הם נפלאים, כמה מגוונים בגילאים שלהם, בתחומי התעסוקה שלהם, במקום מגוריהם. המשותף לכולם היא האמונה בצדקת הדרך, הנכונות להתמסר לטובת המדינה שנולדו לתוכה והתחנכו על ברכיה. מדינה לא פשוטה. מדינה תובענית, אבל המדינה היחידה שהיא שלנו.

אנחנו משתפים בכתבות שיוצאות , במחקרים ובסקרים וכשראש המפלגה שלנו משתפת (נו זה כבר רמז עבה) בדף הפייסבוק שלה את הפוסט היומי ומעדכנת אותנו בחדשות, אנחנו שם כדי להגיב, כדי לחזק.

בתוך הקבוצה הגדלה והולכת של האנשים האוהבים האלה, ישנם אנשים יצירתיים ומוכשרים ממש. כל יום יוצא איזה קליפ חדש, פוסטר, קריקטורה, אנימציה. משהו ויזואלי שאומר באופן חד והומוריסטי על מה אנחנו נלחמים. ואנחנו מפיצים אותו ומשתפים. להיות שייכת לקבוצה כזאת זה דבר שנותן תקווה. בפרט שבסקרים רואים איך המפלגה שלנו הולכת ומתעצמת (טוב זה כבר עוד רמז די עבה)…

זה לא באמת חשוב אם אתם מאמינים בדרך הזאת או לא. אבל אם אתם שייכים לקבוצת האנשים שבאמת אוהבים את המדינה הזאת, תתפקדו למפלגה שלכם. עשו כמוני. לא לשבת על הגדר ולזעוק לשמים:"מנין יבוא עזרי?!" עזרה ניתנת למי שפועל, לא למי שיושב מהצד. המשפט:  "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – מראה שהיהדות מכירה בזה, כי החיים לעתים, מכתיבים מציאות מיוחדת במינה, אשר מותר ואף רצוי, להפר "חוקים דתיים" ואם זה מותר אז בטח מותר להפר הרגלים ישנים שלא מוכיחים את עצמם עוד. כאדם חילוני היחס שלי לתורה הוא בעיקר לחוקים המוסריים שלה.  והמוסר והערכים מופרים כעת. משהו מאד רע קורה לנו במדינה. אינני רוצה כאן להתחיל ולפרט את כל השחיתויות, את כל המשפטים שמובלים אליהם נשיאים, שרים,חברי כנסת, ראשי משטרה. ישנו חוסר אמון עמוק מאד של האזרח במוסדות המדינה ובדרך התנהלותם ודבר זה דורש מעשה.

שנים רבות למדנו ללכת ולהצביע לכנסת כשאנחנו חושבים : שמאל או ימין. עסוקים כל העת בלחשוב על גבולות המדינה.

פחות מידי שנים הלכנו להצביע כשאנחנו חושבים על מה שקורה בתוך גבולות המדינה – פנימה.

בואו נעשה שינוי בגישה הזאת  ופעם ראשונה נלך להצביע לכנסת כשאנחנו חושבים: עם איזה ערכים אנחנו רוצים לחיות? איזה חינוך? לאן אנחנו רוצים להפנות את המשאבים הכלכליים שלנו באמת? מה חשוב לנו בחיים?

לכל מפלגה יהיו מספיק גנרלים כדי לכסות את העניין הביטחוני. גם המפלגה שאני התפקדתי אליה, תהיה בסופו של דבר עם ראש חץ שיכיל בתוכו ,מן הסתם, גנרלים עם ניסיון בתחום הביטחוני שיוכלו להשקיט את הדאגה הקבועה שלנו : לשרוד. אבל בואו נשנה את כל הדרך שבה הדברים מתנהלים. ההתפקדות למפלגה תיתן לנו את הכוח להשפיע מי יהיו האנשים שם בכנסת ישראל. בסופו של דבר הם אלה שמחוקקים את החוקים שלנו, הם אלה שמנתבים את הכסף שלנו בהינף אצבע. ישיבה מהצד כשהמדינה במצב כל כך קשה היא לא משהו שאנחנו יכולים עוד להרשות לעצמנו.

משה, שהיה גדול המנהיגים שקמו לעם ישראל, שנא את הרעיון להיות שליט מלכתחילה ועשה הכול כדי להתחמק מהתפקיד שנכפה עליו. בספר שמות פרק ד' מסופר על כל הדרכים בהם הוא מנסה להתחמק מהמינוי. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי."(10). משא ומתן ארוך ומייגע שמכריח אותו בסופו של דבר להיכנע ולקחת את התפקיד. אבל לפני שמשה היה שליט – הוא היה מנהיג בדמו. אדם שלא יכול לסבול חוסר צדק, וכשראה חוסר צדק – פעל תמיד. למרות שגדל בארמון מלכים במצרים עדיין חש שייך לעמו והתעניין בגורלם. קשה היה לו להשלים עם עבדותם, השפלתם וביזוים והוא מעולם לא הסתפק בכך שגורלו שפר עליו. מיד כשהתאפשר לו לצאת מהארמון הוא הלך להיפגש עמם:"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר,לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ." (שמות ב 11-12). כך גם פעל למען הגנת הנשים החלשות מפני הרועים החזקים במדיין. אותם רועים שניצלו את כוחם ולא נתנו לבנות להשקות את הצאן: "וּלְכֹהֵן מִדְיָן, שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת, צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם."(פס' 16-17). רדיפת הצדק ושנאת העוול הן תכונות הנדרשות ממנהיגים. לא אהבת השלטון, אלא שנאת חוסר צדק ואהבה גדולה את העם הזה ואת המדינה הזאת.

מתויג , , , , ,

בעין הסערה

הקיץ הגיע ועמו חודש אב שהוא חודש עם סתירות פנימיות. מצד אחד יש בו חופש גדול מבתי הספר, כל הנוער מאושר וחופשי ואיתם גם המורים, המנצלים כל רגע כדי לנפוש ולנוח. מהעבר השני זה החודש שבו מתקיים 9 באב שהוא יום התענית על חורבן שני בתי המקדש, הראשון והשני.

חודש אב נחשב במסורת היהודית לחודש גזרות קשות לעם ישראל. החל מחטא המרגלים ,חרישת ירושלים על ידי טורנוסרופוס, חורבן העיר ביתר והמשך באירועים היסטוריים מצמררים כמו גירוש יהודי ספרד ב1492, מכתבו של היידריך בנוגע לפיתרון הסופי בשואה (ז' באב התש"א) והאקציה הגדולה בגטו ורשה (ח' באב התש"ב).

להבדיל אלפי הבדלות, העיתוי שמצאה הממשלה הנוכחית להנחית את הגזרות הכלכליות דווקא בחודש זה יכול להתאים למצב רוח הכללי של החודש. העיתונים והטלוויזיה רוחשים, האינטרנט תוסס ובמיוחד הרשתות החברתיות. ההפגנה במוצאי שבת  ה-4.8.12 מאחדת את כל המוחים מכל המפלגות והמגזרים ובתוך כל ההמולה האיום האיראני והמלחמה המתוכננת שאיננו יודעים לגביה רק שני דברים: מי יוביל אותה ומתי בדיוק תפרוץ.

רוח המלחמה מתעצמת באוויר כמו עין הסערה המחוללת את ההוריקן שאף הוא ,אגב, מתרחש בשלהי הקיץ.

רוחות המלחמה גרמו לי לנסות ולמפות את חברי בפייסבוק לפי הנושאים עליהם הם נלחמים בבחינת : הגד לי על מה נלחמים חבריך בפייסבוק – ואגיד לך  מי הם…ואלה הממצאים:

החברים הנלחמים נגד ביבי.

החברים הנלחמים בעד שלי יחימוביץ.

החברים הנלחמים בעד צדק חברתי בלי להזדהות מפלגתית.

החברים הנלחמים למען הטבעונות.

החברים הנלחמים למען החמלה על בעלי החיים.

החברים הנלחמים למען שוויון בנטל.

החברים הנלחמים למען ישראל חופשית מכפייה דתית.

החברים הנלחמים למען אוויר נקי.

החברים הנלחמים נגד ההתנחלויות,

ושלוש קבוצות שתמיד כנראה לא ישתנו ולא משנה מה יהיו הנסיבות:

החברים הנלחמים לפרסם את העסק שלהם ואת פרנסתם.

החברים (רובם בגיל שבו משתחררים מהצבא), הנלחמים להוציא לי את העיניים מקנאה עם התמונות שהם מעלים מטיולים ברחבי העולם ולבסוף,

החברים(ההורים לתינוקות,סתם נרקיסיסטים ובעיקר בני הטיפש-עשרה) הנלחמים להוציא כמה שיותר 'לייקים' על כל תמונה חדשה שהם מעלים.

בשירה  "גיבור גדול", סי היימן כותבת:

" מלחמות, כבר לא קורות בחורף
אפילו לנו קצת קר
בשביל לשנוא
מלחמות, כבר לא קורות בחורף
אפילו לנו קצת קר בשביל לכבוש."

אבל מלחמות בקיץ היו תמיד הזמן העדיף להלחם בהיסטוריה.

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתנ"ך, חטאו של דוד בבת שבע, אשת אוריה החיתי, מתחיל כך: "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל-רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם."( שמואל ב 1. )

הזמן בו יוצאים המלכים להלחם זה בזה הגיע, וזה הזמן שדוד בוחר להלחם בבני עמון.

מהו הזמן?  רש"י אומר: " לעת צאת המלכים – יש עת בשנה שדרך החיילות לצאת, כשהארץ מלאה קמות, והסוסים מוצאים תבואה בשדה לאכול".

ומתי הארץ מלאה קמות? על כך אפשר למצוא תשובה בשיר של דליה רביקוביץ:

"ואז הקיץ בא עם שיבולי קמה

ותכלת הגלים הסעירה את דמה

בלהט השרב, בדשא הרחב

                                  היתה כמתעלפת בחמה" (הנסיכה / דליה רביקוביץ')

אז ביבי נתניהו לא צריך להיבהל. זה רק הקיץ. עד החורף הכול יירגע. ואם בחירות, כדאי לו בעיצומו של החורף…או לפחות לפני הקיץ הבא. אבל אולי בכל זאת כדאי לו ללמוד לקח מסיפור הקיץ ההוא של דוד…העם אולי שוכח וסולח אבל אלוהים לא.

 
מתויג , , , , ,