ארכיון חודשי: ספטמבר 2012

קול הזעקות כולן

יש משהו בצליל השופר שהוא מזעזע. מרעיד. קול אחר מכל צליל שאנחנו מכירים.

אינני יודעת כמה מכם חוו את שמיעת קול השופר בחגים האחרונים. אם לא חוויתם את זה בבית כנסת, אתם יכולים להכנס לאתר ה"יו טיוב" ולבחור לכם לאיזה חזן להאזין מהמגוון העצום של תקיעות השופר שהועלו ליוטיוב.

אם אתם אנשים מאמינים או לא, נסו להאזין לצלילי השופר ולעצום עיניים ולהרגיש מה צליל השופר מחולל בתוככם. בטוחני שתחושו את הדבר הבלתי ניתן להגדרה, שמחולל הצליל הזה כשמקשיבים לו.

כמה שמחתי לסיים את השבוע בהרצאה מרתקת של פרופסור עודד זהבי בנושא של המוסיקה היהודית במכון הרטמן בירושלים, שהאיר לי כל כך הרבה דברים שהיו מעורפלים או בלתי ידועים לחלוטין בתודעתי בהקשר הזה של הצליל המיסתורי והנורא הזה של תקיעת השופר.

אנחנו שכל כך דורשים שיכבדו את זכותנו להגיד ולבטא את עצמנו כל הזמן פתאום בעניין תקיעת השופר מתבקשים להאזין. היהדות לא מצווה לתקוע בשופר אלא מצווה רק להאזין לתקיעת השופר. יש בזה משום כבוד עצום למאזין.

אנחנו שרגילים לשלוט על הצלילים המופקים מכלי הנגינה שבנינו ויצרנו פתאום בעניין השופר מגלים שהיהדות מוותרת על השליטה בצליל. פשוט כי לא ניתן לצפות את  הצליל המדוייק שנפיק בשופר. לא ניתן לשלוט באיכות הזעקה.

תקיעת השופר מבחינה אסוציאטיבית מזכירה את עקדת יצחק, בריאת העולם, מעמד הר סיני,קולו של האל. אחד הפירושים המעניינים לעניין צליל התרועה בשופר היה דווקא של פרשן שתרגם את המקרא לארמית. בדרך כלל באופן מדוייק ביותר, המתרגם אונקלוס. אך דווקא את  המשפט  "יום תרועה יהיה לכם" – מהפסוק: " וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה
לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ:יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם." הוא בחר לתרגם: יום יבבה יהיה לכם. יום התרועה הפך ליום יבבה.

המקום היחיד שהמילה יבבה מופיעה במקרא הוא בהקשר של אם סיסרא המצפה לבנה שלא יחזור מהקרב . "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: 'מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא?"(שופטים ה) התרגום הייחודי הזה יצר רשת של פרשנויות. אחת מהם, עד כמה שהיא נשמעת מודרנית והומנית אומרת: בשופר כלוא בכייה של אם האויב. אם האויב המצפה לבנה.

פרשנים אחרים אומרים שהקירבה הפונטית 'שרה – סיסרא' יצרה טעות. לא הייתה הכוונה לאם סיסרא אלא לשרה , אימו של יצחק , בנה יחידה, העקוד והם אומרים: קול השופר הוא קול הזעקה. זעקתה של שרה כשבא השטן ואמר לה שבנה הוקרב ונעקד ואחרים הוסיפו ואמרו שזו הייתה אותה זעקה שזעקה ביום שילדה אותו,  כי באותו הרגע בו בישר לה השטן על העקדה היא נזכרה בשברי לידתה.  בפסיכולוגיה המודרנית ניתן לאמר שהאפקט של השופר אולי מזכיר לכולנו את הזעקה הראשונה ששמענו כשבאנו לאויר העולם והייתה זו זעקת אמנו בזמן לידתנו. זעקה קדמונית שמשתחררת ומזעזעת את כולנו.

יהיו הפרושים אשר יהיו קול השופר יוצר תגובה נפשית ופיזית בתוכנו ומזמין אותנו לסוג של דיון אישי. "כל הקולות כשרים בשופר" אומרת הגמרא.  אם יופק הצליל סי במול או לא, אם יהיה הידהוד של חצי דקה או דקה זה פחות חשוב. מה שחשוב זה שיהיה מאזין. המוסיקה מתרחשת אצלנו והחשוב זה מה הצליל הזה עושה לנו.

דבר מעניין נוסף שלמדתי בהרצאה המרתקת היה שבפעולת התקיעה בשופר אין רק הגברה. ישנה כאן העברה. העצמה מוסיקלית של פעולת הנשימה. אם אני אתקע לתוך השופר  תהיה טרנספורמציה של פעולה אנושית לתוך משהו אחר. באופן מטאפורי אפשר לאמר שהתוקע בשופר בעצם יוצר תהליך של הפחת חיים. לוקחים עצם דומם ויוצרים שינוי שמקביל אולי במשהו  להפחת החיים של הבורא באדם המתוארת בספר בראשית פרק ב':" וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה."

ואולי קול השופר המרעיד ומזעזע הוא פשוט קולו של האל?

עדויות לכך במקרא יש למכביר. למשל, תהילים מ"ז: "עָלָה אֱלֹהִים, בִּתְרוּעָה. יְהוָה, בְּקוֹל שׁוֹפָר." או כפי שכתוב בשמות כ 14:"וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן"  או בזכריה ט: "וַיהוָה עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַאדֹנָי יְהֹוִה בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן". אם השופר הוא קולו של האל הרי ברור  שלא יכולים לתחום אותו.  אין בשופר גבול של תיבות. לא היינו רוצים אל בתווך של שמונה תיבות למשל…אל שהיה מציב לנו משנה שיכולה להפתר בכזאת קלות.

והדבר האחרון שהרשים אותי במיוחד בהרצאה המרתקת היה ערך השוויון שמתבטא בתקיעת השופר.  היהדות אינה מכירה במי שאין ביכולתו לתקוע בשופר. גם אם הריטינג לא יהיה מיידי . עצם ההדהוד הזה יכול להפיק תוצאה טובה מכל אחד מאיתנו. כולם יכולים לתקוע בשופר, עני ועשיר, משכיל ובור ותקיעתם של כולם תתקבל.

אז מה הקסם שמהלך בנו כשהשופר תוקע? האם זה הצליל האינדבידואלי, הבלתי ניתן לחיזוי שיצא מפיו של החזן , האם זה קול הזעקה והשבר או הפחד לשמע קול האל?  עוצמת הצליל האינדבדואלי היא גם האפקט הייחודי שזה יוצר אצל כל אחד ואחד מאיתנו. אין צליל אחד דומה למשנהו ואין מאזין שחש את אותן התחושות של המאזין האחר. אותי, בכל מקרה, זה מרתק.

השאלה שעולה היא: למה רק בשופר כל הקולות כשרים?!

מודעות פרסומת
מתויג , , ,

הרי את מקודשת לי בענן של אפר ועשן

מה שווים החוקים אם לא אוכפים אותם?

הכל התחיל בחתונה שהוזמנו אליה. לבשנו את מיטב מחלצותינו, מילאנו את טנק הדלק וניפרדנו לשלום ממאות שקלים, כל זה כדי לשמח חתן וכלה. האמת שבאמת התרגשתי. חתונת בן של חברים טובים. ההזדהות עם החברים הייתה בעיצומה. איזו נחת זו להורים לראות איך משפחתם מתרחבת וגדלה. הבן מביא בת זוג, הבת מביאה בן זוג, נולדים הנכדים ולפתע הקן שהתרוקן, מתמלא בצהלות נכדים וחיוכים מדושני עונג שרק סבים וסבתות מסוגלים להפיק.

הגענו לגן האירועים המעוצב לעילא ולעילא, התאורה, המוסיקה , אפילו מזג האויר חייך אלינו. עד שנכנסנו והסתובבנו בגן.

ריחות עשן הסיגריות התערבבו עם ריחות מנות הפתיחה. אנשים לבושים יפה, שבוודאי הקפידו להתבשם לאחר המקלחת, נשמו ונשפו סירחון של סיגריות סביבותם כאילו היה זה לפחות בלון חמצן. השתדלנו לקחת את המנה שלנו ולמצוא פינה שקטה שבה אפשר לשבת, אך כל הפינות הללו התבררו כפינות עישון.

הכרוז הזמין את כל האורחים לאזור החופה ועוד מעט שיר החופה כבר התנגן. מיהרנו כמו כולם להתקרב, כדי לחוות יחד עם בני הזוג המאוהב את הרגע המקודש של האיחוד, ולא האמנו למראה עינינו. השביל עליו עמדנו הוצף בריחות עשן הסיגריות, כשהמעשנים לא בחלו אפילו ברגע המכונן הזה לעסוק בפעילות האובססיבית של העישון.

הפעם זה היה מוגזם לחלוטין. ניסינו ללא הצלחה לזוז. לא היה טעם להתחיל מלחמות של אורחים באורחים ולהשבית שמחה, לפחות מצידנו. בנסיעה הביתה נגמלה ההחלטה בליבי. הפעם לא אשתוק. הפעם אתלונן.

באינטרט ישנו אתר מצויין של עמותת אויר נקי( http://www.avir-naki.com) ושם יש עידכונים של כל החוקים האחרונים שיצאו בנושא. פתחתי את האתר וקראתי:

החוק הנקרא:" החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג – 1983"

"לא יעשן אדם במקום המפורט בתוספת (להלן-מקום ציבורי)."

ובתוספת ישנה רשימה ארוכה של כל המקומות הנחשבים מקומות ציבוריים. בין שאר המקומות המצויינים היה כתוב:

 "גן אירועים, וכן אזור הנמצא מחוץ למבנה ומשמש את גן האירועים (להלן – אזור), למעט חלק של האזור שהוקצה לעישון בידי הנהלת המקום, אם הוקצה, ובלבד שאותו חלק של האזור שהוקצה לעישון אינו מקורה בדרך כלשהי, לרבות בסככה וכיוצא בזה, שטחו רציף ואינו עולה על רבע ממקומות הישיבה באזור ושאר האזור שמור ללא מעשנים וסומן בבירור שהעישון בו אסור."

מטרת החוק לפי מה שכתוב בחוק:

"למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון, הגורמת למוות, למחלות ולנכות."

באתר מפורט איזה טופס יש למלא וכן כתובות לשליחת התלונה, כשהעיקרון הוא שהכתובת לאכיפת החוק היא העיריה או המועצה המקומית שהאזור נמצא בשיפוטה.

לא התעצלתי, מלאתי את הטופס ושלחתי  ואכן לאחר שבוע התקשרו אלי מאותה מועצה מקומית ודווחו לי שהנושא טופל. נשלחו פקחים לגן האירועים, ניתנו הנחיות לתליית שלטים, סילוק המאפרות מהאזורים הציבוריים והטלת האחריות על בעלי האולם למנוע מצב בו אנשים מעשנים בשטח הגן.

הייתי מרוצה מעצמי, אני מודה. הרגשתי שסוף סוף פעלתי כמו שאזרח צריך לפעול, ולא הסתפקתי בקיטורים וחוסר מעש.

כמה עצובה הייתי לגלות, שבוע אחרי, שגם בעירי מודיעין, החוק לא נאכף.

במפגש חברים בקניון, אישה שעישנה בשטח בית הקפה בו ישבתי (בחוץ) זכתה אפילו לקבל מאפרה מהמלצרית..

לא המלצרית ולא מנהל בית הקפה הכירו את החוק. המנהל אף הגדיל ואמר שאלו ההוראות שקיבל מהנהלת הקניון. כשהתקשרתי ל106 הסתבר שגם הם לא מכירים את החוק וחשבו שאם זה מחוץ למבנה זה מותר וכשביקשו ממני לתת להם לבדוק את העניין חזרו אלי עם תשובה הזויה עוד יותר: "את צודקת. יש חוק כזה. אבל היום יום שישי ואין לנו פקחים בשטח לשלוח למקום".

בד"כ אני מסיימת עם השוואה לימי התנ"ך אבל הפעם,כנראה, אאלץ לוותר מהסיבה הפשוטה שהמנהג של עישון לא מוזכר, למיטב ידיעתי,בתנ"ך כולו. כשמוזכר עשן היוצא מהאף במקרא (למשל "אלה עשן באפי אש יוקדת" – ישעהו סה 5) זה תמיד בהשאלה כדי לאמר: חרה אפו,כעס.

כנראה המנהג הזה הוא עוד שלב של הרס עצמי שהאנושות כל כך טובה בו. אולי לזה התכוון אלוהים כשקבע : "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח 21) ורק שישמור הבטחות ולא יביא עלינו איזה מבול מרוב יאוש…

מתויג , ,

חורבן מבית

גם החילוניים הקיצוניים ביותר שביננו מכירים את החג שנחגג בא' תשרי ובב' תשרי – ראש השנה, אבל מה זה ג' תשרי? ומי זה גדליהו לעזאזל?

השבוע חשבתי שוב על רצח גדליהו כשקראתי את הכתבה הביקורתית שכתב בעיתון הארץ העיתונאי נחמיה שטרסלר על מנהיגת מפלגת העבודה שלי יחימוביץ'. מעבר לביקורת שיש לו על תפיסת העולם הכלכלית שלה הוא התייחס בזעם רב לכך ששלי יחימוביץ מסרבת להשמיץ את המתנחלים ואת החרדים.

כל שנה כשאני מלמדת על רצח גדליה בספר מלכים ב' (פרק כ"ה,פס' 22-25), אני מקריאה את הקטע בדרמתיות. לוקחת נשימה עמוקה, מישירה מבט חד אל התלמידים שמולי ובשקט בשקט מקריאה את המילים: " וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶּן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ, וַיָּמֹת; וְאֶת-הַיְּהוּדִים, וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, בַּמִּצְפָּה." וזהו. זה היה הסוף שלנו כאן. אני מספרת להם. מי שהצליח להוציא את עם ישראל מארץ ישראל סופית לא היה מלך אשור ולא היה מלך בבל אלא יהודי שרצח יהודי רק בשל דעותיו הפוליטיות השונות, בשל תאוות שילטון ובשל מלחמות דת ועד היום הזה עם ישראל צם ביום הזה לזכר הרצח הנוראי הזה שבעקבותיו נסו על נפשם אל מצרים כל מי שהצליחו לשרוד את כל הגלויות וחיו כאן בארץ ישראל. כמו שכתוב: "וַיָּקֻמוּ כָל-הָעָם מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל, וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים, וַיָּבֹאוּ, מִצְרָיִם"

ונחזור אל כתבתו של נחמיה שטרסלר (שפורסמה ב"ארץ" ב14.9.12). שטרסלר לא מתכוון לרצוח אף אחד וגם לא מסית לרצח, חלילה, אך לא הוא ורבים מאד מהציבור יכולים לסלוח לשלי יחימוביץ' על כך שהיא לא משתתפת בחגיגת השנאה הזאת כלפי בני עמנו. הסיבות שנחמיה שטרסלר מעלה כנגדם הן ,לכאורה, כלכליות. המתנחלים והחרדים הם מגזרים ששואבים כסף ממדינת ישראל ודי בכך בכדי להסית נגדם ומי שלא משתתף בחגיגה הזאת- בואו ונסית נגדו גם.

פוליטיקאים אחרים כמו לפיד, מרימים את הדגל הזה ובזכותו מקווים להגיע ל22 מנדטים. בחישוב קר לפיד כנראה הגיע למסקנה שניתן למצוא בעמנו מספיק ישראלים יהודים ששונאים את אחיהם מהמגזרים הללו כדי שזה יהיה המניע היחידי שלהם לבחור בו כראש הממשלה הבא.

ואני, אזרחית ישראלית חילונית שאוהבת את עמה ואת מדינתה, קוראת את התנ"ך ומתחלחלת מההיסטוריה שחוזרת על עצמה שוב ושוב מבלי שנעצור ונלמד ממנה.  השנאה העצמית היא זו שמחריבה אותנו בכל פעם. אף אויב לא מצליח לעשות את העבודה הזאת באופן יסודי כל כך טוב – כמונו. אנחנו יודעים לצטט משפטים כמו : "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ"(ישעיהו מט 17) אך השמאלנים מצטטים את זה ובטוחים שהחרדים והמתנחלים הם המחריבים,  והימיניים מצטטים את זה ובטוחים שהשמאלנים הם המחריבים, וכולם בחגיגת שנאה עצמית מעוורת לא שמים לב שהם נותנים יד ושותפים מלאים בחגיגת ההחרבה הכללית. ומה שלי יחימוביץ' רוצה בסה"כ שמקומם כל כך את נחמיה שטרסלר ואחרים?!  שלי יחימוביץ' רודפת שלום. לא שלום עם הפלסטינים ולא שלום עם איראן.  שלי רודפת שלום פנימי. אחווה בתוכנו, שיתוף פעולה ורצון טוב משני הצדדים  בתוך עמנו – מה שלא ניתן להשיג בהתלהמות ובהסתה. היא בטוחה שבדרכי נועם תצליח להשיג יותר מכל מה שהמתלהמים  רוצים להשיג בדרך השנאה וההסתה. אך מסתבר שהשנאה מעוורת לעיתים יותר מהאהבה, וציבור מתלהם שלם לא יכול לסלוח לה על אי השתתפותה ב'חגיגה'.

אינני יודעת אם צמתם או לא בג' בתשרי בצום גדליה ואודה על האמת. גם אני לא בין הצמים. אך ביום הזה וכשאני מלמדת את הפרק שמספר את סיפורו של גדליה, אני נושאת תפילה בליבי שלא עוד ישא יהודי אל יהודי חרב ושנפקח סוף סוף את עיננו להיסטוריה ונלמד ממנה כמה הרסניים פילוג ושנאה עצמית יכולים להיות, וביום הכיפורים הזה נחמיה שטרסלר מוזמן לעשות חשבון נפש בהתייחסותו לשלי יחימוביץ' ורבים מאיתנו מוזמנים להצטרף לחשבון הנפש החשוב הזה לתקומת עמנו בארצנו האהובה וסליחה על הציונות….

מתויג , , ,

מי בצל ומי באור החג

" לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ,  אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" נאמר בספר בראשית (ב' 21).  נזכרתי במשפט הזה כשהפנים של חברתי המוגדרת סוצילוגית 'חד-הורית' החלו להשתנות והבנתי. אלה הם שוב החגים המתקרבים.

חברתי גרושה עם שלושה ילדים מתבגרים. זה מתחיל בשלהי הקיץ, ממש כמו לוח השנה העברי. השאלה מקננת בתת המודע שלה עוד לפני שמישהו מעלה אותה בקול: "אז איפה את חוגגת את ערב ראש השנה? " ואז זה מציף אותה. החרדה הזאת, שהנה זה מגיע ושוב היא צריכה לראות אם תורה לזכות בחג שמח או שהפעם תורה לספוג את הבדידות האיומה. כי שנה אחת הם אצלו, ושנה אחת הם אצלה ועכשיו הם כבר גדולים ולפעמים יש להם שם חברים ודווקא מסתדר להם טוב יותר לחגוג את החג שם, גם אם זה לא התור שלו או שלה. הם לא אשמים שהתגרשו, הרי  והם בדיוק בגיל שקשה בו להתחשב בהורים והיא כבר מראש מותשת מהמאבק והדיכאון כבר זוחל אל תוך עצמותיה ומאיים להשתלט.

ככה הפכו ימי החג, שהיו אמורים להיות ימים שבהם מצווה לשמוח, לימים של קושי, בדידות ודיכאון לחברתי ולעוד אלפים שמתרבים מיום ליום.

בימים של חג , בהם באלפי בתים בישראל מסובים לשולחן, פוצחים בשירה וצהלות וקולות שמחה ממלאים את הרחובות, יש יותר ויותר אנשים שהחגים עבורם הם פסגת הבדידות.

יותר ויותר משפחות בישראל אינן 'משפחות שלמות קלאסיות' כפי שהיינו פעם מגדירים משפחה. אם זה בשל אחוז הגירושים הגדול שנוגע בכל משפחה שנייה או שלישית, אם זה אנשים שהחליטו להביא ילדים לעולם ללא בן זוג, אלמנים או רווקים מתבגרים. כך שהסיפור של חברתי, מייצג סיפורים רבים ודומים.

במקרה של חברתי המצב גרוע אף יותר, כי היא דור שני למשפחות פרודות, כך שגם אם איננה זוכה בתור המיוחל, הרי שעליה להתמודד עם השאלה עם מי להיות בחג עם אימה או אביה (ותנחשו מי מהם הקים משפחה חדשה ומי נותר לבדו?)

בסקר של המוסד לביטוח לאומי שפורסם במרץ 2011 עלו הנתונים הבאים:

"אוכלוסיית המשפחות החד-הוריות בישראל התרחבה מאוד בעשורים האחרונים, מעבר לקצב הגידול של סך כל המשפחות עם ילדים.

בשנת 2010 הגיע מספר המשפחות החד-הוריות בישראל ל-129 אלף, שהם 12.4% מסך המשפחות עם ילדים בארץ, ומספר הילדים בהן הגיע ל-215,477, שהם 8.6% מסך ילדים בארץ.

בראשן של המשפחות החד-הוריות עומדת בדרך כלל אישה; רק ב-3% מהמשפחות החד-הוריות עומד בראשן גבר."

בנוסף מתפרסם שם נתון המתייחס למצב הכלכלי של המשפחות החד-הוריות: "כיוון שבמשפחה חד-הורית מוגבלת יכולת ההשתכרות למפרנס אחד, מצבן הכלכלי לרוב קשה יותר וחלקן בקרב המשפחות העניות גדול בהרבה מחלקן באוכלוסייה. כך, שיעור העוני של משפחות חד-הוריות מגיע לכ-30%,  לעומת כ-25% בקרב משפחות שבהן זוג הורים עם ילדים, אף ש-80% מהמשפחות החד-הוריות העניות הן משפחות עובדות. זאת ועוד: בראש מרבית המשפחות האלה עומדת אישה,  דבר המעמיד את פרנסת המשפחה בנחיתות גדולה אף יותר לנוכח הפערים הקיימים בין שכר הגברים לשכר הנשים."

בשיר ששרה יהודית רביץ על האישה האחרת (וכתב יעקב רוטבליט) "שבתות וחגים" מוטיב הבדידות של האישה חסרת המשפחה בא לידי ביטוי בחגים ובשבתות:

"…אני בצל כשעולה האור
אני ילדה עדה אילמת
שנשארת מאחור.

לבד על הגג – שבתות וחגים …"

כבר בתנ"ך מצבן של האלמנות היה קשה מנשוא.

היו גם אלמנים, אך עליהם אנחנו שומעים מעט מאד בתנ"ך, כיוון שגבר היה נישא למספר נשים שהיו יולדות לו ילדים, ואילו אישה הייתה נישאת לגבר אחד שהיה המפרנס העיקרי, וכשהיה נפטר הייתה האישה הופכת לענייה כמעט באופן מיידי.  זאת הסיבה שבחוקים הסוציאליים בתורה, ברשימת החלשים בחברה שיש לדאוג לרווחתם, האלמנות והיתומים  מוזכרים כמעט תמיד.

 בחוק בספר שמות מוזהר עם ישראל לא לענות אלמנה ויתום.

לאזהרה מצורפת קללה למי שיפר חוק זה: "כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים".(כ"ב 21-22)

האיום על מי שיפר את החוק הוא מידה כנגד מידה: אלוהים יהרוג אותו בחרב, וכך יהפכו נשותיו לאלמנות ובניו ליתומים אף הם.

נשאלת השאלה למה לענות אלמנה מלכתחילה?!

התשובה על כך נעוצה בשחיתות המוסרית שתמיד הייתה קיימת בחברה.

החלשים שבחברה מנוצלים ע"י החזקים ,אם מדובר בזכויות שנשללות מהם, משכר נמוך מדי שניתן להם, כיוון שהם ממילא לא יוכלו להלחם על זכויותיהם , ויפחדו לאבד גם את מקור הפרנסה המעט שנותר.
כשאנו רואים את נתוני סקר המוסד לביטוח לאומי שנעשה ב2011, נשאלת השאלה עד כמה התרחקנו מאותה חברה שהייתה כאן לפני אלפי שנים.

חוק נוסף שמתייחס לעניים ולחלשים שבחברה הקשור לחגי תשרי הוא חוק המצווה לשמח את החלשים שבחברה בחג הסוכות. החוק בעצם אומר שלא צריך רק לדאוג לרווחתם הכלכלית, אלא חשוב לא פחות מזה, לדאוג לרווחתם הנפשית:

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים:  בְּאָסְפְּךָ–מִגָּרְנְךָ,
וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ:  אַתָּה
וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם
וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים י"ז 13-14)

אז שיהיה לכם חג שמח ותחשבו עליהן בחג הזה…

מתויג , ,

אז מה באמת ההבדל בין מעורבות להתערבות?

לקראת פתיחת שנת הלימודים מתקיים דיון ער הנפרס על פני שלושה שבועות בין הכתב יואל תמנליס בעיתון "חדשות מודיעין" במדורו "הרגוע"  וביני  בנושא המורכב של יחסי הורים ומורים.

(אותו ניתן לקרואhttps://einatmizhar.wordpress.com/2012/08/24/teachers/ )

בניסיון להשיב לטענותי כפי שפורסמו באותו טור גייס תמנליס את האקדמיה בקטעים נבחרים שציטט מתוך ספרו של פרופסור דב גולדנברג: "המערה המודרנית – מחברה ריכוזית לקהילה דיגיטאלית". לארבע הנקודות שהעלה אתייחס:

  1. גם לטענת פרופסור דב גולדנברג, החובה ללמוד כיצד להתמודד נכון עם מעורבות ההורים בבית ספר חלה על המחנכים ועל ההורים כאחד. הוא אינו מטיל את האחריות הזו על כתפי המורים בלבד כפי שטען יואל בכתבתו המקורית  בנושא.
  2. בעיני עיקר העבודה בקשר בין המורה להורה, מידת המעורבות ואופיה מוטל על מנהל בית הספר ולא על המורה החדש שהגיע רק אתמול מהכשרתו האקדמית. מחקרים בחינוך הראו שהמעבר לניהול קהילתי מכניס לבית הספר שותף דומיננטי והוא ההורים. המנהלים הם אלה  שלומדים לשאת ולתת עימם ולהסתגל למערך יחסים חדש ולא תמיד הרמוני. יש בתי ספר     שהקשר בית ספר-הורים מניח את הדעת אך לעיתים מעורבות הורים רבה מדי מערערת את  יכולת התפקוד של בית הספר כארגון אוטונומי. נוכחותם הפיזית של ההורים בבית  הספר עשויה לתרום להעלאת חשיבות בית הספר בעיני התלמידים, ואולם בצד התרומה  החיובית עלולים להתעורר גם מתחים וקונפליקטים. לדעת אחד החוקרים (פסטרנק), הקונפליקטים מולידים כינון סדר חברתי כי הם מאפשרים גיוס כוחות רדומים, הגדרת  רצונות באמצעות הנגדה של עמדות וערכים והתהוות שיווי משקל חדש. שיתוף הורים  איננו מעשה חד פעמי אלא דרך חיים ממושכת וקשה. פתרון הדדי של קונפליקטים מקדם את תהליך השיתוף ואילו קונפליקטים שלא נפתרו או כאלה שבסופם ברור מי המנצח  ומי המפסיד גורמים לנסיגה בתהליך השיתוף. המנהל שכתב את המכתב אותו מצטט פרופסור גולדברגר כנראה חווה מציאות של מתחים וקונפליקטים אם מורים בבית ספרו הגיעו למצב שהם הוטרדו ע"י ההורים רוב שעות היממה "עד כדי חדירה לחייהם הפרטיים".
  3. ההגדרה המילונית של התערבות: "כניסה לענייני אחרים והתעסקות בהם". ההגדרה המילונית  למעורבות:"יש בו מינים שונים יחד – התערבות מוגבלת". מעורבות הורים היא דבר חיובי. מחקרים מראים כי הקשר של ההורים עם הנעשה בבית הספר תורם להערכה פרופסיונאלית גבוהה של ההורים כלפי מקצוע ההוראה, ומפחית את הניכור בין ההורים למורים. ההכרה בקשיי עבודת ההוראה מקרבת את ההורים לרוח הכללית של בית הספר בתחום הערך הלימודי ומדרבנת הורים לסייע לעבודת המורים בדרכים רבות. (ולא כפי שמציין גולדברגר :"שההורים ימלאו את בקשת המורים או שיהיו מעורבים רק בנושאים שוליים") לעומת התערבות שמעכבת ומכשילה את שלושת השחקנים בכיתה : המורה, התלמיד וההורה.
  4. גם גולדברגר, ממנו למד כתבנו תימנליס, מדבר במונחים מעולם הכלכלה כשהוא כותב למורים: "לקוחות הם אנשים הבאים בדרישות, הם בלתי סלחניים, רגזניים ולא ראציונאלים והם גם החברים הטובים שלכם. לכן עצתי לכם להכיר את הלקוחות שלכם טוב יותר,להקשיב להם,לדעת את רצונם".  התפיסה שמבטא גולדנברג משקפת שינויים שחלו בחברה הישראלית- מחברה מתהווה שמטרתה גיבוש לאומי ו"כור היתוך" לחברה מתגבשת הדורשת יותר מעורבות והשתתפות אזרחיה במערכות החיים  המגוונות ובעיקר הצורך לטפח מצוינות כמדיניות חינוכית שהיוותה "נקודת זינוק" לבחירת בית הספר בידי ההורים וכללה היבטים רבים כגון: תפיסת עולם קפיטליסטית מול תפישת עולם סוציאליסטית וכלכלת שוק שחדרה למערכת החינוך.

לי אישית מפריעה החדירה הגסה  של כלכלת השוק אל תוך המוסד החינוכי.

מעבר להסתכלות על מערכת היחסים של מורה-תלמיד-הורה כאל מערכת יחסים של  מעניקי שירות מול לקוחות,  גישה זו פוגעת גם בערכים מוסריים רבים וחשובים הנרמסים לעיתים קרובות ע"י אינטרסים של הצלחה בכל מחיר. בנוסף –  מקצועות חשובים והומניסטיים נדחקים הצידה ומקצועות מדעיים מקבלים את מרכז הבמה. התוצר של הגישה הזו אותי באופן אישי מפחיד ובהחלט מעלה שאלות זהות עמוקות.

האם אלו האזרחים שהיינו רוצים לראות במדינה והאם זו דמותה של מדינת ישראל אליה אנו שואפים?

 האם אין בזה כדי להסביר את ההתדרדרות המוסרית של החברה הישראלית כולה שלוקחת מידידתה הגדולה אמריקה את הטוב ואת הרע בעסקת חבילה?

לא סתם אבותינו חטאו כשהשתוקקו לפריו של העץ החשוב מכל –  "עץ הדעת"  ולא בגלל ההצטיינות במדעים השתוקקו אליו, אלא כדי לדעת את הדבר החשוב מכל: להבדיל בין טוב לבין רע.

מתויג , , , ,