ארכיון חודשי: נובמבר 2012

'פלסטין לא חברה,משקיפה'

ב-29 בנובמבר 2012 שדרג  האו"ם את מעמד הפלשתינים באו"ם והכיר ב"פלסטין" כ"מדינה משקיפה" שאינה חברה.

האירוע הזה התחבר לי היטב עם פרשת השבוע (פרשת 'וישלח') המספרת על אחד משני הקטעים המרגשים אותי עד דמעות בכל פעם שאני מלמדת את תלמידי ושניהם קשורים בפיוס בין שני אחים אחרי ריב ארוך, מורכב, עמוס ברגשות , יצרים ואגו.

מכיוון שאני רוצה להתמקד בפיוס בין שני עמים ברשימה זו, אספר הפעם על המפגש של יעקב ועשיו ( הקטע המרגש השני הוא של יוסף ואחיו)

 "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא…ויִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו.

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ." בראשית לג 1-4

אני חושבת שהדבר שמטלטל בקטע זה  הוא המעבר החד מרגשות של פחד ושנאה לאהבה ופיוס.

אחד הדברים הנפלאים בעיני בהתפתחות של אדם היא  יכולת ההשתנות.

יעקב, מבחינת עשיו, עשה לו עוול גדול. הוא לקח לעשיו את מה  שהיה שלו את הבכורה, את הברכה של האב, את הירושה.

עשיו מרר בבכי כשגילה את התרמית ושנאתו אל יעקב גדלה והתעצמה עד שהיה ברור ששפיכות הדמים הופכת לסכנה ממשית.

בזכות החושים האימהיים הבריאים של רבקה, יעקב עזב את  המשפחה כדי לחפש כלה, לכאורה, אצל משפחתה הרחוקה של רבקה, כשכל רצונה של האם היה ,למעשה, להציל את בנה  יעקב מרצח.

אין לדעת אם זו הייתה תוכנית אלוהית, שיעקב יאלץ לשבת בגלות עשרים שנים, לפני שהוא חוזר לביתו עם נשיו וטפו ומתפייס עם עשיו, אך ידוע הוא שהשלום והפיוס דורש זמן הבשלה. בעיקר כשהוא מגיע לאחר מטען כל כך כבד של רגשות קשים ומעשים של עוול.

אם יעקב היה מקבל את מבוקשו, ומתחתן לאחר שבע שנים עם רחל, יתכן שהזמן לפיוס עוד לא היה מבשיל וסוף הסיפור של המפגש בין האחים היה מסתיים בטרגדיה.

בזמן שיעקב היה בגלות בחרן ועבד את לבן, אחי אמו, עשיו בעצמו התחתן, נולדו לו ילדים, הוא התעשר ולא חש עוד כקורבן מתוסכל ונגזל.

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ" 9.

זה המקום שבו צריך לעמוד כדי להיות מסוגל לסלוח כמו שאמרו כבר חכמים לפני, שהנקמה הטובה ביותר היא ההצלחה.

וצריך גם לשלם מחיר על עוול שעושים.

הגלות של יעקב הפכה אותו מבן מפונק ואהוב של אמו לעבד המרצה עשרים שנים של עבדות, גלות, עוני וחוסר כל, המשתוקק לדבר מה ולא מקבלו, ומרומה בעצמו כפי שהיטיב לרמות את אחיו.

רק לאחר ששניהם השלימו את החסר להם, הם הפכו להיות בשלים לפיוס, כשברור שהמוחל היה צריך להיות עשיו, ומבקש הסליחה והמפצה, צריך להיות יעקב.

כל זה בא לידי ביטוי ברגע המפגש ביניהם. יעקב המפוחד עד אימה מנקמת אחיו, שולח שליחים עם מתנות שירככו את ליבו של עשיו עד לרגע המפגש וכשהוא רואה את אחיו מרחוק הוא משתחווה לו שבע פעמים תוך כדי הליכה לקראתו, דבר המצביע על כניעה ,כבוד ובקשת מחילה.

לעומתו עשיו נמצא  ברגע המפגש במקום כל כך בטוח, כל כך לא מפוחד, שהוא רץ לקראת אחיו ומחבקו ורגע הדמעות, שהוא רגע השיא של הפיוס.

דמעות שבאות לטהר את העוול, את הכאב ואת כל השנאה שהייתה ולפנות מקום אמיתי ונקי ליחסים חדשים של קרבה.

איך זה מתקשר לסכסוך שלנו עם בני דודנו הפלסטינים?

אם אנחנו רוצים שיום כזה יגיע גם אלינו, אין ספק שאנחנו צריכים לעמול קשה כדי לרכך את ליבם.

זה לא משנה אם התוכנית שנהיה כאן היא אלוהית או לא.  מה שמשנה זה שהם, מבחינתם, חשים שנעשה להם עוול. שנלקח מהם משהו  שהיה שלהם.

יעקב לא החזיר לעשיו מה שנלקח, אבל עשיו ראה שגם בלי לקבל את מה שהיה שלו, הוא הצליח להגיע למקום של הצלחה ושגשוג.

מתי הפלסטינים יהיו במקום הזה ?

מה צריך להיות להם שאין להם עכשיו?

האם 65 שנים של סכסוך ושפיכות דמים הם זמן הבשלה מספיק לפיוס?

האם אי פעם נוכל להגיע לפיוס עם מי שלעולם לא ננסה להבין את הצד שלו באמת?

האם אפשר לעשות שלום מהמקום של להיות צודק וחזק בלבד?

האם ניתן לעשות שלום רק עם מקל ולכרסם לבד את כל הגזר?

כל אלה הן שאלות חשובות לקובעי המדיניות ולעם שלנו שבעוד חודשיים יבחר את הממשלה שתוביל אותו לקראת ארבע השנים הבאות .

מודעות פרסומת
מתויג , ,

ענן מעורפל

בני אדם מטבעם מחפשים אחר האמת. ההגדרה של אמת: "התאמה בין המשמעות לבין המציאות".

כשזה נוגע לשופטים ולמנהיגים זאת כבר דרישה ממש, דבר שאפשר לראות היטב בחוק האלוהי הפונה אל השופטים בישראל ואומר:

"וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב – וְהִנֵּה אֱמֶת, נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ"( דברים יג 15)

להיות אדם ישר זה משהו שדורש הרבה אומץ לב כי הרבה פעמים , לטווח הקצר, אמירת האמת לא משרתת את האינטרסים שלך. היא הופכת אותך ללא אהוד בעיני מי שלא נעמה לו האמת שלך והיא מרחיקה ממך חלק מהאנשים. אך לטווח הארוך היא תמיד משתלמת יותר.

התקשורת קלה יותר עם מי שאתה מאמין לו, גם אם אתה לא מסכים עם דעותיו. אתה תמיד מכבד אותו על יושרו ועל אמינותו, ויהיו הרבה מצבים שתעדיף אותו לצידך על פני אלה שחושבים כמוך אבל אתה לא יכול לסמוך על אמינותם.

הקשבתי היטב בימים האחרונים לדיונים הסוערים בכל כלי התקשורת , לפוליטיקאים ,לאזרחי וחיילי המדינה שהיו כולם עסוקים בדיון אם היה נכון או לא נכון לסיים את מבצע "עמוד הענן" בעזה בהפסקת האש הנוכחית או שהיה צריך לסיים את המשימה ולהבטיח שקט ארוך טווח לתושבי הדרום.

שאלתי את עצמי, מה כולם רוצים באמת לדעת? על מה כולם באמת כועסים? ממה כולם באמת מפחדים?

המסקנה שאליה הגעתי הייתה שכולנו רוצים את האמת. כולנו כועסים כי אנחנו לא מקבלים אותה,  אנחנו מפחדים כי אנחנו לא מאמינים.

אזרחי המדינה , כמו כל אדם באשר הוא אדם, פשוט רוצים להאמין במי שמנהיג אותם ורבים מאיתנו מתקשים.

הטלויזיה מקרינה שוב ושוב את האמירות הנחרצות של ראש הממשלה  וליברמן כנגד החמאס, כנגד סיום מבצע "עופרת יצוקה". שוב ושוב מקרינים את ההבטחות שפיזרו לתושבי הדרום בסיוריהם בישובים הסובלים ושוב ושוב מפנים אליהם את השאלות: למי להאמין? למי שדיבר לפני יומיים? למי שדיבר לפני שבועיים? למי שדיבר לפני ארבע שנים?

יתכן שהפעם ראש הממשלה בנימין נתניהו דובר אמת. יתכן שהפעם באמת היה צריך להתחיל את המבצע בנקודת הזמן הזאת. חודשיים לפני הבחירות ובאמת אין קשר לבחירות.

יתכן שבאמת, לאור המידע שיש לו, היה נכון לעצור את המבצע עכשיו ולא להכנס רגלית.

הבעייה שרבים מידי איבדו את האמון.

תנו לנו את האמת. קשה ככל שתהיה, אבל תנו לנו אותה, ואם אפשר ברצף. בעקביות. כדי שנוכל לסמוך על המנהיג שלפנינו ולדעת שאם הוא אומר את הדברים זה כנראה המצב.

נוכל להסכים, נוכל להתווכח, נוכל להפגין בעד ונוכל להפגין נגד, אבל לא נרגיש כל הזמן את התחושה הקשה הזאת שאנחנו מרומים ואנחנו כלי במשחק ציני שאת מטרותיו ספק אם הוא בעצמו מבין או יודע עד הסוף.

"תֵּאָלַמְנָה, שִׂפְתֵי-שָׁקֶר" מבקש משורר ספר תהילים  בפרק ל"א .

כִּי יִסָּכֵר, פִּי דוֹבְרֵי-שָׁקֶר."(שם, סג)

וגם אני מצטרפת לתחנוניו.

תנו לי מנהיג שאפשר להאמין לו.

מתויג , , , , ,

עת מלחמה

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" אמר קהלת והמשיך:"…עת מלחמה   ועת שלום"(קהלת ג')

והעת היא עת מלחמה.

מבצע  "עמוד ענן" שהתחיל ביום רביעי תפס אותי באמצע שיעור שהעברתי במכללת "אחוה" במועצה האזורית באר טוביה.

חוסר השקט התחיל כשמספר סטודנטים שישבו בכיתה קיבלו הודעות במהלך השיעור עם צו 8. למראה מבטי ה'גוער' על ההתעסקות המרגיזה עם הטלפון הנייד במהלך השיעור הודיע לי אחד התלמידים: "אני מצטער. זה חשוב. קוראים לי להגיע ליחידה". מיד הגיעו ההודעות לעוד כמה והתחושה שמשהו קורה כבר הייתה חזקה באויר.

כשהגיעה ההפסקה וכולם יצאו, החל חוסר השקט להתגבר. התלמידים חזרו מההפסקה ואמרו שישנם מורים שמשחררים את התלמידים. תוך 10 דקות כבר הודיע גורם רישמי מהמכללה שפיקוד העורף הורה לסיים את הלימודים עכשיו.

השעה הייתה 17:30 אחר הצהריים. בערב הייתה לנו חתונה ביפו-תל אביב והייתי אמורה לאסוף את בתי החיילת מפעילות שעשתה היחידה שלה במועצה האזורית באר טוביה.

התקשרתי אליה והודעתי לה שביקשו מאיתנו לסיים מוקדם מהמתוכנן והיא הודיעה לי שגם הם מתקפלים עכשיו. ביטלו להם אירוע שהיה אמור להתקיים ואני יכולה לבוא לאסוף אותה.

כשנפגשנו היא נכנסה למכונית נרגשת. ביקשה ממני להתקשר לאימי ולבני שגרים בבאר שבע ולבקש מהם להגיע אלינו למרכז. אין טעם שיהיו בבאר שבע בימים הקרובים, ממילא לימודים באוניברסיטאות לא יהיו והולך להיות בלגאן גדול.

קשה היה לשכנע את הבן, אבל כל הדרך חזרה הביתה היינו איתו על הקו. יש להם שלושה חתולים והוא רגיל כבר לטילים. הסברנו לו שזה לא הולך להיות דומה למה שהתרגל ולאחר מאמצים רבים הצלחנו. הם מצאו מי שיאכיל את החתולים, ארזו ויצאו. אימי כבר חיכתה לנו בביתנו שבמרכז הארץ, בזכות החתונה המשפחתית שתוכננה לאותו ערב.

כשהגענו הביתה הבן התקשר ואמר שכמה דקות אחרי שיצאו מבאר שבע הבלגאן התחיל והטילים החלו ליפול על באר שבע. טיל אחד אף נפל ממש ליד ביתם.

האמת שלא היה לאף אחד מצב רוח לחתונה באותו ערב.  סיימנו לדאוג לאימי ולבני אך המשכנו לדאוג לחיילים. החיילים הפרטיים שלנו והחיילים הפרטיים של משפחות אחרות במדינת ישראל.

הגענו הביתה אחרי נסיעה שנשמעה כמו שידור ישיר מהחמ"ל, מיהרנו להתלבש ולעטות מסכות שמחות על פנינו כדי לקיים מצווה ולשמח כלה בחתונתה וזו אכן הייתה חתונה משמחת, אך סביב השולחן העגול בין שיר לריקוד ולאחר שהזלנו דמעות נרגשות מטקס החופה, כולם היו עסוקים רק בדבר אחד. לקרוא את המבזקים שהגיעו לטלפונים הניידים.

מאז  ועד לכתיבת שורות אלה שמי ישראל התמלאו במאות טילים ונשמעו מאות אזעקות ברחבי הארץ, שהבהירו לכולם מקו תל אביב דרומה, איזה סיוט יום יומי חווים תושבי עוטף עזה שנים על גבי שנים, יום יום.

לכולם ברור כעת שעת מלחמה הגיעה. עת לשמור על אזרחי ישראל ולהגן עליהם כפי שהממשלה מחוייבת לעשות וכפי שלא עשתה מספיק טוב עד היום הזה.

מה שפחות ברור לחלקנו הוא שלאחר "עת מלחמה" תגיע "עת שלום".

מלאכת השלום דורשת לא פחות חוכמה, אומץ ומנהיגות  ממלאכת המלחמה.

ידע את זה שלמה החכם באדם שהצליח במשימה הנעלה הזו: "ועתה הניח ה' אלוהי לי מסביב. אין שטן ואין פגע רע" (מלכים א' ה)

עליו נכתב "ויתן אלוהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד…ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים ויחכם מכל האדם…"(ט-י).

מתויג , , ,

מכתב לחנה

חנה שלום

בשבוע שעבר הייתי בהרצאה על תפילתך וההרצאה הזאת גרמה לי לעצב רב, כשאני יותר ויותר מודעת לאכזריות גורלך כאישה בתקופת המקרא ומבינה שלמרות שעברנו מעל אלפיים שנים מאז, עדיין לא הגענו אל המנוחה והנחלה ביחס החברה לנשים בישראל עד היום.

חנה, את היית עוד אישה עקרה מני רבות שמסופר לנו עליה במקרא. המרצה בהרצאה הרחיב רבות על הסבל שבעקרות. הוא  הדגיש ש'העקרות פוגעת במהותה של האישה, כשהיא לא מסוגלת לממש את יעודה: להביא ילדים לעולם'. לחיזוק דבריו הוא הביא מדרש של רבי אלעזר:"ריבונו של עולם, כל מה שבראת באישה לא בראת דבר לבטלה, עיניים לראות, ואזניים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן; דדים הללו שנתת על ליבי למה, לא להניק בהן?! תן לי בן ואניק בהן". המדרש מאד ריגש אותו ואת הקהל. הוא הקריא אותו בדרמטיות והקהל היה אמפטי מאד. היה שם איש אחד שאפילו אמר: "אולי חנה היא הפמיניסטית הראשונה?"

אולי משהו אצלי לא בסדר, אך באותו רגע חשתי שאני לא יכולה להכיל יותר את הכעס שהתפרץ בי.

"פמיניסטית"?! את?! על מה הם מדברים?! את היית אישה אומללה שנלחמת על חייה. אישה שיודעת היטב שבתקופה בה היא חיה בחברה שנשלטת על ידי גברים, אם לא יהיה לך בן זכר לא יהיה לך קיום.  ידעת היטב שהבן הזכר הוא זה שיפרנס אותך לאחר מות בעלך, חלילה. בלעדיו גורלך להיות ענייה,ערירית ומנוצלת לרעה על ידי חברה שליבה קשה עם החלשים.

שאלתי את עצמי על איזה רגשות אימהיים הוא מדבר בכזה פאתוס?!  הרי היית דמות טראגית שכל הגברים סביבך אטומים לגורלך.

מצד אחד בעלך האוהב המנחם אותך בשני אמצעים מפוקפקים כשהוא אומר לך "למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים"(שמואל א' א) או כשהוא מעניק לך נתח  בשר כפול מלאשתו הפוריה – פנינה.

חטאו כפול. הוא גם גילה חוסר הבנה מוחלט לגבי מצוקתך הנפשית וחשב שאת צריכה להיות אסירת תודה על קיומו ולשכוח מהמציאות העגומה המצפה לך בהעדר בן זכר, וגם האמין שחתיכת בשר עסיסית תפצה ותשכיח ממך את החשש הכלכלי לעתידך.

הגבר השני חסר הרגישות שבו נתקלת היה עלי כהן, ששמר על שפתיך כשהתפללת לאלוהים.

אישה המתפללת באריכות ומניעה את שפתיה, נראתה לו שיכורה.

הוא, הכוהן,  מכיר שיטה אחת בלבד לתקשורת עם האל בבית המקדש: מרחץ דמי קורבנות שמקריבים על המזבח.

התפילה חסרת הקול זרה לעולמו והוא לא היסס לשפוט אותך לחומרה ברגעי הצער הגדולים ביותר שלך ולהאשים אותך: "עד מתי תתשכרין?! הסירי את יינך מעליך!"(שם)

הוא לא ידע על העיסקה הטראגית שעשית עם האל בנדרך. הוא לא ידע שאת מוכנה לוותר על הילד, לא להנות מגידולו, לא להשפיע על עיצוב אישיותו, להקדיש אותו לעבודת האל מיד כשיסיים את תקופת ההנקה ויגמל – העיקר שיהיה לך בן ממשיך שידאג לגורלך.

אולי הייתי כועסת פחות על מה שהיה פעם אם המציאות היום הייתה מנחמת יותר, אך תפילתך המהדהדת בראשי העלתה בי שאלות רבות:

ומה איתנו הנשים היום? האם כל כך התרחקנו מדמותך הטראגית? האם היום אנחנו נבחנות באותם כלים בהם בוחנים גברים? האם השכר של הנשים בישראל היום הוא לא 40% בממוצע פחות מהשכר של הגברים? ומה עם תופעת הדרת הנשים ההולכת ומתעצמת ובאה לידי ביטוי ביותר ויותר תחומים? האם אנחנו לא צריכות שישריינו לנו מקומות כדי שנהיה מיוצגות בכנסת? האם אישה יכולה לפתח קריירה בתנאים דומים לגברים? האם לא מצופה ממנה להיות זו שתוותר על הקריירה למען גידול וחינוך הילדים? איך אנחנו מסתכלים על נשים שמחליטות שיעודן הוא לא להביא תינוקות לעולם? האם באמת התרחקנו מרחק שנות אלפיים ממך?

האם היינו שומעים עליך, חנה אחותנו, אם לא הייתה אמו של שמואל הנביא?!

מתויג , , ,

חוסר ביטחון כלכלי

לפני כמה ימים באחד הישובים בארץ הפגינו זוגות צעירים ומשפחות הניפו שלטים בהם הם ביטאו למה הם רוצים שינוי. אחד השלטים שמשכו את עיני היה שלט שכתבה משפחה אחת צעירה יחסית: "ביטחון כלכלי זו לא בקשה מוגזמת! " ניגשתי אליהם ושאלתי אותם מה זה ביטחון כלכלי.

והם ענו לי :  האמת?! יותר קל לנו להגיד מה זה בשבילנו חוסר ביטחון כלכלי.

1. זה משהו שמאיים עלינו כל יום. דומה לאיום האירני, כי זה איום קיומי, אבל שונה ממנו כי הוא  תמידי . כזה ,שתופס אותך בדרך לסופר מרקט, כשאתה נוהג ברכב וצריך למלא דלק, כשמגיע ה-10 לחודש ואתה חושש להתסתכל על חשבון הבנק כי זה היום שבו כרטיס האשראי נפדה.

2. הוא גורם לך לדאוג מניקוי יבש שצריך לעשות פעם בשנה לשטיח שלך, כי זאת הוצאה של מאות שקלים.

3. הוא גורם לך לרעוד כשאתה מגיע לתאריך הקובע של הטסט לאוטו, ומתפלל כל הדרך:"רק שהצמיגים יהיו תקינים", ולא נדבר על תאריך חידוש הביטוח, ובמיוחד כשיש נהג צעיר בבית.

4. הוא גורם לך להגיד "לא" לילדים , הרבה יותר מאשר "כן" ולראות איך הם נאלצים ללמוד בבית ספר, להכין שיעורים, להתכונן למבחנים וגם לעבוד אחרי הלימודים ובחופשים, כי הם רוצים לטוס עם כל הכיתה לפולין ולעשות רשיון נהיגה.

5. הוא גורם לך לצביטה בלב עם כל הזמנה לחתונה שאתה מקבל, ולא מהתרגשות.

6. הוא  גורם לך להתאכזב מעצמך כהורה כי אתה לא יכול לממן את הלימודים האקדמאיים של הילדים, למרות שהבטחת שכן, ואתה זוכר היטב כמה זה עזר לך כשההורים שלך תמכו בך באותו אופן.

7. זה לחכות שנים רבות מאד עד שהצלחת לרכוש דירה, ואחר כך לחכות עשרות שנים  עד שתחזיר את ההלוואות שלקחת כדי לבצע את המהלך הזה, להסתכל על אלה שלא הצליחו ולהרגיש בר מזל.

8. הוא גורם לך להגיד 'לא'  או לחפש תירוצים שונים לסרב להזמנה לבילוי משותף עם קרובי משפחה במסעדה  שאומרים:"תבואו עם כל הילדים כי זה הכיף האמיתי".

9. זה לחשוב על הפנסיה בדאגה למרות שאתה רחוק ממנה מרחק של עשרות שנים.

10. הוא גורם לך לעבוד משרה מלאה, ועוד חצי משרה בהשלמת הכנסה ואחר כך לשבת ולצפות בעוד תוכנית טלויזיה שמראיינת פסיכולוג שאומר שאין לנו זמן איכות עם המשפחה או זמן איכות עם עצמנו…

11. זה לדאוג כל פעם שלכלב שלך כואבת הבטן, כי אם יצטרכו לעשות לו צילום – זה מאות שקלים לוטרינר…שלא לדבר על ניקוי השיניים  ועל המחיר של שק האוכל כשהוא נגמר.

12. הוא משנה אותך כאדם. הוא הופך אותך מנדיב לקמצן, מאדם רגוע לאדם מתוח, מאדם בריא לאדם חולה.

הלהט ושטף הדברים שאמרו גרמו ליותר ויותר אנשים להאסף סביבם . אנשים הקשיבו, הנהנו בראשיהם.

ואני נזכרתי בקהלת שבתחושת יאוש גדול סכם את חייו וכתב:

"מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם:  בְּכָל-עֲמָלוֹ–שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."א'3.

"…שָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עֲמָלִי, שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
שֶׁאַנִּיחֶנּוּ, לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ, הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל, וְיִשְׁלַט בְּכָל-עֲמָלִי, שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; גַּם-זֶה, הָבֶל." ב' 18-19.

ותהיתי מי יהיה זה שישלוט בכל עמלי מחר, אחרי הבחירות. אולי אני נאיבית אבל באמת שהייתי רוצה לכתוב טור נפלא שיענה על השאלה איך אנשים רגילים מרגישים כשהם חשים שיש להם ביטחון כלכלי.

מתויג , ,