ארכיון חודשי: אפריל 2013

"להתכופף בשביל כסף זה בסדר, אבל לא להשתחוות."

כשהייתי ילדה לימד אותי סבא שלי את העניין הזה של ההתכופפות בשביל הכסף.
"מי שלא מרים אגורה מהכביש – לא שווה אגורה" אמר, בתקיפות שאפיינה אנשים שבאו מהגולה אל ארץ הקודש ועבדו כל חייהם עבודה פיזית קשה כדי להתפרנס בכבוד. אבל היחס שלי אל הכסף תמיד היה דואלי. יחס של אהבה -שנאה או יותר נכון יחס של השתוקקות מול פחד.
תמיד רציתי כסף כדי לקנות בו את חרותי, אך חששתי ממנו פן יגזול אותה, רציתי כסף כדי להיות אדון לגורלי ופחדתי שאהפוך עבד לממוני.
הבטתי אל אנשים עשירים בהערצה וקנאה, אך גם בתחושת סלידה מהעיסוק הבלתי נלאה הזה בחומר.

והנה גועשת הארץ וסוערת בשל תאוות הכסף של הטייקון נוחי דנקנר שהביאה אותו לחוב אדיר שעלול להיות על חשבונם של אזרחי ישראל הפשוטים תוך סיכון הבנקים שאמורים לספק ביטחון כלכלי לכל אזרחי ישראל. הכל נובע מתאוותם של הטייקונים, שאינם שבעים לעולם שהרי 'אוהב כסף לא ישבע כסף', אמר קהלת וצדק.

"מתי לאחרונה מחקו לכם בבנק חוב של חצי מיליארד שקלים? של אלף שקלים? של חמישים?
אצלכם זה יכול לקרות בחלומות הלילה, אצל נוחי דנקנר זה קורה חופשי
." כך כתבה השבוע בדף הפייסבוק שלה ראשת האופוזיציה הזועמת שלי יחימוביץ'.
בעיתון כלכליסט פרטו את החוב למספרים: "לאומי מציל בכך לפחות חלק מחוב שנראה אבוד", אמרו גורמים במערכת הבנקאית, "האלטרנטיבה היא לפרק את החברה ולא לקבל דבר". אותם גורמים ציינו כי בחברה־האם של גנדן טומהאוק, שבבעלות דנקנר עצמו, ישנם חובות של כ־200 מיליון שקל לבנק הפועלים, 100 מיליון לדיסקונט, 50 מיליון שקל למזרחי טפחות, ו־50 מיליון לקרדיט סוויס – ושם כלל לא מתנהלים מגעים להסדר משום שלא ניתן להציל דבר מהחוב".(גולן חזני, 15.4.13)

הסכומים הללו לא נתפסים באמת בתודעתי, ואני מניחה שכך רוב האנשים חשים, אך את העוול וחוסר הצדק ביחס השונה שמקבלים הטייקונים תאבי הממון כולם חשים היטב.
אין אני מתיימרת לנסות ולחנך את נוחי דנקנר לחיים מלאים בתוכן ובערכים. מה שאני תובעת כמו כולם זה צדק ושוויון בפני החוק.
"הבנקים יודעים להפעיל כל אמצעי אפשרי לגבות את חובותיהם של משקי הבית ושל העסקים הקטנים והבינוניים. אז איך זה אפשרי שבהינף יד תתקבל החלטה לוותר על חוב של מאות מיליוני שקלים לבן אדם אחד, לא משנה כמה הוא חשוב?
וזה בזמן שהעסקים הקטנים והבינוניים סובלים ממחנק אשראי חמור
."(יחימוביץ',שם)

עם ישראל כרגיל אינו מחדש דבר בדרך התנהלותו, וכבר היו בימי קדם עשירים שנהנו על חשבון העם והוזהרו בספרי הנבואה השכם והערב. כך גם הנביא יחזקאל מתריע מיום הדין:

"כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה, נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ כִּי מִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנָם, הָיָה." (יחזקאל ז')

והחכם באדם מסכם:

" אַשְׁרֵי אָדָם, מָצָא חָכְמָה וְאָדָם, יָפִיק תְּבוּנָה.
כִּי טוֹב סַחְרָהּ, מִסְּחַר-כָּסֶף…" (משלי ג 13)

סבא שלי כבר אינו בין החיים, אך אני יודעת היטב, שאם היה עדיין ביננו, היה מסכים עם דבריו של הזמר,המשורר והמלחין אבנר שטראוס.
" להתכופף בשביל הכסף זה בסדר, אבל לא להשתחוות".

מודעות פרסומת
מתויג , , ,

איך מתכוננים למלחמה?

"ביטחון ישראל". "עוצמתנו". "חומת המגן הבצורה". "חרבנו מושחזת מאי פעם"."זרועותיו הארוכות של צה"ל". "מוכנים מאי פעם".
הנאומים שנישאו ביום הזיכרון החולף נשמעו לי כמו הכרזת מלחמה. הקהל שנכח ברחבת הכותל, לא היה הקהל שלו היו מיועדים הדברים. יש באויר ריח מלחמה, כך חשתי. הנאומים שנישאו נשמעו לי כמו תופי מלחמה המבשרים כי הגיע יום קרב.
האם איראן לבדה תהיה האויב? נדמה לי שנושאי הנאומים מכילים בתוכם סודות עצומים שיוודאו לכולנו רק בדיעבד
ובנתיים, איך מתכוננים למלחמה?
אני לא מדברת על מדינת ישראל כלאום.
אני מדברת עלי, עלינו, על אזרחי ישראל, הורי החיילים.
איך מתכוננים למלחמה?
הרי אין לנו אפשרות לתגבר את צבא רגשותינו באוסף של אומץ לב ואמונה, שנתרמה ע"י מאן דהוא, בדומה לצבא המרחיב את שורות חייליו, מאמנם וצובר נשק ליום דין.
אין אפשרות להתכונן נפשית לאובדן ובכך להקל על בואו.

כשאני מלמדת בשיעורי התנ"ך על חוקי המלחמה בתורה, אני מזכירה לתלמידים שהחוקים מתייחסים שונה למלחמת מצווה ומלחמת רשות.
מה שמותר לעשות במלחמת מצווה, אסור על פי חוק לעשות במלחמת רשות, ומה שמותר לעשות במלחמת רשות, אסור בתכלית האיסור לעשות במלחמת מצווה.
מי שהגדיר מהי מלחמת מצווה ורשות היו חז"ל, שהתבססו על החוקים וזיהו את הנסיבות השונות המתוארות בתורה.
מלחמת מצווה היא מלחמה שעל פי ההלכה חייבים לצאת אליה. לפי רש"י רק מלחמה שנועדה לכיבוש הארץ היא מלחמת מצווה.
הרמב"ם מרחיב את ההגדרה ומוסיף עוד:מלחמה נגד עמלק – מלחמה דתית נגד האויב הרוחני של עם ישראל ומלחמת "עזרת ישראל מיד צר" – כלומר הצלה מפני אויב שקם על עם ישראל.
היחס בתנ"ך למשתמטים ממלחמות כיבוש והצלה היה חריף ונוקשה.
מלחמת רשות ביהדות היא מלחמה שנעשית כדי להרחיב את תחומה של המדינה מעבר לגבולות ארץ ישראל, מטעמים פוליטיים-תדמיתיים או כלכליים.
בניגוד למלחמת מצווה, במלחמת רשות חייבים ראשי העם לקבל רשות ליציאה למלחמה מן הסנהדרין.
במלחמת הרשות, בניגוד למלחמת מצווה, ישנן ארבע קטגוריות של אנשים הפטורים מלצאת למלחמה: מטעמים משקיים, מטעמים משפחתיים, מטעמי מורל ומצפון ומטעמי בריאות ונכות.

ההגדרות הברורות האלה למהי מלחמת רשות ומהי מלחמת מצווה, מה מותר באחת ומה מותר באחרת חסרות לי היום.
היום יש תחושה שהמנהיגים הצבאיים מכריזים על מלחמת מצווה כשהיא בעצם מלחמת רשות ("מלחמת לבנון הראשונה") ומלחמת רשות שהיא בעצם מלחמת מצווה ("מלחמת יום כיפור"). אנחנו לא תמיד חשים אמונה וביטחון בדברי ראש ממשלה כשהוא מכין אותנו למלחמה הבאה ומתאמץ להסביר שהיא אכן מלחמת מצווה.
בימי התנ"ך הדרך לגייס את אומץ הלב והאמונה הייתה ממש ערב היציאה לקרב.

"וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם.
אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם.
כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".(דברים כ') "

מתויג , ,

גיורא

גיורא רון

כמעט לכל אחד במדינת ישראל יש את החייל שהוא איבד. זה קורה כמעט לכל אחד מתי שהוא.
לי זה קרה כשסיימתי את השירות הצבאי שלי והתחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות בעיר הגדולה, נושאת את עיני לחלומות גדולים ומרגישה שכל החיים לפני ובעצם, הם רק מתחילים עכשיו, עם השחרור מהצבא.
ואז פרצה מלחמת לבנון הראשונה.
הייתי אז קשורה בעבותות לחברים בני גילי בקיבוץ עין גדי. הכרתי אותם ברווח הזמן שנוצר לי מתום הלימודים ועד לגיוס. באתי לבקר אותם בקיבוץ, התאהבתי בהם ובקיבוץ היפה ונשארתי שם כמעט חצי שנה עד לתאריך הגיוס המאוחר שלי.
עבדתי שם באחד מבתי הילדים בהתנדבות ובתמורה לכך קיבלתי חופש, עצמאות, מגורים, מזון, כסף כיס, נוף עוצר נשימה וחברים טובים. בגיל הזה לא הייתי זקוקה לעוד. זה היה כל מה שיכולתי לחלום עליו.
בין החברים הטובים שהכרתי היה גם גיורא.
הוא היה בן גילי. בחור צנוע , טוב לב וחכם. אהב לרוץ למרחקים ארוכים ולשמוע מוסיקה טובה. הוא שידר המון שקט והכיל הרבה מאד סוגים של אנשים בחייו באהבה , קבלה וחוסר שיפוטיות ואת זה הערכתי אצלו באופן מיוחד.
הייתה לו רגישות חברתית גבוהה ובשל זה לפני גיוסו לצה"ל, עשה שנת שירות בקרב אוכלוסיות מוחלשות. תמיד שאף לצדק והיה מוסרי, באופן שלעיתים גרם לי לחוש רגשי נחיתות, כי ניקיון כפיו תמיד היה גורם לכפות ידי שלי להראות בעיני עצמי כהות מלכלוך.
גיורא נהרג בתחילת המלחמה, ממש בימים הראשונים, בעיר צור. קליע של צלף חיסל את כל הדר האישיות הזאת באחת, ואני נותרתי המומה מכאב.
היה זה כאב של חוויה ראשונית של נערה בת 21 שלראשונה בחייה מאבדת אדם יקר ואהוב ואין לה כלים להתמודד עם אובדן כזה ומעולם לא הכינו אותה לכך.
אני זוכרת את החלומות שטרפו את לילותיי בעקבות מותו. לילות שבהם היה מגיע לבקר אותי ובעיקר משכנע אותי לא לדאוג לו, כי הוא במקום טוב.
חרדות השתלטו על חיי בעקבות מותו, שלא ידעתי מהותן ולא ידעתי איך נפטרים מהן.
הייתי פשוט צעירה מדי בשביל לאבד חבר יקר, כמו שאר בני גילי שחוו אז לראשונה את אותה החוויה.
בעקבות מותו ויתרתי על חלומותיי העירוניים, ובחרתי לחזור לקיבוץ עין גדי ולהתנחם בקרב הכואבים אותו, בתחושת יחד של אלה שהגורל משותף להם באכזריותו. נחמה פורתא אך כשהייתי רחוקה משם חשתי בדידות שלא נתנה לי כוח להתמודד עם האובדן.
לימים הקמתי את משפחתי שם, ומעל עשרים שנה חייתי בקיבוץ עד שהחלטתי שהגיעה השעה להגשים את חלומותיי הקדומים שהוקפאו עם אותו קליע של צלף שסיים את חייו של גיורא.
עד היום יש שיר שבכל פעם שאני שומעת אותו אני בטוחה שנכתב עליו, זה השיר "יורם" של עלי מוהר ששר יהודה פוליקר. אם תקשיבו היטב תראו שאפשר לשיר במקום 'יורם' – 'גיורא' וזה נשמע בדיוק אותו דבר:

"…יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
מה עושים עם מותך
עם זכרון היותך
ועם השכחה …"

מתויג , , , , ,

הרומן שלי עם שואב האבק

אני אפתח את הפוסט הזה שני וידויים: הרשומה הזאת תהיה בורגנית ומפונקת ועוד וידוי- אחד הדברים שאני הכי שונאת לעשות זה לנקות. מכיוון שזה גם אחד מהמאפיינים הבולטים של חג הפסח נולדה הרשומה הזאת בנסיבות שלהלן.
זה לא רק שאני לא אוהבת לנקות, בדרך כלל גם ממש אין לי זמן לנקות, נוסיף לכך את העובדה שהשותף שלי לחיים לוקה באותם תסמינים ואת העובדה שהבית מתמלא כל סוף שבוע בילדים שהתבגרו ובאים לבקר ושני כלבים שדרים כאן באורח קבע- והנה אמרתי הכל ואין צורך להוסיף.

כך נולד הרומן שלי עם שואב האבק הרובוטי. פירגנתי לי מתנה מפנקת עם הנחות מרחיקות לכת של 'חבר' (כי הגיע הזמן שגם ארויח משהו מזה שיש לי בת בקבע). תוך יומיים פיענחתי את כל הוראות ההפעלה וכבר שגרת חיי השתנתה לבלי היכר.
אני קמה לי בבוקר, שותה את הקפה, קוראת את העיתון. בזוית עיני אני רואה אותו יושב שם בשקט וממתין ליום פקודה. החיוך כבר מתפשט בפני. מרימה את הכיסאות ומסלקת את השטיח, הכלבים לחצר והופה- לוחצת על הכפתור, השואב הרובוטי מתחיל לעבוד ואני כבר במקלחת ובהתארגנות לתזוזה לרקע צלילו הערב בזמזום בלתי נלאה.

כשאני מסיימת, הריצפה ללא שערה מיותרת של כלב, ללא רגב אדמה מהגינה ואני אסירת תודה וכבר הוגה במוחי שמות חיבה שיבטאו את רגשותי ההולכים ומעמיקים כלפיו.

דבר נפלא במיוחד בכל העניין הוא העדר ייסורי המצפון המלווים את העובדה שמישהו אחר מנקה את הבית שלי במקומי.
אין לו ימי חופש ואינני נדרשת לשמח אותו בחג, להפך- גם בחג אני מעבידה אותו, הולכת לי לנוח ויודעת שאין לו טינה סמויה בליבו עלי. הוא גם לא מדחיק כעסים בקשר לתשלום שהוא אינו מקבל על עבודתו, אין לו ציפיות ממני ולכן גם לעולם מתאכזב ממני. הוא אמין ואין לי רגשי אשמה על כך שאינני בוטחת בו, הוא לא עושה הפסקות קפה ולא משוחח בטלפון על חשבון זמן העבודה שלו. לא צריכים לשלם לו טיפים ולא צריך לשלם לו נסיעות. התשלום בוצע מראש ומאותו רגע הוא כבר לא רלוונטי בקשר ביננו וכשמצב הלכלוך אקוטי אני מתכנתת אותו למצב של ניקיון יסודי ויודעת שכך יהיה. אני לא צריכה לשחרר אותו מעבדות בשנה השביעית ולתת לו פיצויים נאותים.
אין לו רגשי נחיתות על עבודתו הפשוטה והוא אפילו זוכה להערצתי בשל חוכמתו ותחכומו שהם מעל ומעבר לבינתי.
זה חוקי להעביד אותו, אין צורך בביטוח לאומי ודמי הבראה ואין צורך להתמודד עם בעיות מוסריות על העסקת עובד קבלן.
הוא לא עושה לי נזקים, לא שובר לי שום דבר בטעות( ואחר כך מחביא או מעלים את הראיות) ואינני צריכה להתחבט אם להתעמת איתו או לוותר מראש.
מהר מאד הוא התחבב גם על הכלבים שראו בו בתחילה מסתנן בלתי חוקי, אך זיהו מהר יותר מכולנו שהוא לא מזיק, לא מאיים ובדרכו הנעימה אפילו מאפשר להם מרחב מחיה נקי ונעים בתוך הבית.

בקיצור, שואב האבק הרובוטי נולד כדי להכשיר את השרץ ולהעניק לאדם חרות אמיתית (מעבדות ומייסורי מצפון) ולכן מצאתי אותו מושלם כמתנה אידאלית לעצמי בחג הפסח שחלף.
ועל זה נאמר:

"וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ"

מתויג ,