ארכיון חודשי: מאי 2013

נשים בפוליטיקה

בעיתון "חדשות מודיעין" מה-30.5.13 כתב עמיתי, העיתונאי יואל תמנליס, במדורו "הרגוע":
"דרושות נשים. רק שלוש נשים מתוך 17 נציגים נבחרו בבחירות האחרונות למועצת העיר שהתקיימו במודיעין בשנת 2008 […] אף אישה בעיר לא הובילה רשימה והשפעתן של שלוש נבחרות הציבור שלנו במהלך הקדנציה לא היתה רבה." עוד כתב תמנליס: "קיימת סברה שגורסת כי נשים בפוליטיקה אתיות יותר מגברים ופחות כוחניות ועל כן הימצאותן במועצה חיונית כדי לקבל החלטות איכותיות יותר […] אז בבחירות 2008 זה לא קרה […] האם בבחירות 2013 זה יקרה?"
המדור שלו פורסם בעמ' 24 אך עד עמוד זה היו מספר כתבות על הפוליטיקה המקומית.
בעמ' 8 נכתב: "תושבים פנו ליו"ר הבחירות המרכזית בתלונה כי חולקו כרטיסים חינם למופע באמצעות אילן בן סעדון (חבר מועצה מכהן וסגן ראש העיר) וכי הדבר מהווה תעמולת בחירות אסורה" בן סעדון בתגובה:"עסקתי בארגון אך לא בשיווק הכרטיסים".
בעמ' 12 פורסמה כתבה על הפילוג בסניף העבודה בין התומכים באילן בן סעדון לבין התומכים ביגאל צדוק. בכתבה זו מתוארת ישיבה סוערת שבמהלכה פרשו התומכים באילן בן סעדון לפני ההצבעה בטענה כי ההצבעה פיקטיבית.
בעמ' 16 פורסמה כתבה על הפילוג במפלגת הבית היהודי בין התומכים במיכאל חרל"פ לבין קבוצת פעילים המכנים את עצמם "אנשי מעשה", שלטענתם, "עצם הליך הקמת הסניף המקומי לא התנהל באופן כשר כאשר 'שומר הסף' הוא גם בעל עניין"
בעמ' 18 כבר התעייפתי ממש ולא הייתי מסוגלת להתעמק בכתבה שמספרת על "חצי פיצול" בסיעת "מרחב למודיעין".
השאלה היחידה שהדהדה במוחי הייתה:
מי תהיה האישה שמוכנה להיכנס עם ראש בריא למיטה חולה כמו זו המשתקפת מהעמודים הללו?
ולכן התשובה לשאלתו במדור "הרגוע" מצויה,לדעתי, בכל העמודים שקדמו לו.

אודה ולא אבוש, אני מעורבת פוליטית, אכפת לי ממה שקורה, יש לי רצון לשנות ואני לא מסוג האנשים שיושבים על הגדר, אך אין ספק, שכשאדם מגיע עם כוונות טהורות של נתינה ותרומה והוא מוצא את עצמו בתוך שניות שוחה בבריכה של מאבקי כוח, הכפשות, השמצות, אינטריגות ואסטרטגיות אפלות הוא נבהל (או נבהלת) ומעדיף להתרחק כמה שיותר.

אני מסכימה עם יואל תמנליס שנשים חשובות מאד בפוליטיקה המקומית והארצית. יש לנשים תכונות המאפשרות להן לעשות את הדברים אחרת, אבל מעטות רוצות ומוכנות להתמודד עם גברים כוחניים שלא בוחלים בשום דרך על מנת להגיע למטרתם.
אין כאן רצון לעשות הכללה לגבי כל הגברים.
יש בין הגברים אנשים ישרים שליבם ופיהם שווים – אין ספק בכך, אך הביצה שבה הם שוחים מעופשת ולכלוך הוא דבר שנדבק.
אם לא למעשים שלך, בוודאי לנשמה שלך.
מבחינתי המחיר הוא כבד מידי – לפחות לעת עתה.
אני מחזקת את ידיהן של הנשים המעטות שבכל זאת מצאו עוז וכוח להצטרף אל הבלילה המבעבעת הזו.

הדבר המעציב אותי במיוחד הוא הידיעה שלא התקדמנו הרבה במהלך אלפי השנים.
גם בתקופת התנ"ך המנהיגים היו גברים. היו מאבקי כוח שהובילו לפילוגים היסטוריים. למשל, פילוג ממלכת ישראל לשתי ממלכות. פילוג שהגיע לשיאו במאבק הכוחות בין בנו של שלמה המלך שהחליט להראות לשבטי הצפון שהוא חזק יותר מאביו, ולא הסכים להתפשר על בקשתם להוריד את נטל המיסים.
אומרים שגברים מזדקנים מתרככים והופכים להיות פשרניים יותר מתוך נסיון חיים ותובנה שמאבקי כוח כשלעצמם לא מובילים לשום מקום טוב. אפשר לראות את זה היטב בעצות הטובות שקיבל בנו של שלמה, רחבעם, מהזקנים שיעצו לו להתפשר ולהכנע לבקשת העם, אך בני גילו הכוחניים גברו על חוכמת החיים והתבונה ועצתם הובילה לפילוג ההיסטורי.

"וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים."(מלכים א י"ב)

אני לא יודעת מה איתכם, אני עם עקרבים לא ממש מסתדרת…

מודעות פרסומת
מתויג , ,

כל הכבוד לצה"ל

בשבוע שעבר כתבתי על לילך (שם בדוי). למי שלא קרא אחזור בקיצור:
לילך, עובדת שתי משמרות ביום, ובכל שבת. היא עובדת בסיעוד קשישים.
כך על הרגליים מהבוקר עד הערב, 7 ימים בשבוע.
לילך לא הצליחה בלימודים, ולא סיימה 12 שנות לימוד. חלומה הוא שילדיה יצליחו בלימודים, ימשיכו לאוניברסיטה ויצליחו להיחלץ ממעגל העוני שהיא שקועה עמוק בתוכו. אותה לילך, לא יכולה להרשות לעצמה לרכוש תרופות נגד סוכרת כל חודש.
ובכן, היום יש לי משהו חדש ומרגש לספר לכם על לילך.
בנה התגייס לצה"ל לפני כחודשיים.
בשל מצבו המשפחתי והכלכלי הקשה הוא הוגדר בצה"ל "חייל בודד", דבר המעניק לו מענק חודשי,מלבד המשכורת, של למעלה מ-1000 ש"ח, וכך הוא יכול לעזור לאימו.
בנוסף, סיפרה לי אימו, צה"ל שלח אליה חייל לביקור בית.
אותו חייל ישב ושוחח עמה ושאל אותה על כל מה שחסר.
לילך סיפרה לו, מבויישת, שיש לה מיטה אחת שנתנה לבנה החייל, ואילו היא ישנה על מזרון. החייל רשם לפניו והבטיח, שתגיע משאית עם מיטה. "מה עוד חסר לך"? שאל החייל. לילך ענתה לו שהמיקרוגל שהיה לה התקלקל. הוא רשם והבטיח שידאג גם למיקרוגל חלופי. כך הוא דובב אותה ועודד אותה לשתף אותו בכל מה שחסר, לא להתבייש ולהסכים להעזר.
לבסוף נותר דבר אחד שהדאיג את לילך. מה יהיה אם השכנים יראו שמגיעה משאית של הצבא ומורידים ממנה מיטה ורהיטים כאלו?! "אני מתביישת", היא אמרה.
"אל דאגה", הבטיח לה החייל החביב. "המשאית לא תהיה משאית צבאית. היא תהיה משאית הובלות לכל דבר.אל חשש."
העיניים נצצו לי וגרוני ניחר כשסיפרה לי על הטיפול המסור שבנה החייל זכה לקבל מרשויות הצבא, וזה הזכיר לי מייד את נאומו של יצחק רבין ז"ל באוניברסיטה העברית בירושלים כשזכה ,לאחר מלחמת ששת הימים, לתואר ד"ר של כבוד לפילוסופיה.
את הנאום הזה כבר הזכרתי בבלוג זה בהקשר אחר פעם, אך הפעם בהקשר של לילך בצבץ ועלה בחדות יתרה:

" יכולה השאלה להישאל, מה ראתה האוניברסיטה להעניק תואר דוקטור של כבוד לפילוסופיה דווקא לחייל?[…]מה לאלו העוסקים לפי מקצועם באלימות ולערכי הרוח? אלא שרואה אני בכבוד זה, שהנכם חולקים באמצעותי לחברי אנשי הצבא, הכרה עמוקה, שלכם בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו. […]
אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה היא המשימה הצבאית והביטחונית, הוא נוטל על עצמו שורה ארוכה של משימות, המכוונות לענייני שלום, לא לחורבן כי אם לבניין ולהאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה […] "

את הנאום הזה אני מלמדת כבר שנים במסגרת שיעורי מחשבת ישראל כשאנחנו לומדים דילמות מוסריות מטקסטים יהודיים-ישראליים שונים בנושא הצלת חיים במחיר הסתכנות.
היום אני יודעת שבשנה הבאה, כשאלמד את הנאום הזה, אשתף את כל התלמידים בסיפורו של בנה החייל של לילך, במחוייבות העמוקה שצה"ל חש כלפי הבן שהתנדב להגן על מדינת ישראל, מחוייבות שבאה לידי ביטוי במעשים ולא רק במילים.
ביקורת רבה נשמעת בימים אלה על הצבא בכלל ובעיקר על המשאבים התקציביים האדירים שהוא שואב מהמדינה. בימים אלה אני דווקא בוחרת לספר את הסיפור הזה.
ועל זה נאמר: כל הכבוד לצה"ל!

מתויג , ,

"לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון"

השבוע הכותרת שהכי תפסה אותי בעיתונות הייתה הדיווח אודות דו"ח OECD:
"שיעור העוני בישראל זינק למקום הראשון מבין מדינות הארגון" ואם לא די בכך "גם רמת אי השוויון בישראל ממשיכה להיות מהגבוהות במדינות המפותחות".
ומה יש לשר הרווחה שלנו, בוגר העיר דימונה, לומר? הוא קורא לעניים ללכת לעבוד.
דבר ידוע לכל סטודנט בכלכלה הוא ששיעור עוני גבוה בולם צמיחה כלכלית. ילדיה של האוכלוסייה הענייה לא מקבלים את הנדרש כדי לצאת ממעגל העוני.
אחד ההסברים שנותנים כלכלנים לגידול העוני בישראל מתייחס לצמצום הסיוע שניתן לאוכלוסיה החלשה, שמקצצים לה בקצבאות ומקווים שזה יעודד אותה להשתלב בשוק העבודה, אך הדו"ח מראה שלמרות שהייתה עלייה מסויימת בהשתתפות בכוח העבודה, לא היה בכך די כדי לכסות על אובדן ההכנסות של הסיוע הממשלתי שנגזל ולאור הקיצוצים הנוכחיים בסיוע לאוכלוסיות החלשות, המצב רק יחמיר.ומה מבחינה מוסרית זה עושה לנו? איזו רמה של שירותי רווחה יש במדינתנו המתוקנת? איזו רמה של שירותי בריאות וחינוך? אם לא נעלה את רמת השירותים שהמדינה נותנת בתחומים אלה לא נצליח להוריד את רמת העוני.

לבי כואב במיוחד על אותם עניים רבים שעובדים.
לילך (שם בדוי) היא אחת מהם.
לילך עובדת שתי משמרות ביום, ובכל שבת. היא עובדת בסיעוד קשישים.
כך על הרגליים מהבוקר עד הערב, 7 ימים בשבוע.
לילך לא הצליחה בלימודים, ולא סיימה 12 שנות לימוד. אמא של לילך אינה יודעת קרוא וכתוב, כי בכפר שממנו הגיעה לא היה צורך בכך.
החלום של לילך הוא שהילדים שלה יצליחו בלימודים, ימשיכו לאוניברסיטה ויצליחו להחלץ ממעגל העוני שלילך שקועה עמוק בתוכו.
הידיים של לילך נפוחות וכואבות והיא לפעמים לא מרגישה את האצבעות שלה. הרופא אמר לה שהיא צריכה לעבור ניתוח כי משהו נפגע במערכת העצבים, אך היא לא יכולה להרשות לעצמה.
גם מחלת הסכרת נדבקה בה לאחרונה, אך היא לא יכולה להרשות לעצמה ליטול את כל הכדורים שרשם לה הרופא כדי להיטיב את מצבה.

כשאני מסתכלת על אנשים כמו לילך אני בעיקר חשה רחמים והרבה זעם. ברור לי שמשהו כאן לא תקין. זאת לא הדרך שבה המדינה שבה אני רוצה לחיות צריכה להתנהל.
מישהו כתב סטטוס בפייסבוק השבוע: "החברה זקוקה לעניים כדי שאלה יגרמו למעמד הביניים לעבוד הרבה יותר קשה מהפחד להפוך לעניים".
משפט אירוני אך לצערי, כל כך נכון. הוא נותן תחושה שלאף אחד בממשלה לא באמת מפריע. זה עלול להיות מטריד מבחינת שיעור ההצבעה, אבל יש עוד הרבה זמן עד אז.
במדינת ישראל יותר משליש מהילדים היו עניים ב2010, לפי הדו"ח שפורסם, מה שאומר שלשליש מהילדים אין ביטחון תזונתי.
החוק שנכתב במקורות שלנו לפני אלפי שנים ידע היטב שעוני הוא מחלה חברתית שיש לעשות הכל על מנת לרפא אותה. המחוקק השתמש באמצעים שונים על מנת לגרום לאדם בישראל להיות אמפתי כלפי העני ולא להשאר אדיש לגורלו.
שמיטת החובות כל שש שנים נבעה מהרצון לאפשר לעניים להחלץ ממצוקתם. החוק מזהיר שיש למחוק את החובות לאחר שש שנים ומבטיח שאם ינהגו כך, לא יהיו עניים:
"…

וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן

"
והחוק ממשיך וכותב:
"…

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.כִּיפָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ

" (דברים ט"ו)
מה צריך לעשות כדי שראשי המדינה היום יבינו מה שהבינו היטב כבר הקדמונים?!

מתויג , ,

בגרות או לא להיות?

professors

חודש מאי בכל שנה מבשר את תקופת מבחני המתכונת והבגרות בבתי הספר התיכוניים בארץ, וכך אני מוצאת את עצמי מידי שנה בחודש זה, עמוסה בבדיקת מבחנים שצריכים למהר ולבדוק בזמן כדי שציוני ההגשה יפורסמו במועדם.
תקופה זו שנואה על התלמידים ועל המורים כאחד.
זה הזמן שבו אני שואלת את עצמי למה אני צריכה את זה.
כתבי היד הבלתי קריאים של חלק מהתלמידים, הניסוחים הלקויים של דור הפייסבוק בהבעה בכתב והויכוחים על קוצו של ציון מלאים, מתסכלים ומשכיחים ממני את הערכים שבגינם הפכתי להיות מורה.
לכאורה הצעתו של יאיר לפיד לצמצם את הבגרויות מפתה בריבוי הסיבות הטובות לבטלן, אך כמי שמלמדת מעל 23 שנים בתיכון אני יכולה להעיד כי בכל פעם שלימדתי מקצוע שבו לא נבחנו לבגרות, המקצוע זכה לזילזול, תלמידים החסירו שיעורים ונמנעו ממבחנים מתוך ידיעה שבסופו של דבר לא יהיה ביטוי למקצוע הזה בגליון הציונים.
בחברה כלכלית המרבה בשיקולים כלכליים ולאו דווקא ערכיים או מוסריים, למידה לשם למידה היא משהו שרק פנסיונרים או מיליונרים יכולים להרשות לעצמם.
אם לא הייתה מונפת חרב הציונים על מקצוע מחשבת ישראל,לדוגמה, האם תלמיד חילוני בבית ספר ממלכתי היה עונה על שאלה בתום שנת לימודים באופן הבא?

"דין רודף הוא יוצא מן הכלל שניסח הרמב"ם בו נאמר כי במצב של פגיעה מינית (אונס) או תקיפה (רצח), ישנם שני אנשים: התוקף (הרודף) והנתקף (הנרדף) במצב כזה אתה צריך לעשות מס' פעולות על מנת לעצור את התוקף…"

או תשובה כזו:

"הרטמן טוען שהצבת השואה כרעיון יסוד-זיכרון מכונן לכינונה של המדינה הינה הרסנית ומסוכנת. לדברי הרטמן בהר סיני עם ישראל קיבל את הערכים המוסריים הבסיסיים שלו – ולכן על זה המדינה צריכה להתבסס…"

או תשובה כזאת:

"ראשיתה של התנועה הרפורמית בבית כנסת ה'היכל' בהמבורג, גרמניה בשנת 1819…תנועה זו קראה לביטול המצוות שהיו מנוגדות לתבונה,לדעתה…"

אם תימצא הדרך להעניק חשיבות למקצועות הלימוד בדרך אלטרנטיבית למבחני הבגרות, אהיה בין הראשונים לשמוח (ואנא חסכו ממני תגובות האומרות שמורה המלמד באופן אטרקטיבי יגרום לתלמיד לאהוב ולכבד את המקצוע. כשלתלמיד בגיל הבגרות יש 8 שיעורים במקצועות שונים בזה אחר זה, בכיתה של 40 תלמידים, כל מה שהוא רוצה זה שיניחו לו לישון או להיות בחוף הים והמורה האטרקטיבי היחידי בנסיבות הללו יהיה המציל בים), אולם אני חוששת שינסו למצוא פתרונות שבסופו של דבר לא יפחיתו את הבחינות ואת הלחץ אלא יקראו לילד בשם חדש: מבחני מפמ"ר או מבחנים פנימיים, כשהציון שהתלמיד יקבל מכריע באותו האופן ולכן גם מלחיץ באותה המידה.
אני עוד זוכרת את הימים שניסו לצמצם בגרויות ועל מנת לא לחבל בחשיבות המקצועות עשו 'הגרלה' כשכל שנה מקצועות אחרים ירדו באופן שרירותי. אחרי שנה-שנתיים הבינו שהנזק עלה על התועלת והדבר הופסק.
אנחנו עם שאוהב לעשות ניסויים ובעיקר להחליף ממשלות ושרים ולכן כל רפורמה רצינית שיש לה פוטנציאל להביא לשינוי מהותי, מתרסקת לאחר שנתיים כשמגיע שר חדש עם אגו חדש או טראומות אישיות מימיו בבית הספר שעיצבו לו השקפת עולם משלו, והופך את כולנו לנסיינים בעל כורחנו וחוזר חלילה.

מתויג , ,