ארכיון חודשי: אוגוסט 2013

היה מרוצה ממה שיש לך

אחת מתוכניות הריאליטי היותר נצפות אצלנו בבית היא "המירוץ למליון" העונה ה-3, שבשעת כתיבה של טור זה עדיין לא הגיעה לשלב הגמר.

תוכנית הגמר תוקרן הערב, וכנראה תתחרה בתוכנית האמריקאית לגמר של אסאד בהתקפת טילים הממשמשת ובאה. (עם כל הכבוד ל"מירוץ למליון", יש לי הרגשה שהגמר של אסאד ינצח ברייטינג…)

אך בטור זה אני רוצה דווקא לדבר על ה"מירוץ למיליון".

אחד הדברים שהרחיבו את ליבי בתוכנית האחרונה לפני הגמר, היא העובדה שלגמר עלו 6 אנשים שמתוכם 5 הן נשים וזאת לאחר שהתחילו את המירוץ  13 בנות ו9 בנים.

המשימות בתחרות היו מגוונות מאד. בחלקן נדרש כושר גופני, בחלקן נדרש אומץ לב, בחלקן נדרשו שליטה עצמית, התמודדות עם תסכול, ביטחון עצמי, חברות, חכמה, ידע, תושיה ויצירתיות. בשל הגיוון במשימות, לכל זוג היו חוזקות וחולשות. כך כולם התחילו עם סיכויים שווים, פחות או יותר, להוציא את המבוגרים בגילם, שמראש קשה להם יותר עם משימות של ריצה וכושר מאשר לצעירים הנמצאים בכושר שיא. למרות זאת הגיעו קרוב מאד לגמר אימא ובת העונות לשמות דנה ודבי (דבי,האם,כבת 46 שנים).

בתוכנית האחרונה לפני הגמר, בה נפלו שני הגברים המסוקסים מנמל אשדוד (דוד ואלירן) שאלתי את עצמי מה הן התכונות הנדרשות לנצח בתחרות מעין זו?

דויד ואלירן הפגינו חברות נפש ונאמנות זה לזה, שניהם היו אמיצים ובעלי כושר גופני גבוה, שניהם היו אינטליגנטים למדי, אך בתוכנית בה נפלו, לא הצליחו להתמודד עם תסכול, לשלוט בעצמם ובעצביהם ובמקום להיות בעלי תושייה ויצירתיים, הם עקבו אחרי זוג אחר, שהאמינו בו יותר מאשר בעצמם, מה שגרם להם להגיע בטעות ליעד מסויים ולא להחלץ מהטעות מספיק מהר.

במשימה אחרת בה נכשלו, היה עליהם לשנן משפט של הפילוסוף הסיני קונפוציוס באנגלית. דויד התקשה לזכור את המשפט ואולי גם לא שלט היטב בשפה האנגלית, אך מה שהכשיל אותו במשימה הזאת לא היו שתי הבעיות הללו.

הוא לא האמין בעצמו, התקשה להתמודד עם התסכול שחש בכל פעם שנכשל ואיבד את השליטה בעצביו, כל אלה יחד, גרמו לו ולחברו להתעכב ולהגיע אחרונים לנקודת הסיום.

כמי שנמצאת בתחום החינוך, חשבתי על כך שהלקח  מהתוכנית הזאת יכול ללמד תלמידים משהו על עצמם יותר ממה שעשרות שיעורי חינוך יכולים ללמד.

זה לא משנה מה החסרונות שיש לך, תמיד האמונה שלך בעצמך וביכולותיך להתגבר על חסרונות אלו צריכה להיות חזקה יותר. מי שעלה לגמר  הם שלושת הזוגות שהצליחו להתאושש הכי מהר מכל אכזבה, שהתגברו על קשיים מתוך אמונה  חזקה ביכולתם לעשות זאת. אף אחד מהם לא בזבז את הזמן  במחשבה על חוזקם של הזוגות האחרים, אלא ניצל את המשאבים לחיזוק האמונה שלו ושל בן זוגו ביתרונות שיש להם על האחרים.

הלקח הזה צריך להילמד גם במסדרונות הפוליטיים והמדיניים שלנו בעת הזאת.

בפוליטיקה אנחנו בעיצומם של בחירות מוניציפאליות ושל הפריימריז לראשות מפלגת העבודה.

מבחינה מדינית אנחנו עומדים מול מתקפה אמריקאית על סוריה, שאנחנו יודעים איך תתחיל, אך לא יודעים איך תסתיים והאם נהיה מעורבים בה בשלב זה או אחר.

בכל מצב אם נדע להתרכז יותר ביתרונות שיש לנו ופחות נחשוש ממה שאין או יש לאחר, כך יגדל הסיכוי שלנו לצאת כשידנו על העליונה, ממש כפי שאמר קונפוציוס באותו משפט אותו ניסו המתמודדים לשנן בקושי רב:

Be content with what you have; rejoice in the way things are. When you realize  there is nothing lacking, the whole world belongs to you

ובתרגום לעברית,

"היה מרוצה ממה שיש לך; שמח בדברים כפי שהם. כאשר אתה מבין שאין שום דבר שחסר, כל העולם שייך לך".

ולגבי הפריימריז במפלגת העבודה,מעבר לכל זה, שלי יחימוביץ' יכולה להתעודד ממספר הנשים שהגיעו לגמר ביחס למספר הגברים…

מודעות פרסומת
מתויג , , , ,

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה

זיקנה

מכל החדשות ושלל ההתרחשויות שהיו השבוע הייתה זעקה אחת שהבקיעה אל ליבי.
היא נשמעה באוזני תוך קריאה של  כתבה קצרה במוסף ה"ארץ" של טל לאור (מוסף  "הארץ" 23.8.13 עמ' 12) וזיעזעה את תודעתי כמו זעקה של שופר שתישמע בחלל בית הכנסת בחודש זה. חודש אלול.

בכתבה מספרת טל לאור על קשישים סיעודיים, החיים בבתי אבות סיעודיים ומקולחים מדי יום לא על ידי בני מינם.
בכתבה מצוטטת קשישה בת 90, צלולה בדעתה המבקשת בכל לשון של בקשה שיקלחו אותה רק נשים אך התשובה שלה היא זוכה היא שלא תמיד יש אפשרות כזו, כי יש מחסור בכוח אדם מתאים.

"לא נעים לי שגבר זר מקלח אותי ונוגע בי באזורים הצנועים שלי",היא אומרת.

מעניין שמכל הכתבות והחדשות, החדשה הזאת פשוט מצאה אותי כנראה נטולת מערכות הגנה, דבר שגרם לדמעותיי להציף את עיני ותחושה של כאב פיזי ממש השתלטה על גופי.
נזכרתי בסבתותיי האהובות שנפטרו לאחר שנים בהן היו מאושפזות במחלקה סיעודית בבית אבות ולי לא היה שמץ של מושג שיש בכלל אפשרות כזאת. שאלתי את עצמי, מזועזעת מהמחשבה, האם יתכן שמדי יום גבר רחץ את גופן והן לא היו מסוגלות להביע התנגדות? איך מצב כזה אפשרי בכלל מבחינה חוקית?!
באופן טבעי המחשבות שלי הובילו אותי לחשוב על אמי, שתיבדל לחיים ארוכים ושפע של בריאות. האם יתכן שביום מן הימים גם היא תצטרך לסבול השפלה יומית שכזאת מבלי שיהיה לה או לנו, בני משפחתה, דבר לעשות בעניין זה?!

טל לאור כותבת:" …לפי משרד הרווחה, ישנה הנחיה להקפיד על התאמה מגדרית ברחיצה, אך המשרד מפקח רק על חלק קטן מבתי האבות והדיור המוגן לקשישים בארץ.משרד הבריאות מפקח על בתי האבות הסיעודיים, וגם בתוך החלוקה הזאת קיימת תת-הבחנה בין בתי אבות סיעודיים ציבוריים, פרטיים וממשלתיים…לכל קטגוריה כללים ותקנות משלה והאכיפה נופלת בין הכיסאות".

היא שואלת את השאלה שגם אני שואלת: "האם המורכבות היא סיבה מוצדקת לאי שמירה על זכויות אדם?"

הדבר שקומם אותי באופן מיוחד הייתה התגובה לכתבה של הנהלת אחד מבתי האבות:"…אכן, ישנן כמה דיירות שרק נשים רוחצות אותן על פי בקשתן – בעיקר נשים חרדיות. בשורה תחתונה, מה שבאמת חשוב היא דרך הטיפול ולא זהות המטפל".

האם צריך להיות אישה חרדית כדי לזכות ביחס מכבד כלפי גוף האדם לעת זיקנה?! האם אין לכל אדם זכות לכבוד ושמירה על צניעות גופו ללא קשר לאמונתו הדתית?!

בסוף הכתבה של טל לאור נמסר לנו שבעקבות הפנייה של מוסף "הארץ" למשרד הבריאות החליט מנכ"ל משרד הבריאות להקים צוות כדי לבחון את הסוגיה ולגבש נוהל ברור. לי זה לא מספיק. אני רוצה חוק ברור.
אני מצפה מבית המחוקקים להגן על זכויות האדם בחקיקה ולא בנהלים ערטילאיים שמתמסמסים תחת עומס הבירוקרטיה.
אני מבקשת שיהיה חוק שאומר שתהיה התאמה מגדרית ברחיצה של אדם במצב סיעודי בכל גיל ובכל מקום במדינת ישראל.

הזעקה לכבוד האדם הזקן נשמעת אלפי דורות ומעולם , לצערי, לא הפכה להיות לא רלוונטית. משום מה כשאדם מגיע לסוף ימיו לאחר שכילה את כוחותיו בנתינה מתמדת, יש נטייה לחברה להשליכו, וכך אנו רואים זקנים עניים, עריריים המכלים את ימיהם בליקוט חמלה ומזון.

על כן זעק משורר תהילים כבר אלפי שנים קודם

"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה.  כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל תַּעַזְבֵנִי." (תהילים ע"א)

ועד היום מתנגן באוזנינו במגוון ביצועים ובשיר הנפלא של אביהו מדינה ושימי תבורי .

מתויג , , ,

החברים מהתיכון

ימי החופש הגדול הולכים ואוזלים ואני נאחזת בקצותיו בחוזקה ומנסה למצות את שאריותיו עד תום.
אחד הדברים המשמחים שהחופש הגדול מאפשר לי לעשות הוא לטפח חברויות שהוזנחו, בעיקר בשל חוסר הזמן שבחיי היום יום ששואב אותנו אל הפעילויות ברמה ההישרדותית בעיקר ופחות מאפשר פנאי לרוח ולנפש.
החברויות שזוכות לעדנה באופן מיוחד בימי החופש הן דווקא החברויות הישנות והטובות מימי התיכון.

המפגש עם החברים מאז הוא תמיד מרגש באופן מיוחד. מפגש שנוגע בנפש פנימה ומפתיע בתובנות שהוא מביא אל המציאות היום-יומית.
מעט מהתובנות שהמפגשים הללו הביאו איתם אשתף כאן אתכם.
בחברויות הישנות מפעם, אתה מגלה שאוהבים אותך בגלל מי שהיית בגיל 16-17, כשעוד לא היה חשוב לאף אחד מה המעמד שלך, מה מצבך המשפחתי, הכלכלי, מה אתה עושה בחיים.
אוהבים אותך כי הייתה כימיה בין שתי נשמות והכימיה הזאת נותרה כשהייתה, גם אם לא התראיתם 20 שנה.
התוכן שנוצק לקשרים אז, השירים שאהבתם, הטיולים שטיילתם יחד בתנועה, המכתבים שכתבתם זה לזה ונשמרו עד היום, הם התוכן שקיים בקשרים המיוחדים הללו.

כמורה בתיכון אני מביטה בנערים ובנערות שאני מלמדת ומחנכת ומתחברת באמצעותם לאותה נערה שהייתי.
רק אז אני יודעת עד כמה משמעותית תהיה התקופה הזאת בחייהם לטוב ולרע.
הם לא יזכרו ממנה נוסחאות במתמטיקה וגם,לצערי, רבים מהם לא יזכרו את כל הוגי הדעות שאני מלמדת , אך החוויות שהם חווים בבית הספר עם החברים,בעיקר, אך גם עם המחנכים ו'המורים לחיים', הם הדברים שיקחו איתם לתמיד.

כשתלמידה מגיעה אלי עם דמעות בעיניים ומספרת לי שהיא איחרה לשיעור כי רבה עם חברה טובה שלה, אני מאפשרת לה להכנס לכיתה ויודעת שהריב הזה משמעותי מאד עבורה. בדרך כלל אין לי הרבה יכולת לעזור והדינמיקה של הדברים עושה את שלה, אך הזיכרון של החברויות המשמעותיות שיש לי מאותו גיל הוא זה שמדריך אותי באותם הרגעים ומסייע לי להיות אמפתית לתחושותיה.

גם הבדידות בגיל הזה צורבת באופן מיוחד.
גיל הנעורים הוא גיל שבו כולם מתחברים ונוצרות 'חבורות'. תחושת ההשתייכות הזאת משמעותית ומי שלא מצליח למצוא לו את קבוצת ההשתייכות שלו, אולי יותר מבכל גיל אחר, מרגיש אומלל.
לאותו תלמיד לא יהיה משמעותי בית הספר, לא איכות הציונים וההישגים שלו ולא איכות מוריו. כל מה שצריך יהיה לעשות כדי לגרום לאותו תלמיד שוב לחייך הוא למצוא לו מקום שבו ירגיש טוב יותר ושייך.

האישיות המתעצבת בגיל התיכון היא השלד היציב של כל מה שיתווסף אליו אחר כך עם השנים.
מי שידע לכתוב יפה אז, ידע לכתוב יפה גם כשיתבגר, מי שידע לנגן, לצייר או לרקוד יקח עימו את אותו הכישרון להמשך חייו כנכס יקר וייחודי.
לעיתים, כשאנחנו נפגשים עם חברים מהעבר, אנחנו מגלים עד כמה חלק מהם התרחקו מאותו שלד והתנכרו לו במידה מסויימת, מסיבות שונות. אך ברוב המקרים, אם מגרדים את הקליפות או משהו בנסיבות חייו משתנה, צץ לו אותו נער מוכשר, רגיש ויצירתי שנוצר אז וזוהר שוב.
לא תמיד נסיבות החיים שהחזירו אותי לחברויות הילדות שלי היו משמחות, אך החזרה אל אותם חברים, אותן שיחות נפש, תמיד מרגשת ומשמחת באופן מיוחד.
גם קהלת ידע את חשיבותה של הילדות והנערות ואמר:

"שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ"

(קהלת י"א 9)

מתויג , , ,

חופשה בכרתים

חופשה בכרתים1
כשחשבתי על החופשה האולטימטיבית שלי ידעתי שהיא חייבת להיות קרובה מספיק מבחינה גאוגרפית, כדי לא לבזבז את הזמן על טיסה ארוכה ויקרה, אך מספיק רחוקה – כדי להתנתק קצת מהעם שבו אני שוכנת.
מבט חטוף במפה סימן את היעדים המוכרים לכולנו, מתוכם השמטתי 80% כי הם או ארצות אוייב או 'ידידותיות' במצב עויין, וכך נותרתי עם שלושה יעדים אפשריים שמתוכם נבחר היעד של כרתים ברוב קולות במועצה המשפחתית העליונה.
הגדרנו את המטרה של החופשה – לנוח, לנוח וקצת לגוון ולנוח ולכן חיפשנו את המלון המושלם שיענה על הציפיות.
למודת אכזבות ממלונות הנראים יפה מרחוק (באינטרנט) ורחוקים מיפה (במציאות), ידעתי שאסור לבחור מלון אם לא שומעים עליו המלצות מחברים ואם אפשר עדיף אלה שאני ממש סומכת עליהם ורצוי, בדומה להרשעה ברצח – מעדות ראייה ולא מעדות שמיעה…
וכך נבחר המלון שלנו בכרתים.
המלון מרוחק מספיק מהעיר הקרובה, כדי לאלץ את מי שבא למלון לשכור רכב כדי להגיע לעיר, דבר שהבהיר לי שלא אפגוש כאן את הנוער הישראלי החוגג במלונות ברחבי יוון וכרתים.הייתי מרוצה.
ההסעה הביאה אותנו אל מלון שבנו על צלע הר שחזיתו צופה אל אחד ממפרצי הים היפים של כרתים, סמוך לעיר אגיוס ניקולאוס.
פנינו קרנו מאושר ובעיננו נצנצו קרני השמש שזהרו על צבע הטורקיז שבים. הרגשנו שהגענו לגן עדן שהסתבר שלא בשמים הוא, אלא במרחק של שעה ו-20 דקות טיסה מתל אביב.
כשנכנסנו לאכול את הארוחה הראשונה במלון הרגשנו כמו במגדל בבל, לאחר ערבוב השפות. מכל שולחן נשמעה שיחה בשפה אחרת, אך מה שאפיין את כולם היה השקט והטונים הרגועים שבהן קלחו המילים ונשמעו באוזנינו דומה לאותה מנגינה מרגיעה ששמים בחדר המסג' ברקע.
פתאום הבנתי שכשלא מבינים שפה, המוח שומע אך לא מקשיב, דבר המאפשר לו פשוט להתנתק ולהרגע והייתי מאושרת שהצלחתי להגשים את החלום.
אבל אחרי שלושה ימים החלום הפסטורלי נסדק באחת.
חבורה של ילדים קולניים, שעמדו בתור בחדר האוכל ממתינים בחוסר סבלנות להמבורגר שלהם שייצלה החזירו אותי בשנייה לטיולים השנתיים של בית הספר אליהם אני יוצאת כמורה מלווה.
הילדים התווכחו, דחפו זה את זה והמטירו פקודות באנגלית שבורה על הטבח המסכן:
– "כמה זמן זה יקח?!"
– "אני הייתי לפניו!!"
– תעשה את שלי צלוי טוב, בסדר? בסדר?!"
במהרה האנגלית השבורה שבפיהם הפכה לעברית כשהחלו לדחוף זה את זה ולקלל זה את זה, וכל זה כשההורים שלהם יושבים במקום מרוחק ואוכלים להנאתם, אדישים לחלוטין לכל מה שמתרחש.
הטבח האדיב האדים ונגב את זיעתו במגבת, והעוברים והשבים פנו אליהם בתחינה בשפה הבינלאומית:
– "ש….שש…..!!!!" אך ללא הועיל.
הילדים הישראלים לא הובכו מהתגובות להתנהגותם וברוב הזמן התעלמו מהם לחלוטין. במקרים הבודדים שהתייחסו, הם הגיבו באופן תוקפני וקולני כלפי המעירים שהעיזו לבקש מעט שקט בחופשתם.
כעסתי מאד על הילדים הללו בעיקר כי הם הזכירו לי שאני מורה ומחנכת, משהו שכל כך רציתי לשכוח בחופשה הזאת, לצורך המנוחה.
האינסטינקט שלי היה לגשת אליהם ולהסביר להם שהם מתנהגים שלא כראוי, לשאול אותם היכן הוריהם יושבים וללכת לשוחח עם הוריהם על ההתנהגות הפרועה של ילדיהם, אך לא נכנעתי לאינסטיקט.
הקול הפנימי שלי הזכיר לי שאני בחופשה וכל התערבות תגרור מעורבות רגשית עמוקה יותר שתגרום להעצמת הכעס ואני הרי באתי לנוח.
ציוויתי על עצמי להסתפק בחיפוש שולחן מרוחק מהמקום ומיהרתי להגיע אליו עם משפחתי.
כשהתיישבתי ראיתי שקיבלתי הודעה בטלפון.
היא היתה מאחת השכנות.
בהודעה היא מספרת שהשכנים ההם, שמהם אני שמחה לברוח באופן מיוחד, בחופשה עכשיו ושקט ממש אצלנו בשכונה.
-"אבל תנחשי לאן הם נסעו".
-"לאן?" השבתי.
-"לכרתים", ענתה השכנה ופיזרה סמיילים שצחקו לאידי לאורך כל השורה.

מתויג , , ,

חוף אשדוד

ליכלכת - שילמת!חוף אשדוד וברקע אוניות מסע
בשבוע שעבר ערכתי השוואה בין מודיעין לשוויץ מבחינת ההקפדה על ניקיון העיר ואיכות החיים בה, והיום אני אשווה אותה לעיר יותר קרובה ומוכרת, העיר הישראלית הדרומית לנו – אשדוד.
הייתי היום בחוף ים מדהים, נקי, עם מעט אנשים, שהכניסה אליו חינם כל השבוע ובכל השעות ולא תאמינו, אפילו החניה בחינם, והיא בשפע.
את החוף המדהים הזה הכיר לי ד"ר יגאל צדוק, חבר מועצת העיר מודיעין, שלקח אותי לסיור באשדוד, לבקשתי, לאחר שהתלוננתי שאינני מכירה כלל את העיר, הנמצאת במרחק נסיעה של 35 דקות מעיר מגורי – מודיעין – ולבושתי הייתי בה פעם אחת בחיי בהופעה מדהימה של עידן רייכל בהיכל התרבות החדש.
הוא התנדב לעשות לי את הסיור בעיר כיוון שהוא מכיר אותה היטב.
מ- 2004 ועד 2009 היה מנכ"ל עיריית אשדוד, דבר שניכר היטב בסיור שעשה לי, כי מעבר לבקיאות שלו ברזי העיר, בהיסטוריה שלה ובמפעלי הבנייה שלה, הדבר ניכר היטב במשפטים שסינן כמו אלה שיצאו מפיו שעה שהוא הביט על כתמי זפת שדבקו במדרכות לאורך חוף הים.
"את רואה את זה? זה יכול להרוג אותי הדבר הזה…בזמני הייתי מביא מכונות מיוחדות שמנקות את הדברים האלה" או בהקשר לשקית אשפה שנאספה ממקומה אך נשכחה על המדרכה באיסוף.
"בלילה יבואו חתולים וכל הזבל הזה יתפזר כאן על המדרכה – לא חבל?!" לרגעים נדמה היה שהוא מרגיש עדיין אחראי למתרחש ברחובותיה של אשדוד, למרות שש השנים שחלפו מאז, אבל אני עדיין התרשמתי עמוקות מהניקיון.

מבט נוסף ומעמיק על החוף גילה לי את הסוד לשמירת הניקיון: האכיפה.
על סוכת המציל לכל רוחבה תלוי היה שלט מאיר עיניים (דומה בגודלו לשלטים שהמועמדים לראשות העיר ולמועצה מפזרים עכשיו בכל העיר, לצערנו): "לכלכת – שילמת! קנס עד 750 ש"ח למשאירים אשפה בחוף".
מידי פעם עובר רכב של פקחים ומוודא שהאנשים מכבדים את החוק, והחוף פשוט מבריק.
בתחילת הסיור חשבתי שההקפדה על הניקיון היא רק בחוף הזה, אך בהמשך ראיתי את אותם השלטים ואותו הנקיון לאורך כל החופים בהם סיירנו וגם ברחובות העיר.
"טיפוח העיר הוא נושא שמאד קרוב לליבי", אמר לי יגאל, "כשהייתי כאן דאגתי שיהיו פסלים מעוצבים מצמחייה, כיכרות פורחות בכתמים של צבע, ומה שיפה, שכל כך הרבה שנים עברו מאז והדבר הפך למסורת ונשאר."
וזה נכון. העיר אשדוד, ובעיקר החלק הדרומי והחדש של העיר, מטופחת בפסלים,בערוגות פרחים שנותנות כתמי צבע עזים ובניקיון רחובותיה.

כמורה לתנ"ך אני מכירה את אשדוד היטב מהכתובים.

ראשיתה של אשדוד במאה ה- 17 לפני הספירה כעיר כנענית מבוצרת, בתל אשדוד של היום. עם פשיטת גויי הים וחורבן העיר, במאה ה- 14 לפני הספירה, התנחלו בה הפלישתים והפכו אותה לאחת מחמש הערים החשובות בממלכתם.
בתקופה הישראלית, 600-1200 לפני הספירה, היתה אשדוד בחלקו של שבט יהודה שלא הצליח לכובשה, מידי הפלישתים ושמה מופיע לראשונה במקרא בספר יהושע.
עם בנייתה וביצורה, היתה העיר לבירתה המפוארת של ארץ פלשת עד שנכבשה ע"י עוזיהו בתחילת המאה השמינית לפני הספירה. בתקופה זו הוקמה מצודת תל מור לרגלי שפך נחל לכיש, ועם מסע הכיבוש של סרגון השני נכבשה העיר ונהרסה כליל.
בתקופה הבבלית והפרסית, העיר נבנית מחדש ועם שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, מתקיים בה ישוב יהודי בשטח ממלכת יהודה.

כשישבנו וקינחנו את הסיור בבית קפה הצופה על הנמל, הבטחתי לעצמי שמעתה אבקר באשדוד הרבה יותר, בעיקר בימי רביעי – כשהשוק העירוני פתוח לאורכו של אחד החופים המרכזיים בעיר – וככה אפשר לשלב את שלושת הדברים שהופכים עבורי כל ביקור בעיר ליום כיף, חוף ים נקי ובחינם, שוק גדול שיש בו הכל ומסעדות מצויינות המשקיפות אל הים.
כמי שחיה במודיעין הורגלתי לנסוע לחוף הים בתל אביב הנמצא כ-25 דק' נסיעה בלבד, אולם היום, לאחר סיור ההיכרות עם העיר אשדוד וחופיה הבנתי שעדיף לנו,תושבי מודיעין, להוסיף עוד 10 דקות נסיעה וליהנות מכניסה חופשית לחוף נקי עם חניה חופשית ובשפע, ממסעדות מצויינות ומגוונות שהעיר אשדוד מציעה למבקרים בה. בנוסף, יהיה נחמד אם גם במודיעין יאכפו חוקים לשמירת הניקיון ביתר הקפדה ובכך תשמר העיר שלנו נקיה וזוהרת כמו החופים המבהיקים בניקיונם של העיר אשדוד.

מתויג , , , ,