ארכיון חודשי: אוקטובר 2013

פרעה חדש

לחברתי נורית ולי יש נוהג קבוע להיפגש כל יום ראשון לארוחת צהריים משותפת, שמשמרת את הידידות שלנו ומאפשרת לנו בילוי של זמן איכות זו בחברת זו.

הפעם, כשנפגשנו, הרגשתי מייד שהיא לא כתמול שלשום. משהו בהבעת פניה היה כבוי, החיבוק שחיבקה אותי היה רפוי. ידעתי מייד שמשהו קרה.

– "מה קרה?" שאלתי מודאגת.

– "נמאס לי מהבוס שלי. נמאס לי ממקום העבודה שלי. אין לי יותר כח לכלום", אמרה והתיישבה בכבדות, למרות משקלה הקל.

– "מי זה?" שאלתי. "הבוס החדש שסיפרת לי שהגיע לפני כמה חודשים? או החדש שהיה לפניו ופוטר לאחר שנה?"

– "את מבינה",  ענתה לי נורית והביטה בי במבט מיואש, " זה בדיוק חלק מהעניין. כל חצי שנה אני מוצאת את עצמי עם בוס חדש עם שגעונות חדשים, שצריך להתרגל אליהם. בוס  שלא מכיר אותי או את העובדים האחרים. כל החברה מושפעת מהשינוי הזה. אנשים טובים ואיכותיים עייפים, נסוגים לאחור, אנשים רדודים מתעוררים ושועטים קדימה אל הטרף במאמץ לקדם את עצמם מול  הקורבן החדש, שלא מכיר אותם לעומק וקונה רק את מה שהם משווקים לו. האוירה נעשת תחרותית, חברים טובים מתחילים לפזול לצדדים, כבר מזמן לא מרגישים בבית  כפי שהרגשנו שנים קודם".

המלצרית שהתקרבה הפסיקה את שטף הדיבור שלה. חיכיתי שתתרחק ושאלתי:

– " ואת בין אלה שעייפים ונסוגים לאחור?!"

-"כן", ענתה לי נורית. "אין לי כוח לעוד 'פרעה שלא ידע את יוסף'."

המשפט האחרון של נורית עם הדימוי של פרעה גרם לי להמריא מייד אלפי שנים אחורה אל מצרים לביקור מהיר אצל פרעה, שידע את יוסף  ואצל פרעה שלא ידע אותו.

במוחי שיחזרתי את הסיפורים.  "איזה פרעה באמת היטיב עם עם ישראל באופן משמעותי יותר? ", שאלתי את עצמי ואת נורית.

-"מה? את לא רצינית איתי עכשיו", ענתה לי נורית,  "את לא מתכוונת לעשות לי עכשיו שיעור תנ"ך כשאני יושבת כאן ושופכת לפניך את הלב ולא יודעת לאן אני הולכת לעבוד מחר ואיך אני משלמת את המשכנתא מהחודש הבא…"

חייכתי אל נורית. היא כבר מכירה אותי וסומכת עלי. אני בהחלט יכולה לאלץ אותה לעשות רגע הפסקה בקיטורים על הבוס ולעבור לשוחח על פרעה.

– "אני רצינית נורית.  תעני לי. איזה פרעה היה טוב יותר לעם ישראל לטווח הרחוק? זה שידע את יוסף או שזה לא ידע את יוסף?"

– "נו…תעני את!", אמרה נורית, חסרת סבלנות," את יודעת שאינני בקיאה. מה את רוצה להגיד לי?", שאלה.

– "אם תחשבי על זה טוב תוכלי לראות שכל זמן שפרעה שידע את יוסף שלט במצרים, עם ישראל היה באיזור הנוחות שלו. האיזור הזה מקבע אותך אל המציאות הקיימת. את נכנסת לשיגרה של עשייה יומיומית.

במידה מסויימת הוא מדכא את היצירתיות שלך.

בני ישראל רעו את הכבשים שלהם בארץ גושן, ילדו ילדים והתרבו וכך חלפו להם עשרות השנים שהרחיקו אותם סופית מעצמאותם המדינית, האמונתית, הקיומית.

הם התרחקו מהאש הפנימית שלהם והפכו להיות השתקפות של שכניהם המצרים מיום ליום, יותר ויותר. כך היה  עד שהגיע פרעה שלא ידע את יוסף."

נורית היא לא מורה לתנ"ך, אך היא אינטיליגנטית מאד. היא הבינה מהר מאד לאן אני חותרת והחליטה להשלים את הסיפור בעצמה.

– "עד שהגיע פרעה שלא ידע את יוסף והוציא אותם מאיזור הנוחות שלהם. הוא החל לאמלל אותם, יותר ויותר, עד שהגיעו לרמה שלא היו מוכנים יותר לשלם את המחיר והחליטו לפעול. הם גייסו את האומץ הנדרש לפעולה, היו מוכנים לשלם את המחיר הנדרש לשינוי וקמו והלכו  לתמיד ממצרים אל הארץ המובטחת."

שתינו חייכנו זו לזו.

– "נו, אז איזה פרעה היה טוב יותר לעם ישראל?! ", שאלתי אותה שאלה ריטורית, "הרי אם היה נשאר הבוס שאהבת, ההוא מלפני שנתיים, היית יכולה להשאר באותו מקום ובאותו תפקיד עוד 25 שנה בלי להרגיש…זה מה שבאמת היית רוצה שיקרה?!", גם זאת הייתה שאלה ריטורית.

באותו ערב התקשרה נורית לספר לי שכבר ניסחה מחדש את מסמך 'קורות החיים' שלה וכבר עלו לה כמה רעיונות חדשים בראש להמשך.

כששמעתי את קולה הוא הזכיר לי  את הקול הבוקע מהמנוע של האוטו שלי, כשאני מכניסה את ידית ההילוכים למהלך ראשון.

מודעות פרסומת
מתויג , ,

ה"קאנדי קראש" של שלמה

אחת הסכנות המקצועיות הגדולות יותר של מורה  היא סכנת השחיקה.

השבוע חשבתי על זה באופן מיוחד כשנכנסתי לכיתה ולימדתי את פרק י"א בספר מלכים א, כמדי שנה בשנה, במשך כל  25 שנות הוראתי.

כתבתי על הלוח את נושא הפרק וביקשתי מכל התלמידים לפתוח את ספר התנ"ך. הזכרתי לעצמי שוב שאני אמנם מכירה את הפרק הזה בעל פה, אך לתלמידים היושבים בכיתה תהיה זו הפעם הראשונה. פעם ראשונה שישמעו את שמות הגיבורים, המקומות והפעלים המוזרים של שפת המקרא.

פרק י"א מספר על סוף ימיו של שלמה המלך, כשהדגש בפרק הוא הבלטת החטאים של שלמה כהצדקה לעונש החמור שיגיע בפרק הבא, התפלגות ממלכת ישראל.

אין מורה לתנ"ך שאוהב את כל הפרקים במידה שווה ואני מודה, שהפרק הזה הוא אחד מאלה שאני אוהבת פחות. אחת הסיבות לכך היא פירוט היתר שנותן המספר על חטאיו של שלמה. כך למשל כשהוא כותב:

" וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה:  מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת"

…"וַיַּטּוּ נָשָׁיו, אֶת-לִבּוֹ. וַיְהִי, לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים"

(פס' א-ד)

אם הייתי תלמידה בכיתה יוד הייתי אומרת לסופר המקראי: 'טוב – חפרת לנו! הבנו שיש לו בעייה עם נשים והוא מושפע'…

מעבר לרשימת מכולת המכילה את כל חטאי שלמה כלפי אלוהים והטפת מוסר אין בפרק הזה דבר נוסף ואם ניקח את העובדה הזאת ונוסיף לעובדה שלימדתי את הפרק הזה כל שנה בשנות הוראתי הרי שיש לי כאן אתגר כפול ומכופל. איך אני מקריאה את הפרק הזה ומלמדת אותו בלי להרדים סופית את הנוער העייף ממילא?

כך מצאתי את עצמי בשיח פנימי מזכירה לעצמי שהתלמידים שומעים את הפרק פעם ראשונה, ועלי להקריא אותו הכי מעניין שאפשר. גייסתי את כל הכישורים הדרמטיים שלי והתחלתי להקריא את הפרק כאילו היה פרק בסדרת מתח שבו אנחנו עתידים לגלות עוד רגע את שם הרוצח הנתעב…

לאחר מספר שורות עצרתי והסברתי את מה שקראתי בעברית מדוברת נוסח 2013, תיבלתי במעט סלנג עכשווי, קורטוב הומור וכמה ציורים על הלוח שניסו להמחיש את השמות המוזרים של העמים או האלילים שזה עתה הוזכרו ונשמעו לתלמידים כמו ערים בארץ סין העתיקה.

השתררה דממה, והעיניים נישאו אלי. הם מקשיבים! הייתכן שהם שלי? הייתכן שהצלחתי לכבוש אותם כנגד כל הסיכויים בכלי נשק שכולו טקסט עברי עתיק בכריכה לא אטרקטיבית? לא הייתי בטוחה.

שני תלמידים התחילו דיון ביניהם ואצבע הורמה. עצרתי את סיפור המתח והם שאלו:

"המורה, מי לדעתך מלך יותר מוסרי, דוד או שאול?"

"לא! לא!" ,אמר התלמיד השני, "מי לדעתך טוב יותר אל העם, דוד או שאול"?!

לא היה להם מושג למה חייכתי.  הם לא הבינו שזה הרגע שבו לבי נמס. הם לא ידעו שזה היה הרגע שלמענו אני מלמדת שוב ושוב אותו ספר כל כך הרבה שנים. הם לא מודעים לכך שזה הדלק שמסיע אותי מביתי החם והנוח, מדי בוקר, אל הכיתות הדחוסות בבני נוער תזזיתיים המתלהבים ממשחקים כמו "קנדי קראש", המכונה "אופיום להמונים".

יצאתי מחוייכת מהשיעור, מרגישה שניצחתי הכל, רק כי יש עוד כמה תלמידים בישראל החילונית 2013 שמתווכחים ביניהם  מי המלך הטוב  או המוסרי יותר – שאול או דוד. בדיוק כמו שהורי התווכחו ביניהם, כשהייתי ילדה, בדיוק כמו שאני התווכחתי איתם כשבגרתי.  אותה ישראל בה מעסיקים חוקרים במדעי ההתנהגות ומדעי המוח כדי לגרום ל'משתמשים' במשחק מחשב לחזור ולשחק שוב, להתמכר ולעבור שלבים.

ואני בכלל רציתי ללמד על ה"קנדי קראש" של  שלמה…

מתויג , , ,