ארכיון חודשי: פברואר 2014

אנה אחותי

Anne-Frank-diary

אנה יקרה,

הבוקר כשקראתי את העיתון, כמידי בוקר ועברתי על אתרי החדשות השונים באינטרנט, נתקלתי בידיעה :

בספריות הציבוריות ברחבי טוקיו ביפן, גילו הספרנים, יותר ממאה עותקים של "יומנה של אנה פרנק", שהושחתו, נקרעו ונחבלו באלימות

את מרבית שנות ילדותי והתבגרותי העברתי איתך, או יותר נכון, עם יומנך.

הקריאה ביומנך לימדה אותי כנערה מתבגרת על עצמי אולי יותר מאשר לימדה אותי עליך.

את הפרת את בדידותי, נתת לי לגיטימציה להיות אני לחשוב ולהרגיש את מה שחשבתי והרגשתי, ויותר מכל  העשרת את עולמי בעולמך ולא הייתי יחידה.

אלפי נערות מתבגרות ברחבי העולם כולו, יהודיות ולא יהודיות חשו כמוני, מיליוני אנשים למדו מיומנך ומכישרון הכתיבה שלך על גורלם של מליוני היהודים שניספו בשואה.

אז איך עכשיו את ואני נצליח לסלוח ולדלג על הידיעה בעיתון הבוקר?

מה את מסמלת לאותם אנשים מונעים משנאה, שבאופן מכוון עברו בין למעלה מעשרים ספריות ציבוריות בטוקיו ובזעם פגעו ביותר ממאה עותקים של יומנך?

מי רוצה להשכיח את קיומך בארץ השמש העולה, בה נמכר יומנך בכמויות כל כך גדולות, שרק ארצות הברית מתחרה בהן? על מי קיומך מאיים?

הרי כבר מזמן נוצחת,לכאורה, על ידי כוחות השנאה שהצליחו להכניע את נפשך התמימה.

הם לקחו אותך, מונעים משנאה,  בבוקר של 4 באוגוסט 1944 ממקום מחבואך בבית המשרדים ברחוב פרינסנחראכט 263 (Prinsengracht) באמסטרדם, לאחר שהאיש, המונע משנאה הלשין עליכם.

ב-3 בספטמבר 1944 יצאת  במשלוח האחרון מוסטרבורק בהולנד לאושוויץ, אליה הגעת לאחר מסע של 3 ימים.

שם עברת סלקציה והופרדת מאביך. לאחר הסלקציה הופשטת עם שאר הנשים, שיערותיכן נגזזו ומספר קועקע על זרועיכן. תנאי התברואה הקשים גרמו לך ולאחותך לגרדת קשה והועברתן לחדר בידוד שהיה חשוך ושורץ חולדות. אמך  ביקרה אותך בחשאי והעבירה לכן את קצבת המזון שלה דרך חור בקיר החדר.

ב-28 באוקטובר הועלת על משלוח אסירות לברגן בלזן, כשאמך, אידית פרנק נותרה באושוויץ ומתה מרעב בתאריך לא ידוע.

בסמוך לסוף חודש ינואר 1945  ,אחותך מרגוט הייתה חולה מאד. את היית קירחת ורעדת מחולשה. קוננת על מות הוריך ולא ידעת שאביך בעצם חי.

מרגוט שהייתה תשושה נפלה מהדרגש ומתה, ימים מספר לאחר מכן נפטרת את ממחלת הטיפוס.

האסירה היהודיה-הולנדית לין חלדטי (הולנדית: Lin Jaldati) באה לבקר אתכן בביתן וראתה כי המיטה אותה חלקתן ריקה. "אני ידעתי מה משמעות הדבר, מאחרי הביתן מצאנו אותה [את אנה] והנחנו את הגוף הרזה בתוך שמיכה ונשאנו אותה אל קבר אחים. זה כל מה שיכולנו לעשות".

אבל לא היה די בזה לכוחות השנאה כדי לנסות ולהשכיח את זכרך.

בין ה-11 ל-14 באפריל נלקחו האסירים שעוד יכלו ללכת למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. גורלך וגורל אחותך לא היה שונה וגופותיכן נעלמו ומקום קבורתך לא נודע.

לאחר שחרור המחנה, על ידי הצבא הבריטי ב-21 במאי, הועלה מחנה ברגן בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.

זה נכון שהיו עוד 1.5 מיליון ילדים שנרצחו על ידי הנאצים בשואה, אבל לא היה להם יומן, ואם היה לא הכרתי אותו ואולי עדיף שכך. הטרגדיה האישית שלך מילאה לי את כל מכסת הכאב שיכולתי להכיל בגיל הילדות המאוחרת.

היומן שלך הפך את מספר הילדים היהודים שנרצחו על ידי הנאצים  מסטיסטיקה יבשה לטרגדיה אישית ממשית, אך עד היום יש מי שמנסה להשכיח אותך, להעלים את סיפורך מהעולם.

אולי הרשומה הזאת שכתבתי היא המענה שלי לאותו נסיון. 

אנה אחותי, את היית קיימת והנחלת לעולם הזה בכישרון הכתיבה שלך את הסיפור שלך ודרכו את סיפורם של 6 מיליון יהודים שניספו בשואה על ידי הנאצים.

אני לא אסכים להשכיח אותך. מבטיחה.

עותק קרוע של יומנה של אנה פרנק בטוקיו

יומנה של אנה פרנק קרוע בטוקיו

מודעות פרסומת
מתויג ,

אהבת נעורי

שחר שמש 4 לא חסרים ימים מתסכלים למורה בבית הספר. היום היה לי יום כזה.

הכנתי שיעור חינוך מדהים עם סרט לפתיחה וסרט הומוריסטי לסגירה, בחרתי בקפידה את החומרים והגעתי לשיעור עליזה ומלאת מוטיבציה.

תלמיד נחמד מיהר לקחת ממני את המחשב הנייד עם שלל החוטים כדי לחברו למקרן המשתלשל מהתקרה מתנשא מעלי כמו אומר: אני כאן כדי להזכיר לך כמה חשוב שחינוך במאה ה-21 יהיה מתוקשב, אני כאן כדי להזכיר לך כמה חשוב לגוון את השיעורים בשלל פירוטכניקות, אני כאן כדי להזכיר לך שלא לשווא ישבת שעות רבות בהשתלמויות על המורה של המחר.

אבל אז צצה לה בעייה קלה.  לא היתה לי סיסמה לאינטרנט. בלעדיו לא נוכל לראות את הסרטים המצוינים שסימנתי. טלפונים לאלוהים וסגניו, מישהו… כל אלה לא עובדים ביום שישי. רק אנחנו המורים, אחרוני המוהיקנים, שביום שישי בבוקר מתניעים את המכונית לכיוון העבודה.

הזמן מתקתק, כל הטלפונים והנסיונות גזלו את רוב השיעור, התלמידים כבר יצאו מהקשב והיו שקועים בשיחות ביניהם ועד שאספתי את כולם לתמרן שיעור חלופי נשמע הצילצול שבישר לי שזהו. עבדתי שעות בבית על הכנת השיעור לשווא. הסיסמה לאינטרנט הפרידה בין שיעור שהיה יכול להיות מדהים לשיעור שהיה הכי גרוע  מעולם.

אודה ולא אבוש, הכעס והתסכול שחשתי גרמו לדמעות להציף את עיני.  דווקא השיעור הזה היה לי חשוב להעביר. שיעור הקשור בהעמקת ההכרות עם הקהילה האתיופית. אחד מהשיעורים האלה שבגללם אני מורה בישראל, אלה  השיעורים הגורמים לי לחשוב שאני עושה סוג של שליחות. אבל זה לא קרה.

כמה כוסות מים וכיתה אחרת שהייתי צריכה ללמד הרגיעו את עוצמות התסכול וכך הגעתי לשעת הצהריים, שיעור אחרון להיום.

כבר בתחילתו של השיעור הרגשתי שמשהו קורה בכיתה,הבנות עם הטלפון מסמסות ומתלחשות."מה קרה?" שאלתי והן סיפרו לי שהן שמעו שיש עכשיו בבית הספר זוג שמתארס. הוא החליט להציע לה נישואין בין כתלי בית הספר שבו הכירו בכיתה י"א, בכיתה בה למדו.

עם כל הכבוד לתנ"ך ולפרק על יאשיהו אותו רציתי ללמד, גם אני הרגשתי התרגשות מהולה בסקרנות. מי הזוג המקסים הזה? ניסיתי לברר. אולי תלמידים שלי לשעבר? בינתיים השיעור התחיל.

ניסיתי לשמור על המתח: "ישנו ספר שנמצא במקדש בזמן השיפוצים", סיפרתי לכיתה בקול הכי דרמטי שיכולתי לגייס,"הוא היה גנוז ,כנראה, עשרות שנים. לפתע מצאו אותו, קראו בו והזדעזעו כשהבינו עד כמה רחוקים הם מהדרך הנכונה בה ביקש אלוהים ללכת…." ואז דרך החלונות של הכיתה נשמעה תרועה. כנראה זיקוק של גזירי נייר צבעוניים שפוצץ ובעקבותיו קריאות שמחה והילולה שנשמעו מהכיתה המקבילה לנו ממש מול החלונות  ותוך שניות ספורות כל התלמידים בכיתה  היו דבוקים לחלונות, צועקים מזל טוב ודופקים בהתרגשות לעבר הזוג שהיה ממש בכיתה ממול. ספר התורה נגנז שוב, ממש כמו אז, אם כי לא מאותן סיבות. השיעור הסתיים מוקדם מהצפוי, התלמידים שוחררו ואני מיהרתי עם כל המטלטלים אל הכיתה המקבילה כדי לאחל באופן אישי מזל טוב לזוג הצעיר שזה עתה התארס.

הבטתי על הזוג הנרגש עם משפחתו וחבריו וגם את עיני הדמעות הציפו.

המראה של הזוג המאוהב בין כתלי בית הספר היה מנחם בעיקר כי נזכרתי מה באמת חשוב לתלמידים בבית הספר וזה ממילא לא השיעור שלי.

מזל טוב לזוג המקסים שחר שמש ובן נאור שלהם מוקדשת הרשימה הזאת . שחר שמש 3

"לא נתתי לאיש לדעת  את היית אהבת נעורי" (שלום חנוך)

מתויג , , ,

הלב נחמץ על נשות הדסה

henriettaszoldbust lowres

“Make my eyes look to
the future,” Henrietta
Szold

מה עשה מראה העוני והחולי בירושלים להנרייטה סאלד? בניגוד לאנשים שעוני וחולי לא נוגע בהם באמת, יש כאלה שמראה של עוני וחולי מפעיל אותם.

ב1909, כאשר הנרייטה ואמה ערכו טיול בתקופת טרום מדינת ישראל, המראות של  הרעב והמחלות שפקדו את תושבי האזור זעזעו אותה.

זה היה רגע מכונן בחייה של הנרייטה. עם חזרתה לארצות הברית, היא החליטה לייסד את ארגון נשות הדסה שהוקם באופן רשמי ב1912.

מטרת הארגון שהקימה היתה לספק סיוע רפואי לאותם עניים וחולים.

היום אחרי למעלה מ100 שנים, עם מעל 300,000 חברים, הדסה הינה הארגון היהודי הגדול ביותר באמריקה, ואחד מארגוני ההתנדבות הגדולים ביותר של הנשים בעולם.

בשלב מאוחר בחיים שלה  פסל הוזמן ליצור את דמותה, כשהוא שאל אותה איך היא רוצה להצטייר היא ענתה: "תעשה שהמבט שלי יופנה אל העתיד".

אני מקווה מאד שהפסל לא הצליח במלאכתו, כי אילו הייתה מישירה את עיניה אל העתיד הייתה בודאי מתהפכת בקברה על מה שעשו מבית החולים הדסה.

מה הייתה אומרת לו ראתה איך פרויקט שהתחיל מתוך חמלה לעניים הפך למכשיר המספק רפואה טובה בעיקר לעשירים, היכולים לשלם לשר"פ ואילו העניים ימתינו לתורם המתארך. (טבלה מצויינת הממחישה את הפערים בזמני ההמתנה ניתן לראות באתר של שלי יחימוביץ'.)

אם אתם מסוגלים לעמוד מול ציניות טהורה, קיראו את שני המשפטים הללו שהועתקו ישירות מהאתר הרישמי של בית החולים הדסה בו הוא מספר על נשות הדסה וכך כתוב שם:

"היום, תשעים שנים אחר כך, עדיין מדיניות השוויון היא תורתה של הדסה."

"שני המרכזים הרפואיים האלה קובעים את הרף לטיפולי הבריאות בישראל ומטפלים בחמלה רבה בחולים מכל רקע ורקע."

סיסמת הארגון של נשות הדסה היא דבר מעניין במיוחד.

הסיסמא שנבחרה בשנת 1913 היא:  "ארוכת בת-עמי" ("The Healing of the Daughter of My People") (ארוכה במשמעות מרפא).

המונח "ארוכת בת-עמי" נלקח מספר ירמיהו פרק ח' בקטע המתאר את עונשה של ירושלים על חטאותיה:

"הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי, מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה, אֲרֻכַת, בַּת-עַמִּי.

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי."

כמה סימלי לקרוא על 'בת עמי' הזועקת מירושלים למרפא  ואין מרפא, אם החוקרים ינברו היטב בחפירות הארכיאולוגיות הם יגלו שכנראה  לא היה לה כסף לשלם לשר"פ.

מתויג , , , ,

זה עוד יעלה לנו ביוקר

לא משלמים כרטיס אשראי

הבוקר כששתיתי את הקפה הראשון ורפרפתי בעיתון כמידי יום, צד את עיני מאמר שאינו פוליטי, אינו ימין או שמאל, אינו סוצייאל דמוקרטי או קפיטליסטי, אלא מאמר המוחה על תרבות החפיף הנצלנית שלנו-משתמשי האינטרנט באשר הם.

את המאמר כתב העיתונאי  רב הכישרונות רוגל אלפר בעיתון "הארץ" ובמאמרו הוא קובל על כך שאנחנו משתמשים במידע עיתונאי ותוכן עיתונאי באינטרנט, אך לא מוכנים לשלם עליו .

"לכן עיתונאים רבים, הטובים והמוכשרים שבהם, עוזבים את העיתונות. מי שנשאר עובד בשביל משכורות רעב, מחוסר ברירה.."

כשרוגל אלפר מתאר את עבודת העיתונאי ומה נדרש מעיתונאי הוא מזכיר לנו שעבודה כזו דורשת מיומנויות, כישורים ,ידע ושימוש במשאבים. הוא מזכיר לנו שתגמול על עבודה הוא כסף. לכאורה אין שום חדש בדבריו, אך יש בהחלט צורך לרענן את התודעה הציבורית, שלעתים קרובות מתנהלת בצביעות ואטימות הלב והשכל, כשיד אחת רושמת שיר הלל לצדק החברתי ויד שנייה נשארת סגורה וממאנת לשלם תמורת עבודה.

אני מוצאת את אותו היחס המזלזל שרוגל אלפר מדבר עליו גם כלפי מקצועות אחרים כמו מקצוע ההוראה, למשל.

אנחנו נזעק בקול גדול עד כמה חשובים החינוך, ההשכלה והערכים המוסריים, אך  נסכים לשלם למורים משכורות דלות ומבזות ונתפלא על כך שאין מורים איכותיים מספיק ואלה שנשארים הם אלה שעובדים בשביל משכורות עלובות מחוסר ברירה.

אנשים שעושים קורס של חודשיים ב'דמיון מודרך' כבר הופכים לפסיכולוגים אינסטנט או מאמנים (תלוי במה שבאופנה באותם החודשים) ואין ספור לדוגמאות שכולכם יכולים להוסיף.

זה עולה לנו ביוקר כי בחברה של חפיף ונצלנות אנשים שלא עשו בגרות הופכים להיות שרי אוצר.

בהקשר לתקשורת, לאחרונה אני מוצאת את עצמי חוזרת יותר ויותר להאזנה לרשת ב' ולצפייה בערוץ 1 בטלוויזיה. סוג של זיקוק מתרבות החפיף הנצלנית של הערוצים המסחריים.

אני מגלה דיונים מעמיקים ומעשירים של אנשים שעושים עבודת עומק וחקירה מלומדת כדי להביא אלינו את המידע הגורם לי לעתים להתרוממות נפש של ממש, המאזנת באופן חלקי את הבחילה הקשה העולה לי כשאני רואה את הפרומואים של ערוץ 2 לסדרה של 'היפה והחנון' או הפרומואים בערוץ 10 ל'נשות הכדורגלנים'.

זה עולה לנו ביוקר כשאנחנו בוכים על תרבות הנוער של היום, על השפה הדלה של רובו, על ההכרעות שהחברה שלנו עושה לעתים קרובות על סמך מידע חלקי,שטחי ומגויס, נדע כולנו שאנחנו אשמים. אשמים בניצול, אשמים ברידוד התרבות וההשכלה שלנו, בבגידה שלנו בעצמנו.

בשיר 'אנו נולדים בכלא' של ג'ון לנון הוא מדבר על אפקט המראה כשהיא נשברת ומזהיר את כולנו כי מראה שבורה הופכת לתער:

"ראי הופך לתער כששוברים אותו. הסתכל על המראה וראה את גורלך המנותץ"

אם תסתכלו היטב במראה תמצאו שהסדקים כבר רחבים.

למאמר המלא של רוגל אלפר בעיתון "הארץ".

מתויג ,