ארכיון חודשי: אפריל 2014

רקפת ואני

רקפת רוסק-עמינח4

 

רקפת רוסק-עמינח מרוויחה יותר מ-6 מיליון ש"ח בשנה.

איך זה מרגיש להרוויח חצי מיליון ש"ח כל חודש?

פי 60 יותר ממני?

הקשבתי כמו רבים אחרים ביום רביעי לתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, ששודרה בערוץ 2. תוכנית בה ראיינה אילנה דיין את מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח.

אני מוכרחה להודות שהיא שבתה את ליבי, רקפת. אישה חזקה, חכמה, שמצליחה לפלס את דרכה בהצטיינות יתרה בכל מה שהיא נוגעת בו בחייה. הקשבתי לה קשב רב וכמעט שהצלחתי לסלוח לה על הכל. היו פעמים שאפילו חשבתי שאילנה דיין פשוט לא מבינה מה שרקפת אומרת לה, שהיא באמת מתבלבלת.

על האפשרות למחוק חוב של 150,000,000 ש"ח לדנקנר על מנת להקטין את ההפסד לבנק, לבעלי המניות ולנו – החוסכים לפנסיה, שוכנעתי שבנקודת הזמן הזאת, מבחינה כלכלית זה היה הדבר הנכון לעשות.

רקפת הסבירה ששיעורי ההפסדים שבאים מאשראי במגזר העיסקי הרבה יותר נמוכים מאשר שיעורי ההפסדים במגזרים האחרים – במגזר העסקים הקטנים ובמגזר משקי הבית. יש שוויון – אנחנו פשוט לא רואים אותו. אולי בגלל שצלמי פפרצי מפספסים את פגישות המנ"כלית עם אלה שלא עומדים בתשלומי המשכנתא בבתי הקפה השונים. "תמונות עם דיאט קולה שלא אומרות כלום", כפי שרקפת מכנה את התמונה שהנציחה את הפגישה שלה עם בעל החוב המפורסם נוחי דנקנר.

על ההצלחה של שלי יחימוביץ',יו"ר האופוזיציה אז, לטרפד את המהלך שואלת רקפת רוסק-עמינח: "אבל מה יצא מזה? שום דבר לא יצא מזה." מבחינה כלכלית היא כנראה שוב צודקת, החוב עדיין קיים. הכסף של הציבור ניזוק והנזק לא הוקטן.

לעומתה, שלי יחימוביץ' בטוחה שהלקח נלמד. בפוסט שכתבה בפייסבוק היא כתבה: "ראשי הבנקים לא יכולים יותר להעניק הלוואות פרועות בלי בטוחות לחבריהם הטייקונים…לציבור יש כח".

אינני יודעת אם הלקח נלמד לעומקו. אולי בגלל העניין הזה של השכר שהמם אותי שוב והסיח את דעתי מכל השאר.

שואלת אותה אילנה דיין בראיון: "השכר שלך הוא פי 128 משכר המינימום. פי 60 מהשכר הממוצע במשק. מה מצדיק שכר כזה?"

רקפת לא יודעת מה לענות על השאלה הזאת.

בין שאר הדברים שהיא אומרת: "…אני רק באה ואומרת שככל שהשכר קשור לביצועים, וקשור לגודל האחריות, וקשור לגודל התפקיד, הוא צריך להיות סביר. מה הוא המספר? אפשר לקיים דיון…זה דיון רחב מידי, וגם אין לו פורמולה. אין".

רקפת רוסק-עמינח לא בודקת את היתרה שלה בבנק ואין לה מושג מהי.

אני מקשיבה וחושבת לעצמי שלפי הקריטריונים האלה, גם אני כמורה ומחנכת במערכת החינוך צריכה להרויח סכומים דומים.

השכר שלי קשור לביצועים – התלמידים שלי מסיימים בהצלחה יתרה את בית הספר. אם הוא קשור לגודל האחריות – מהי אחריות גדולה יותר מאשר האחריות על  הנכס שנקרא אדם?! הורים מפקידים בידינו את הנכס היקר ביותר שיש להם – האם אין זה מבטא את גודל האחריות שיש לתפקיד ההוראה והחינוך? האם אין זה אומר משהו על גודל התפקיד שלנו – המורים?

כששאלתי כמה אנשים על העניין הזה, הם ענו לי שמדובר כאן בעולם העיסקי. מדובר כאן ביכולת שלה להעצים את הכלכלה.

אבל איך יש לה יכולת כזאת? שאלתי.

מישהו עבד קשה כדי להעניק לה את הכלים. מישהו לימד אותה לקרוא ולכתוב, מישהו לימד אותה מספרים, לחשוב, לחשב, ללמוד מטעויות של אחרים. מישהו לימד אותה מה מותר ומה אסור. מישהו שימן לה את הגלגלים במוח כל יום, שעה אחר שעה, בזמן שההורים שלה יצאו לעמל יומם.

אם המורים לא היו עושים את תפקידם באחריות האם הייתה יכולה להגיע למקום הזה שבו היא מעצימה את הכלכלה?

אז איך זה יתכן שמנכ"לית בנק מרוויחה פי 60 ממני – מורה ומחנכת בישראל?

ומה זה אומר עלינו כחברה? ואיפה המחוקקים שישימו סוף לחגיגות שכר הבכירים על חשבון הציבור?

 "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה:  גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה.אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה:  כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל. "        דברים כ"ה

 

מודעות פרסומת
מתויג , ,

טיול לברצלונה

  פארק גואל של גאודי בברצלונה

אין כמו הפסקה מהשיגרה השוחקת של היום יום ותמיד מזדמנת סיבה טובה לפרגן לעצמך אחת כזאת.

אצלי הייתה זאת  יום ההולדת של בתי הצעירה – בת ה-18, יהל.

היה לי חשוב לבחור בקפידה את סוג החופש שנעשה ביחד כדי לגרום לה להנות באמת מכל רגע ולכן ידעתי מייד שזאת חייבת להיות ספרד, שהיא בבחינת חלום שלה מגיל צעיר. הגיל שבו התחילה את ההתמכרות לכל מיני סדרות ספרדיות בטלויזייה, שגרמו לה להתאהב בעם הספרדי, במנטליות הספרדית ובעיקר בשפה הספרדית.

כבר בטיסה לברצלונה הבנתי שהמתורגמנית שלי כנראה לא תביא לי כל כך הרבה תועלת. הטיסה הייתה הזמן הראשון שהיה לי להעמיק ולקרוא קצת על ברצלונה ואני מודה בבושת פנים שרק כך הבנתי, שהשפה המדוברת שם היא קטלונית ולא ספרדית, שאולי הניגון לזר נשמע דומה, אך המילים שונות לחלוטין.

מהרגע שנחתנו,  בכל יום שעבר,  הבנו יותר ויותר עד כמה הזהות הנפרדת של ברצלונה מספרד חשובה לתושבים, שעירם היא בירת המחוז הקטלוני האוטונומי. בירה שיש לה מנהל עצמאי ,דגל משלה ועירייה משלה, היא מקימה משטרה משלה, שעתידה להחליף את משטרת ספרד ברוב חלקי המחוז הקטלוני.

בקיצור,דמיינו תייר שחלם תמיד להגיע לישראל ונוחת בפלסטין, מחפש עברית ומוצא ערבית, מחפש אהבה לישראל וליהודים ברחובות ומוצא שנאה והתנכרות. למעט ההבדלים הרבים הקיימים בהשוואה המוזרה הזאת, כמו זה שאין שם חייל אחד, אין גדרות הפרדה ,לא זורקים אבנים בשום מקום והמחוז הקטלוני הוא מרהיב ביופיו, כמו ברצלונה.

בקריאת ההיסטוריה של קטלוניה יותר לעומק חשבתי לעצמי שיותר נכון יהיה להשוות את הקטלונים דווקא ליהודים ואת ברצלונה לירושלים.

משהו שם היה לי דומה. ההיסטוריה של המקום מתחילה 2500 שנים לפנה"ס, ממשיכים דרך הרומאים שכבשו ב218 לפנה"ס, ב717 קטלוניה נכבשת ע"י המוסלמים ואז מתחיל ההבדל הגדול בין ירושלים לברצלונה…ב801 לספירה המוסלמים מגורשים וקרל הגדול מקים אזור חיץ בין העולם הנוצרי למוסלמי. הנצרות משתלטת וכך כל קטלוניה מתמלאת בסמלים נוצריים נוסח 'מגדל בבל' של גאודיׁ(הכנסייה סאגראדה פמיליה שהחל לבנות ב-1883)  שעד היום לא נשלמה מלאכתו ויש אומרים שלעולם לא תושלם.

20140406_124456

ב1479 כשפרננדו השני מתחתן עם איזבלה, המזכירה את איזבל המקראית לא רק בשמה, אלא גם ב'אהבתה' לעם ישראל, מגורשים גם היהודים בהתקף של אדיקות דתית, קהילות יהודיות גדולות ובעלות עוצמה מסחרית ורוחנית. היהודים הועמדו בפני הברירה: להתנצר או לעזוב תוך ארבעה חודשים. חלק מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונשארו בספרד כאנוסים

סיור בשוק של ברצלונה הוא משהו שלא תמצא בשום מקום בארץ הקודש או במדינות המוסלמיות שבאזור הים התיכון. ירכיים של חזיר מיובש יורדים מהתקרה כשהם תלויים להם להנאת הרוכלים והקונים, שרצים כמו סרטנים ועוד מינים לא מזוהים, קשורים ברגליהם, מוצגים לראווה על גבי רסיסי קרח ורק הפירות המוכרים והאהובים יכולים להזכיר לך במשהו את שוק מחנה יהודה, אולי גם הממתקים הדומים לחלווה והדבלים.

20140408_193015 20140408_193432

במהלך הביקור שלנו בברצלונה, הפסידה הקבוצה בכדורגל באליפות אירופה לספרדים.  אני אישית, לא הבחנתי באבל כי לא הסתובבתי במקומות הנכונים, אך הבנתי שמי שהסתובב שם למד אבל והשפלה מה  הם.

חזרנו לארץ שמחות. הביקור היה מוצלח, נהנינו מכל רגע.

בבית, ביום הגעתנו הטלויזיה הייתה פתוחה, אייל גולן עדיין בכותרות, בנט מאיים על הממשלה בפרישה, קרי כן מיואש, קרי לא מיואש, הפלסטינים אשמים או אנחנו. רק אז מחלחלת התובנה לעומק התודעה – אנחנו חור במזרח התיכון.  סוג של נפוליאון עם רגשי נחיתות, שרוצה לכבוש את תודעת העולם מבלי לזכור שאחרי הכל הוא אדם אחד קטן.

אולי אם נחשיב את עצמנו פחות, אולי אם יהיו לנו מנהיגים צנועים יותר, ניקח את עצמנו בפרופורציות הנכונות.

לא רק אנחנו, גם השותפים שלנו לפראנויה ולמצעד האיוולת: הפלסטינים. כי איך אמר כבר החכם באדם?

"אִוֶּלֶת אָדָם, תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ" (משלי ג')

 

 

מתויג , , , , , ,