ארכיון חודשי: יולי 2014

סטטוס בפייסבוק שכתבה הבת שלי לחבר הצנחן שנלחם בעזה

wpid-wp-1406383746536.jpeg

 

עד לפני חמישה ימים, בשבילי, להיות חברה של חייל קרבי היה לא לראות אותו שבועות, שהוא עולה בשעות לא נוחות לשמירות, שבקושי יש לו זמן לטלפונים ושיחות, זה היה לפנות כל רגע שאת יכולה מהזמן הפנוי שלך עד שהוא היה יכול לשלוח הודעה ולדבר, לשנות את כל התכניות בסופ"ש כי הוא פתאום יוצא הביתה.

זה היה להיות ספונטנית רק בשבילו,  לעודד אותו ולהיות שם בשבילו כשהוא שבוז וקשה לו, כשהיו 'מאכילים אותו חרא'.

זה היה לבוא לערב פלוגה ולהכיר את כל הפלוגה שלו, להכיר שפה שלמה שהייתה זרה לי עד עכשיו, לחיות מסופ"ש לסופ"ש.

מלפני חמישה ימים להיות חברה של חייל קרבי נהייה אצלי קודם כל להיות גאה.

לא להפסיק לדאוג לשנייה, לא להצליח לישון כמו שצריך בלילות, לא לשים את הטלפון על מצב שקט(אפילו לא בלילה) ובטח ובטח לא להיתקע בלי בטרייה כשהוא פתאום יתקשר.

זה לחשוב כל הזמן מה התמונות שהוא רואה, איך הוא מרגיש, אולי הוא פוחד?

זה להיות במצב של אי וודאות וחוסר אונים, שאין איך לעזור ואין איך לדעת אם הכל בסדר.

זה נתק מוחלט ,זה להיות מחוברת לחדשות כמו לאינפוזיה, למקרה שפתאום יראו תמונה שלו או יזרקו איזה מילה על הגדוד שלו, לקבל כל מידע אפשרי שירגיע.

זה לשמוע על המתים ופתאום להתחיל לבכות ולקלוט את המצב, את המציאות הנוראית ומה עובר על המשפחות.

זה הגעגוע של ארבע השבתות שהוא סגר לפני הכניסה לעזה ופתאום זה הרבה יותר מזה, כל יום כמו נצח.

זה לחשוב רק על הרגע שאני מחבקת אותו מנשקת אותו ורק רואה אותו או שומעת את הקול שלו, זה להרגיש שהבן אדם שהכי חשוב לך, החבר הכי טוב שלך נמצא בסכנה ואין לך מה לעשות –  אבל תוך כדי כך להיות גאה, חזקה, תומכת ולא להפסיק להתפלל, להאמין ולהיות אופטימית.

זה לאהוב אותו מרחוק ולחכות לחיבוק הזה ששווה את הכל.ולמי שיש פייסבוק יכול לראות גם שם.

מודעות פרסומת
מתויג ,

כוכבים כבים בבית העלמין במודיעין

קבר החייל נתן כהן שנפל במבצע צוק איתן   wpid-20140724_151250.jpgקבר החייל סא"ל דולב קידר מודיעין

 

המשוררת צרויה להב בשירה "כמעט סתיו", מייחלת כמוני לסוף המלחמה וכותבת:

 "כן, כוכבים כבים, נופלים לאדמה
מסך הערפל נפתח
בסוף המלחמה עם בוא הנחמה
אני איתך, אני איתך"

הלכתי לבקר בבית העלמין בעירי, מודיעין, יום אחרי שסרן נתן כהן ז"ל נקבר בה, יומיים אחרי שסא"ל דולב קידר נקבר שם וכמעט חודש לאחר ששלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח זכרונם לברכה, אף הם הובאו לקבורה בו.

בית העלמין היה שומם, כאילו לא קרס מעומס המבקרים יום קודם, יומיים קודם, חודש קודם.

מאז שהתחילה המלחמה חוויתי בעיקר דאגה וחרדה, אך בביקורי בבית העלמין הצער העמוק הציף את עיני בדמעות בלתי נשלטות שירדו מעצמן אל מול קברי ההרוגים.

החיים שנגדעו זעקו מתוך העפר, ערמות זרי הפרחים הטריים ותילי האבנים שהונחו על ידי מבקרים.

כל הסיפור של מבצע "צוק איתן" סופר  ונטמן שם, באדמת בית העלמין של עירי, מודיעין, באמצעות חמשת הקברים.

סיפור שהחל אחרי חטיפת שלושת הנערים, שהתרחשה ב-12 ביוני, שנמשך כשממשלת ישראל החליטה על מבצע "שובו אחים" לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות של החמאס ביהודה ושומרון. מבצע שבמהלכו  החל ירי רקטי הולך וגובר מרצועת עזה לעבר ישראל, ובשיאו, בהסלמה שלפני מבצע "צוק איתן", ב-7 ביולי 2014, נורו לעבר יישובי הדרום למעלה מ-80 רקטות.

ב-8.7.2014 התחיל מבצע "צוק איתן" שבו קיפחו את חייהם בין שאר הנופלים גם סא"ל דולב קידר ז"ל וסרן נתן כהן ז"ל.

הקרב ברגעים אלה נמשך בעזה ומנגד, החמאס וארגוני הטרור האחרים, יורים מדי יום עשרות רקטות אל עבר עוטף עזה, יישובי הדרום, השפלה וגוש דן ולעתים אף רחוק יותר לאזורים כמו השרון, זכרון יעקב, דימונה וירושלים. כ-90% מהרקטות שלא פגעו בשטחים פתוחים יורטו על ידי כיפת ברזל, שנפרשה ב-8 סוללות ברחבי ישראל.

לעיר מודיעין יש גם חיילים פצועים שלפחות שניים מהם אני מכירה כיוון שהם בוגרים של תיכון מכבים רעות שבו אני מלמדת.

אין זה סוד שבעיר מודיעין מכבים רעות גרים אנשי ביטחון רבים שחיים בעיר ומחנכים את ילדיהם ללכת בדרכם. הדרך שמאמינה שעל מנת לזכות בחירות יש להיות נכון לשלם מחיר.

ניסינו את הגלות כבר וראינו שלטווח הרחוק זה לא עבד, אין לנו הברירה אלא להילחם על ביתנו, חירותנו, עצמאותנו. במלחמות אולי אין מנצחים, אך לנו אין את הפריבילגיה להפסיד מראש ולוותר.

גם ניצחון דחוק במחיר דמים הוא מחיר עדיף על זולתנות היכולה להוביל אותנו לאבדון.

גם בצד השני נשפך דם רב של חפים מפשע המשלמים את המחיר הנורא של ארגון טרור רצחני המשתמש בהם כבמגן חי (ארגון, כך אני מאמינה, שלא עמדו על טיבו כשבחרו בו בבחירות דמוקרטיות).  צה"ל, שמנסה בכל כוחו לנהל את המלחמה בזהירות המרבית הנדרשת כדי לשמור על חיי חפים מפשע, אינו מוכן להיות זהיר פחות  בהגנה על חיי חייליו, והמראות של הדם השפוך, הזעקה והיאוש של החפים מפשע קורעי לב.

המנהרות המובילות מעזה לישראל מעוררות פלצות ואין דבר יותר נכון לעשות מלהשמידן כדי לשמור על חיי אזרחי ישראל, נשים גברים וטף, החיים בעוטף עזה.

אך אם המלחמה היא המנהרה, בקצה המנהרה מחכה האור והאור הוא  התהליך המדיני.

רק הוא יכול להביא לרגיעה ארוכת טווח. לא עם החמאס, לא עם הטרור, כן להעצים את הכוחות האחרים. את מצרים, את ירדן, את כל מי שהוכיח כבר בעבר שיודע לכבד הסכמים, כי שקט ארוך טווח, גם אם קר,  עדיף על שפיכות דמים בלתי נפסקת.

בנאומו המרשים והאחרון של שמעון פרס כנשיא המדינה, בטקס המרגש בכנסת, ב24.7.2014 הוא אמר בין השאר:

 " אין ביטחון קבע ללא שלום קבע…אני זוכר שהיו מומחים שאמרו שמצרים לעולם לא תחתום איתנו על שלום, שירדן לא תחתום שלום עם ישראל לפני שסוריה תעשה זאת…שלעולם לא יקומו מנהיגים ערבים שיכריזו בשפתם ולא באנגלית, בארץ ערבית ולא בארץ אירופית, שהם בעד שלום ונגד טרור, שהם מגנים חטיפות ומוכנים לחילופי שטחים, שהם בעד שתי מדינות כאשר אחת מהן היא במפורש מדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית באופיה ובמניינה. לא היה מומחה שחזה שיום יבוא והליגה הערבית, שחרטה על דגלה את "שלושת הלאווים" של חרטום, תפרסם הצעה המבטלת אותם…

'כל המומחים הם מומחים למה שהיה. אין מומחים למה שיהיה', אמר בן גוריון. אכן, לעתיד דרושים מאמינים ולאו דווקא מומחים".

 

 

מתויג , , , , ,

סטטוס של חייל מילואים בפייסבוק גייס את כל העיר מודיעין

עשרה ימים לאחר פתיחת מבצע "צוק איתן" נכנסו כוחות היבשה אל שטח הרצועה. מאותו רגע אזרחי המדינה במצב של תחושת מלחמה אמיתית.

רקטות שנורו עשרה ימים על עורף ישראל, סירנות עולות ויורדות, חיל האויר שעבד ימים ולילות כדי לפגוע במטרות בעזה לא הספיקו לאזרחי ישראל על מנת לחוש שזאת מלחמה. רק מרגע שהחיילים שלנו נכנסו לעזה ירד לכולנו האסימון. אולי קוראים לזה "מבצע" אבל בשביל כולנו זאת מלחמה.

החיילים שלנו בחזית נלחמים כדי להגן עלינו בעורף, מסכנים את חייהם, והחיילים שלנו הם הבנים שלנו, החברים שלנו, השכנים שלנו והעמיתים שלנו לעבודה.

הבת שלי בת ה-18 לא מצליחה לישון בלילה מדאגה לחבר הצנחן, בדיוק כפי שאני לא ישנתי בגלל החבר החייל שלי במלחמת שלום הגליל, בדיוק כמו שסבתא שלה לא ישנה כשהייתה בת 18 בגלל החייל שלה שנשלח להלחם במסתננים לישובים.

בשונה מאז, היום יש לנו את הפייסבוק והווטסאפ, שהפכו לזירה שבה קורה הכל.

קבוצות הווטסאפ הפכו לקבוצות תמיכה ממש. בקבוצת המשפחה שלי, למשל, כל אזעקה בבאר שבע, תל אביב או מודיעין, גרמה לכולם לכתוב בווטסאפ איפה זה תפס אותם, אם היו כבר בומים או לא, אם הם היו בומים חזקים או עמומים, רחוקים או קרובים. ברגע שנכנסו כוחות היבשה לעזה קבוצת התמיכה בווטסאפ המשפחתי החלה לעודד  זה את זה בעניין הדאגה לשלום החיילים הפרטיים שלנו.

מיכאל בן שיטרית, עמית שלי בשדה החינוך, שבימים רגילים הוא איש משפחה ומנהל בית ספר "ברנקו וייס" במודיעין,  גוייס כמו רבים אחרים לשירות מילואים והפך ביום לאחד מחיילינו שבחזית.

בסטטוס שהוא העלה לפייסבוק  ביקש לחמם את הלב של אנשי הגדוד שלו בארוחת שבת. לצורך כך הוא הודיע שיגיע עם משאית בשעה 16:30 לחצי שעה לרחבת היכל התרבות בעיר והוא מזמין את אנשי העיר להביא ארוחה חמה, עוגיות קפה וחטיפים לחיילים.

תוך שניות שיתפתי את הסטטוס, צילמתי את המסך ושיתפתי גם בווטסאפ. ביקשתי מכולם לשתף והלכתי להכין את המשלוח.

מה שקרה שם ב16.30 היה מרגש והתמונות יכולות לספר יותר מאלף מילים.

הסטטוס של מיכאל

 

20140718_164125

 

 

20140718_163259

המשאית הגדולה שהביא הייתה קטנה מלהכיל את כל החבילות שהגיעו, והאוכל נלקח לעירייה על מנת לחלק את המשלוחים לחיילים ביחידות נוספות.

ערבות הדדית היא דרך חיים בימים כאלה במדינה שלנו, והלוואי ונזכה לה גם בימים של שלום.

 

אסיים בתפילה לשובם בשלום של כל החיילים.

 

מתויג , ,

חתונה אחת ושני יירוטים

ירוט של כיפת ברזל 2

את ההזמנה לחתונה בה הייתי ביום חמישי החולף קיבלתי לפני שבועות.

אם הכלה הנרגשת מסרה לי את המעטפה המעוצבת בקפדנות ועיניה זרחו מאושר.

שמחתי בשמחתה והבטחתי שאשתתף בשמחה ללא שמץ של התלבטות, רשמתי ביומן וחזרתי לשגרת יומי.

מי ידע אז שהחתונה המתוכננת כל כך בקפידה תיפול על היממה השלישית של המבצע הצבאי "צוק איתן"?  מי תאר לעצמו שהחתונה תתקיים לאחר   108 יירוטים של כוחות "כיפת ברזל" כנגד רקטות שכוונו לריכוזי אוכלוסין?

'לנסוע או לא לנסוע לחתונה' שאל קול פנימי אחד את הקול הפנימי האחר שבתוכי, והקול השני הכריע מיד – לנסוע.

אמנם החתונה ביפו והחופה תתקיים רק מעט קודם לשעה המועדפת במיוחד על החמאס לירי טילים, אך חברה זו חברה ומצווה לשמח כלה גוברת כפל כפליים בימים שכאלה.

כבר בנסיעה ממודיעין לתל אביב הסתכלתי על הנוף אחרת.

אם תהיה אזעקה עכשיו האם השיחים האלה קבילים כהגנה כשאשכב תחתיהם וידי על ראשי?!

 השיחים התחלפו בשיחים אחרים והגענו לעיר תל אביב, אותה למדתי להכיר מזווית חדשה. בתים שחלפתי על פניהם מבלי משים אלפי פעמים קודם, לפתע נמדדו ונסרקו ביסודיות. אם נגזר עלי להיתקל באזעקה, חשבתי לעצמי, ישנם בניינים שאני מעדיפה על היתר. לגבי היתר, החלטתי, עדיף לשכב על האדמה עם הבגדים החגיגיים שלבשתי לכבוד החתונה, רק לא להיכנס אליהם.

מפה לשם הגענו אל אולם החתונות שהיה מקסים, כמו רוב האולמות  שעיצבו אדריכלים מוכשרים בשנים האחרונות על חוף ימה של יפו.

החתן והכלה בחרו לערוך את החופה על גג האולם וגם את טקס קבלת הפנים, אותו הם בחרו להאריך על מנת לזכות אותנו בעונג של צפייה עד תום בתהליך שקיעת החמה הנבלעת אל קו האופק של הים. תהליך, שבדרך כלל נראה לי קסום וחולף במהירות אך בערב זה היה איטי להחריד.

בזמן החופה אנשים מידי פעם הסתכלו במבט מדאיג על מסך הטלפון הנייד שלהם, כשלפתע ההתרעות החלו להגיע אל כולם באותה עת.

על באר שבע היה מטח של 24 רקטות ברצף, 9 אזעקות, 12 יורטו, 1 פגיעה ישירה בבית.

מודאגת מאד מיהרתי לעזוב את הגג המפואר במהלך החופה ונכנסתי אל תוך המבנה כדי להתקשר אל בני ואל אימי הגרים בבאר שבע.

אימי ענתה מיד אך בני לא ענה. הלב החסיר פעימה. הסדרתי את נשימותיי והתקשרתי שוב. הפעם הוא ענה.  מפי יצאה אנחת רווחה.

"אני חושבת שהגיע הזמן שתבואו קצת למודיעין" אמרתי בפעם ה-100, בידיעה שגם בפעם זו הוא יעדיף להמשיך ולהישאר בבאר שבע עם בת זוגו, כלבתם ושגרת יומם.

חזרתי אל רחבת הגג המפואר, אל המוסיקה השמחה והשקיעה המרהיבה ולא שמעתי ולא ראיתי דבר מכל אלה.

פני לא היו לי עוד.

השמחה התחלפה בדאגה וכמו שלא די היה בכך,  הגיעו ללא התרעה שני טילים ומייד,לשמחתנו, שני יירוטים וכל זה מתרחש בשמים, מעלינו באותם רגעים ממש.

לא נשמעה כל אזעקה אך הבומים נשמעו היטב. כולם הרימו את העיניים למעלה וארשת מבוכה על פניהם. אף אחד לא רצה להיות הראשון שרץ אל תוך המבנה אך כולם נבהלו באותה המידה.

לאט לאט פילסתי דרך פנימה. ירדתי קומה אל העובדים החרוצים של האולם ושאלתי אותם היכן האזור המוגן באולם. הם ענו לי שיש ממ"ד שיכול להכיל רק את עובדי המשרדים וההנחיות הן שבמצב של אזעקה על האורחים יהיה להיכנס אל מתחת לשולחנות.

חשבתי לעצמי שזאת יכולה להיות סיטואציה הזויה אפילו יותר מהסיטואציה שהייתה לנו עם שני היירוטים  בעת החופה.

דמיינתי את המנחה מכין את הקהל לקבל את החתן והכלה לריקוד החתונה ובעוד הכלה והחתן מחוללים בריקוד רומנטי נרגש, ישמעו צפירות עולות ויורדות וכל המוזמנים יזחלו בבהלה אל מתחת לשולחנות שנערכו בתשומת לב אסתטית מלבלבת, מרעידים את השולחנות וגורמים לסידור הכלים להתרסק בקולות נפץ על הריצפה. אחרים בוודאי ירוצו בבהלה לחפש את המרחב המוגן שאני כבר ידעתי שלא קיים, אחרים ירוצו החוצה לצלם את היירוט…

בסופו של דבר החמאס החליט להתחשב בכלה ובחתן והסתפק בירי שכבר ירה לכוון גוש דן כרקע לקולו של הרב המקדש את הזוג בחופתו.

בדרכנו חזרה ביקשתי מחברותי הטובות לא להזמין אותי יותר לשום אירוע עד תום המלחמה.

"תנו לי לדאוג בשקט יחסי", ביקשתי והן צחקו.

לכלה המקסימה ולחתן בר המזל אני מאחלת כמובן חיים של שמחה, אושר ושלווה בביתם החדש. הם בוודאי כבר למדו שיעור חשוב שילווה את חייהם מעתה ואילך לא מעט.

שיעור שלימד אותנו החכם באדם  בספר משלי כשהסביר לנו את חלוקת התפקידים בעולם בין אדם לאלוהים ועל יכולות האדם לתכנן את חייו בעולמנו.

משלי יט21:  רבות מחשבות בלב איש , ועצת ה' היא תקום

אז בפעם הבאה שאתם מתכננים אירוע, ומקדישים זמן, כסף ואנרגיות רבות על כל פרט, קחו בחשבון את המגבלות שלנו כבני אדם.

אז ניפגש בשמחות (אחרי המלחמה!)

image

צילום: אברהם רוטשטיין- צילום אירועים.

מתויג , , , , , ,

"לדמעה של אם אין צבע"

ילדים חפים מפשע נרצחים בשל מוצאם

במסגרת אירוע "מדענים וממציאים צעירים" בהשתתפות שר החינוך הרב שי פירון, מנכ"לית משרד החינוך, מורים ותלמידים מרחבי הארץ שהתקיים בבית הנשיא, אירוע שכולו עוסק בתחום החינוך, התייחס הנשיא פרס לרצח של הנער הפלסטיני על ידי יהודים חדורי שאיפות נקמת דם.
לדבריו, "מדינת ישראל במשבר מוסרי עמוק בחינוך."

"יש כעת שתי סוכות אבלים", אמר הנשיא היוצא. "אחת של אימהות ואבות יהודים וסוכת אבלים של אם ואב ערבים.
לדמעה של אם אין צבע – כל זמן שתיזל דמעה של אם בגלל רצח בנה, העולם לא ישקוט."

בזמן שגיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח ז"ל נטמנו באדמת בית העלמין בעירי, יצאתי והסתובבתי ברחובות.
השקט שבחוץ היה חריג והרחובות היו שוממים.
מהמרפסת שממעל לרחוב נשמעה אם מסבירה בקול חלוש לילדיה על שיחת הטלפון למוקד 100 שענו לה הפעם דווקא מהר, אבל לא הבינו את חומרת האירוע. הילדים ליקקו ארטיק והקשיבו לאמם, ואני חשבתי לעצמי שכך גדלים ילדים בישראל, כך הם מבלים אחר צהריים, אלה השאלות שהם שואלים ואלה התשובות שהם מקבלים דור אחר דור.
ממעלה הגבעה שליד ביתי צפיתי על כביש 443.  הכביש עמוס היה ברכבים ובאוטובוסים. נחילים של בני אדם ירדו מהאוטובוסים והחלו בצעדה ארוכה בחום הכבד אל בית העלמין הקטן, שמעולם לא הוכן ללוויה בסדר גודל שכזה.
ההליקופטרים חגו בשמים ממעל.
בטלויזיה הדולקת שודר שידור ישיר של הלוויה.
על הבמה המוגבהת הונחו שלוש אלונקות מכוסות דגלי ישראל.
שלושה תלמידים שנרצחו באכזריות רק כי היו יהודים.

"תהום מוסרית רחבה ועמוקה מפרידה בינינו לבין אויבינו", אמר נתניהו בדברי ההספד בהלוויה.

אותה "תהום מוסרית" נעלמה בתוך פחות מ–24 שעות כשנחטף הילד מוחמד אבו חדיר, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר בדרכו למסגד לתפילת השחרית של הרמדאן עם שני חבריו.

הוא הוצא להורג בדם קר,נשרף בעודו בחיים והושלך ביער ירושלים על ידי צעירים יהודיים חדורי נקמה.

כמה התפללנו שיתברר בחקירה שהרוצחים אינם יהודים. שהרקע לרצח הוא לא לאומני אלא פלילי. כמה רצינו להאמין לראש הממשלה שלנו ולסיפור שסיפרנו לעצמנו תמיד, על העם היהודי וערכיו הנעלים.

התהום הפעורה הייתה שם – אך היא ניצבה בין מי שרצינו להיות לבין מי שאנחנו באמת.

אם נשמעת זעקה שמפלחת את הלב , הזעקה היא זעקתו של הנביא ישעיהו:

"בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי…

זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים.

עָזְבוּ אֶת יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר…

כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ!…

יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ

רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי.  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט!…

וְאִם תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ!" (ישעיהו א)

 

 

מתויג , , , ,