ארכיון חודשי: אוגוסט 2014

"הארץ הנשארת"

wpid-2014-08-29-14.19.24.png.png

"טוענים שבטוח שם? בבקשה – בואו תחיו איתנו שם, בואו!"

המזמין: תושב נתיב העשרה.

המוזמנים: ראש הממשלה ושר הביטחון.

מתי: 24 שעות לאחר ההכרזה על הפסקת האש, בתום 50 ימי מבצע "צוק איתן".

לקראת יום הכיפורים המתקרב ניתן יהיה לערוך רשימת בקשות סליחה שתהיה ארוכה במיוחד.

הראשונים מכולם בראש הרשימה של אלה הראויים לבקשת סליחה הם תושבי 'עוטף עזה' ושדרות.

14 שנים הם סבלו מציאות שהומחשה לנו ב-50 ימי מבצע "צוק איתן" ולא היה לנו מושג.

ידענו אך לא היינו מודעים לעוצמת הסבל, למשמעויות של חיים תחת אזעקות בלתי פוסקות.

סליחה שלא הבנו מה המשמעות של חרדה יום יומית להתרחץ, ללכת לשירותים, להביא את הילד לגן, להחזיר אותו הביתה, ללוות אותו לחבר, להביא אותו מהחבר, לעשות קניות, ללכת לרופא, לדואר, לעבודה, לישיבות.

סליחה שלא הכרנו את יחידת הזמן הזאת של ה-15 שניות, את המשפט המצמרר "צבע-אדום" שחוזר כמו מנטרה ומשמעותו: "אנד-דן-דינו-סוף-על-הקטינו אליק בליק בום!!!!"

סליחה שקראנו למטחים עליכם טיפטופים – כאילו יש כאן משהו מרענן ביום קיץ חם.

סליחה שהדיווחים על המטחים תמיד היו בשולי החדשות ומי ששמע – לא באמת הקשיב. אף אחד לא מת? הכל טוב!

סליחה שהזנחנו אתכם, נתנו למחירי הנדל"ן אצלכם לצנוח ולמצב הכלכלי אצלכם להתדרדר.

סליחה שלא הכרנו את שמות הישובים שלכם: כרם שלום, כפר עזה, סעד, אור הנר, ארז, בארי, ניר עוז, נירים, עין השלושה, יד מרדכי, נתיב העזרה, זמרת, כפר מימון, שובה, שוקדה, תושיה, נחל עוז, עלומים, זיקים, כרמיה, אוהד, צוחר, שדה ניצן, תלמי אליהו, כיסופים, מגן… ובשבילנו היתה שדרות וכינוי אחד לכולכם:"עוטף עזה", כאילו עזה היא הסוכריה המתוקה ואתם רק הנייר המרשרש.

סליחה שראש הממשלה מעולם לא חשב שאולי ראוי לו ,כמנהיג, לתת דוגמה אישית ולבוא לגור איתכם לתקופת מה – על מנת להזדהות אתכם ולהיות ביניכם במציאות האבסורדית שנוצרה.

סליחה על כל המילים הריקות של הפוליטיקאים, שהושחתו על חשבונכם כל השנים, סליחה על כל ההבטחות שניתנו ולא קויימו, סליחה על הזיכרון הקצר שפינה מקום לשיכחה מהירה לאחר כל "טיפטוף".

סליחה על כל נאומי הניצחון של כל ראשי הממשלה ב-14 שנים האחרונות, שנאלצתם לשמוע לאחר כל 'מבצע'. אתם ידעתם יותר טוב מכולם שכל ניצחון כזה מבטא עוד תבוסה שלכם בניסיון לזכות בחיים של שיגרה נורמלית.

סליחה שהאמנו שההתנתקות מעזה תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר.

סליחה שהאמנו שההתנתקות מעזה תגרום לעולם לא להאשים את ישראל ולא לראות בה יותר אחראית לפלסטינים ברצועת עזה.

וממני, באופן אישי –  סליחה, שגם עכשיו אני מפחדת לנסוע לבקר אצלכם.

מבט לאחור לימי המקרא יזכיר לנו שעזה תמיד הייתה מקום מאתגר.

יהושע לא נלחם עליה ולא כבשה. בסיום מלחמותיו נחשבה עזה בחלקי "הארץ הנשארת" לרשתה, ובסיכום ניצחונות ישראל על מלכי כנען מספר הכתוב בלשון ברורה:

"ויכם יהושע מקדש ברנע ועד עזה…" (יהושע י, מא)

– את עזה עצמה לא כבש, כשם שלא כבש את שאר ערי החוף.

עזה נשארה אחת משלש הערים הבודדות בארץ בני ישראל, שלפי המסופר בספר יהושע, נותרו בהן ענקים אף לאחר שיהושע הכריתם מחברון ומשאר הערים (יהושע יא, כא-כב).

מודעות פרסומת
מתויג , , ,

עשרת הדברות נגד השנאה

עשרת הדברות צילום: אלכס ליבק

עשרת הדברות צילום: אלכס ליבק

הרבה מדובר בימים אלה על ההקצנה והשנאה הגוברת בין הקצוות בתוך מדינת ישראל, בעקבות מבצע "צוק איתן".

שנאה המתבטאת בין גורמים הנוטים יותר לימין מול גורמים הנוטים לשמאל ובין יהודים וערבים אזרחי המדינה.

חשבתי על כך שאולי הגיע הזמן לשדרג את עשרת הדברות ולרענן אותם מעט, כדי שיהיו רלוונטים לימים אלה של בלבול, פחד, כעס ושנאה, ויהוו מעין חוזה חדש למען השיח הדמוקרטי במדינת ישראל.

ידוע הוא שאת עשרת הדיברות המקוריים ניתן לחלק למצוות של עשה ואל תעשה, החלטתי לאמץ את החלוקה המקורית לרשומה זו וכן את המספר הטיפולוגי עשר (אם כי במהדורה מורחבת).

כשהכנתי את הרשימה חשבתי על כך שהיא חייבת להיות פשוטה, בשפה ברורה לכל כדי שנזכור אותה היטב – כולנו.

לא. אין כאן שום דבר מקורי. שום דבר שמישהו לא אמר קודם. פשוט מיון מחודש בסדר אחר של דברים ידועים, הנוטים להשתכח.

עשה:

1. מותר לך להביע דעה שונה מהדעה של האחר.

2. מותר לך למתוח ביקורת עניינית.

3. מותר לך להיות בעל זהות יהודית/ערבית/נוצרית/דרוזית/צ'רקסית/חסר דת.

4. מותר לך להיות בעל אינטרסים מנוגדים.

5. מותר לך לחשוב שהדרך שלך היא דרך  האמת והצד השני טועה.

6.  מותר לך לבחור את חבריך, אלה שנעים לך לשמוע וליהנות מנוכחותם ואלה שפחות.

7. מותר לך לשנות את דעתך.

8. מותר לך להרגיש אחרת.

9. מותר לך לעשות דברים אחרים.

10. מותר שיפריעו לך מאד דברים אחרים.

 

אל תעשה:

1. אסור לשקר.

2. אסור לקלל ולכנות בכינויים מעליבים.

3. אסור לעבור על החוק.

4. אסור לתקוף אישית ומתחת לחגורה.

5. אסור לזלזל בדעה השונה.

6. אסור להיות סרקסטי.

7. אסור להתנשא.

8. אסור לבקר אדם בשל מוצאו, דתו, מינו.

9. אסור לנהוג באלימות.

10. אסור להתחמק מתורך להגן על המדינה שלך/לשרת שירות לאומי.

 

זה קשה, אני יודעת ובכל זאת,  בימים אלה שאנשים כל כך מבולבלים ובשם הדמוקרטיה, מקללים ומסיתים נגד מגזר אחר, מתנשאים וסרקסטיים כלפי כל מי שלא חושב כמוהם, אלימים ורודפים אנשים בשל דעותיהם, מינם, מוצאם או דתם – כדאי לנו לתלות חוזה חדש בכל מקום. מי שלא יכבד את החוזה יצא מהמשחק.

לא ניתן לדמוקרטיה שלנו להיות כלי שרת בידי השנאה.

יחד נאבק למען השפיות כדי שלא ניפול בבור השנאה שכרינו במו ידינו, ככתוב במשלי כ"ו:

"כֹּרֶה שַּׁחַת, בָּהּ יִפּוֹל    וְגוֹלֵל אֶבֶן, אֵלָיו תָּשׁוּב."

מתויג , ,

מי זה חניבעל לעזה-זל?!

חניבעל

מי זה החניבעל הזה לעזה-זל?  והאם יתכן שלום עם עזה?

סג"מ הדר גולדין, רס"ן בניה שראל, בן 27 מקרית ארבע וסמ"ר ליאל גדעוני, בן 20 מירושלים נהרגו בהיתקלות בין כוח צה"ל לחמושים ביום שישי בבוקר ה1.8.2014 באזור רפיח. יהי זכרם ברוך.

סג"מ הדר גולדין,ז"ל, לוחם חטיבת גבעתי בן 23 מכפר סבא, בשלב המוקדם של ההתקלות נעדר. כשכוחות צה"ל הבינו שחסר להם לוחם החלה לחימה עזה.

קצין בכיר במטה הכללי אמר כי "הופעלה אש רבה במרחב". בצה"ל הסבירו כי מטרת הירי הרב באזור הייתה לחסום את כל דרכי הגישה אליו וממנו כדי שלא יהיה ניתן להעביר או להבריח אדם.  בצבא אמרו כי הנחייתם של המפקדים בשטח, כולל המפקדים הבכירים, הייתה להפעיל את "נוהל חניבעל" באופן מלא.

מעבר לכל הטרגדיה והכאב העצום שליווה את האירוע הזה, שאקדיש לו פוסט נפרד, העסיקה אותי המחשבה על השם שנבחר לנוהל הזה: חניבעל.

מי זה החניבעל הזה לעזה-זל? (משחק מילים)

ומה זה "נוהל חניבעל"?

נוהל חניבעל הוא נוהל שהונהג בצה"ל באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 ועוסק בכללים לפעולה מידית במקרה של חטיפת חייל. "חניבעל" היה בשנות ה-80 שם הקוד בצה"ל למקרה של חטיפת חייל, ובהתאם – נוהל חניבעל הוא התגובה למקרה הזה לפי תורת הלחימה של צה"ל. בהתאם לנוהל זה, יש לפעול בכל דרך אפשרית לשם סיכול החטיפה, כולל ירי לעבר החוטפים, גם אם כתוצאה מכך עלול להיהרג גם החייל החטוף. באוקטובר 2011 הדגיש הרמטכ"ל, בני גנץ, שהנוהל אינו מאפשר ירי שמטרתו היא הריגת החייל החטוף.

 

פירוש השם "חניבעל" בפיניקית הוא חִנו של בעל, ויש אומרים "בעל-חנני". (במיתולוגיה הכנענית, בעל – או בעל הדד – הוא אל הגשם, הסערה, הברקים והרעמים, שמרווה את פני האדמה.)

חניבעל בן חמילקרת ברקה (247 לפנה"ס – 183 לפנה"ס), מצביא ומדינאי. נחשב לאחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה, בשורה אחת עם אלכסנדר הגדול ונפוליאון. לפי האגדה, כשחניבעל היה בן תשע לקח אותו אביו למקדש האלה תנית, אשר על פסגת הבירסה, והשביע אותו שלעולם לא יהיה ידיד לרומאים. כשרונו כמצביא כלל יוזמות ערמומיות שהצטיינו בהכרת התנאים ובבקיאות ודקדקנות בפרטים הקטנים ביותר. לא רק בסגולותיו אלו היה חניבעל כה מוצלח, אלא גם בראייתו הכוללת את המצב, ובייחוד את הלך-הרוח של מפקדי יריביו, כפי שנתוודע אליהם מפי שבויים שראיין בעצמו. במשך חייו כמצביא וחייל, נחל חניבעל רק תבוסה ממשית אחת. הוא ניצח בכל הקרבות על אדמת איטליה ולבסוף הפסיד במלחמה, אך לא בטרם קעקע חלק גדול ממרותה של רומא, עד שהיה כפסע בינה לבין החורבן.

"אתה יודע לנצח, ואי אתה יודע מה בידך לעשות בניצחונך" ~ אמר אחד מקציניו של חניבעל.

נאמר, כי כשל בניסיון להביא למרי אנטי-רומי רחב, ולקומם עוד עמים על רומא.

אם אתם מרגישים שסיום מבצע "צוק איתן" הוא חמצמץ למרות שניצחנו, והעולם נגדנו למרות צדקת הדרך, אולי תנסו לחשוב על רומא כמשל לעזה והתמונה תתבהר.

שלום אפשרי בין מדינות ולא עם ארגון טרור.

שלום אפשרי כשיש שקט ושקט מושג, בסופו של דבר, באמצעים של שלום. אמצעים של שלום הם לא האמצעים של ארגון הטרור.

כל זמן שבעזה ישלוט ארגון טרור לא ישכון שלום.

החכמה המדינית הגדולה הנדרשת היא להעצים את הגורמים המתונים שישלטו בסופו של דבר בעזה ואז יהיה שקט ושלום.

"וַיְהִי עָלַי דְּבַר-יְהוָה, לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא-תִבְנֶה בַיִת, לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים, שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי.  הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו, מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו." (דברי הימים א כ"ב)

 

 

 

 

 

 

 

 

מתויג , , , , ,

חזקים, חלשים ובעיקר צודקים.

ילדים בגן בהוד השרון צילום לאה מטלרילד משוטט בהריסות עזה צילום רויטרס

(צילום מימין: לאה מטלר –  ילדים בגן בהוד השרון. צילום משמאל: רוייטר –  ילד משוטט בהריסות ביתו בעזה)

 

היום בבוקר לפתע זה התחוור לי.

אחרי יום קשה שהסתיים בתובנה שיש לנו חייל חטוף או שבוי (איך שתגדירו את זה) – הוא אצלם ולא אצלנו וזאת השורה התחתונה.

אחרי שבוע רביעי בו אנחנו מצויים במלחמה או מבצע (איך שתגדירו את זה) אנחנו שם עם הצבא, 63 חיילים הרוגים, 3 אזרחים ישראלים הרוגים, ומעל 1000 הרוגים בעזה, שרובם לא מעורבים, והרקטות שלהם עפות לכאן וזאת השורה התחתונה.

מה שהתחוור לי הבוקר זאת הסיבה למה אני מרגישה מובסת.

הרי לכאורה, אנחנו מנצחים ובגדול. הצבא שלנו חזק, איכותי, מנוהל היטב, עם כל הטכנולוגיות החדשות ביותר, עם מיטב המפקדים ומוטיבציית חיילים מעוררת התפעלות, נלחמים בגבורה מול ארגון טרור מנוהל היטב שנלחם בשיטות גרילה של מחבלים מתאבדים הצצים מהאדמה, או מחבלים מסתערים כשתינוק תלוי להם על חזם (סיפור שסיפר אחד הפצועים ששוכב בסורוקה), חמורים ומגוון בעלי חיים ממולכדים המפתיעים אותם, קירות ממולכדים של בתי ספר, מסגדים ומרפאות של האו"ם.

אז למה אני מרגישה מובסת?!

כי החמאס או האיסלאם הקיצוני הטרוריסטי על כל ארגוניו, אינו מאפשר לי להיפטר ממנו, להפרד ממנו, להתנתק ממנו לעולמים.

הוא גורר אותנו למלחמה בעל כורחנו, גורר אותנו לעשות פעולות שהן מנוגדות לערכים שלנו ולמוסר שלנו, גורר אותנו לפגוע באוכלוסיה לא מעורבת ולהביא את עזה למצב שהיא נראת כמו הערים שנחרבו באירופה במלחמת העולם השנייה.

אתם מכירים את התחושה הזאת שאתם לא אוהבים אדם ומשתדלים להתרחק מחברתו כי הוא מוציא מכם את הרע?

החמאס (ושאר ארגוני הטרור) מוציאים מאיתנו את הרע, וכשאנחנו מבקשים להפרד ממנו הוא לא מאפשר לנו את זה.

שמעתי פוליטיקאים אומרים:  "החמאס אינו פרטנר להסדר".

אני מרגישה מובסת היום כי אני מבינה שהחמאס  גם אינו פרטנר לפרידה.

הם מאיימים עלינו מלמעלה (רקטות) ומלמטה (מנהרות), בשטחים ביהודה ושומרון, לא מאפשרים לנו לממש את חזון האחווה והשלום שאותו אנחנו כל כך רוצים להגשים כאן, את ההפרייה הבין תרבותית הנפלאה שיכולה להתפתח כאן, את השפיות.

הם גורמים לנו להראות רע בעיני עצמנו ובעיני העולם, הם לא מאפשרים לנו לממש את זהותנו כפי שאנחנו רוצים לראות אותה, להתגאות בה ולהציג אותה בגאווה.

כשאני מחפשת במקרא ניחומים אני מגלה שעזה עוד מימי קדם הייתה מקור לשפיכות דם וחוסר ביטחון לעם בישראל. בימי המקרא שכנו בה הפלישתים, שאיתם הייתה לנו מלחמה מתמדת.

דווקא ספר משלי מעניק מעט תקווה ומציע לנו לא לשקוע ברגע הנוכחי אלא להרים את הראש ולראות רחוק יותר.

באופק, כך קובע ספר משלי, הרשעים תמיד יפסידו והצדק והאהבה ינצחו.

"  מְקוֹר חַיִּים, פִּי צַדִּיק    וּפִי רְשָׁעִים, יְכַסֶּה חָמָס.
  שִׂנְאָה, תְּעֹרֵר מְדָנִים    וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה." (משלי י')

מה שנדרש כעת זה סבלנות ויכולת הכלה של הכאב, מתוך ההבנה שהרוע לא בא לכאן לנצח, הוא אורח לא רצוי אך זמני.

להבדיל, גם  ליאור שליין, בדרכו המיוחדת, טוען שאנחנו ננצח לא בגלל שאנחנו חזקים (צבא חזק) ולא בגלל שאנחנו חלשים (חיים תחת איום של רקטות ומנהרות) אלא פשוט בגלל שאנחנו צודקים.

ליאור שליין   חד, מצחיק, עצוב ובעיקר-צודק!

 

 

 

מתויג , ,