ארכיון חודשי: אוקטובר 2014

"להיבעל בידי השנוא לה"

הסרט גט

מרגע שיצא הסרט "גט" לאקרנים, המליצו לי מכל עבר ללכת לראות אותו ואני סרבתי בתוקף.

השבוע, במבצע "עובדה", חברה פשוט קנתה לי כרטיס ובכך חרצה את גורלי – להביט במראה ולא להתחמק.

סרטה החדש של רונית אלקבץ "גט", מתאר את מאבקה הנואש של ויויאן אמסלם, לקבל גט מבעלה. הסרט מתרחש כולו בתוך בית הדין הרבני ומתמקד בגיבורי הדרמה, האשה, הבעל, מייצגיהם והדיינים.

הסרט "גט" בעיני, הוא מקרה מבחן לשאלת יהדות מול דמוקרטיה.

במדינת ישראל הדמוקרטית, בשנת 2014 ההלכה היהודית חורצת גורלות של יהודים חילוניים או לא חילוניים, ביד רמה ובמצח נחושה.

בהתאם להלכה היהודית, רק בעל יכול לגרש את אשתו, מרצונו. בניגוד לגירושין במדינות מערביות, דיין לא יכול לקבוע כי בני זוג מגורשים, ללא הסכמתו של הבעל.

בתביעת גירושין, במדינת ישראל, בית הדין הוא המקום היחיד, בו זוג יהודים יכולים להתגרש, גם אלה שנישאו בקפריסין,או בכל מקום אחר מחוץ לארץ.

אם אישה רוצה להתגרש, היא פונה לבית דין ועליה להוכיח כי ישנה עילה לגירושין בגינן יכול בית הדין לכפות על הבעל להתגרש.

מהן העילות, מבחינת בית הדין, לגירושין?

העילות המוזכרות במקורות מצומצמות מאוד, והן: בעל שלו ריח רע, חולה במחלת השחין, כהן שנישא לגרושה ועקרות, בכפוף לתנאים שונים. חלק מהפוסקים ביקשו להרחיב את העילות וקבעו שגם אלימות כלפי נשים, מחלות נפש, התנהגות לא ראויה וכדומה.

אישה שמרגישה שרע לה במערכת הזוגית, שאינה אוהבת עוד את בעלה, שהיא חשה בדידות וניכור, שאין ביניהם קשר, שהם רבים ולא מתקשרים זה עם זה, עוברת שבעת מדורי גיהנום – בדומה לחמש השנים שעברה ויויאן בסרט "גט" – אם הבעל לא מעוניין לגרש אותה.

ומה עם החוקים של הדמוקרטיה?

מה עם הזכות לכבוד? מה עם הזכות לחירות?

כיצד יתכן שבמדינה דמוקרטית מתאפשרת סאגה משפילה כל כך לנשים אומללות בחסות החוק והמדינה?

ומה איתנו? מה עם האזרח המואס במוסד הדתי והנ"ל נכפה עליו רק בשל שיוכו הדתי ליהדות?

תנאי מקדמי לאישורה של הקמת מדינת ישראל באו"ם היה חופש מצפון וביטוי לכל תושביה. לפיכך, היה צורך בהסכם שיניח את דעתם של הצדדים השונים, הן הדתיים והן החילוניים. ב1947 מישהו הניח שהסכם הסטטוס קוו הוא הסכם שמניח את דעתם של החילונים, ועד היום , באופן תמוה, ממשיכים להניח זאת.

ההסכם מושתת על ההנחה כי הרוב הפוליטי המורכב ממפלגות חילוניות אינו משתמש בכוחו כדי לאכוף הכרעות חילוניות. בהתייחס למיעוט הדתי ניתן לומר כי הסכמתו לעקרון נובעת מחולשתו. זהו עבורו הרע במיעוטו. לעומת זאת, קבלת עקרון זה על ידי המפלגות החילוניות מבהירה שמדובר בביסוס הדמוקרטיה ההסדרית.

לאורך השנים נשמעו קולות הקוראים לבטל את עקרון הסטטוס קוו או להגדירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. אלו הטוענים כי צריך להגדירו בצורה ברורה גורסים כי עקרון זה במתכונתו הנוכחית הוא עקרון עמום וגבולותיו פרוצים. הם טוענים כי רבים מההסדרים הפועלים כיום לא נכתבו או הוזכרו במכתב ששלחה הסוכנות היהודית להנהלת אגודת ישראל, מסמך המהווה בסיס לעקרון הסטטוס קוו, כאמור. שולמית אלוני ז"ל נמנתה עם המתנגדים להסדר הסטטוס קוו מתוקף המסמך וטענה, למשל, כי לא דובר במסמך זה על סגירת מקומות בילוי בשבת, כשרות במסעדות, איסור ייבוא לבשר לא כשר או על איסורי נישואים אזרחיים.

כך או כך, הציבור החילוני היהודי, ממשיך לכבד את ההסדר המאפשר לפגוע ולהשפיל נשים וגברים בטקסים ופרוצדורות הסותרים את תפיסת עולמו.

בהתייחס לסרט ולאומללותה של ויויאן, שרק ביקשה לקבל את חירותה, הרמב"ם בהלכות אישות עמד על התופעה עוד בתקופתו, וכתב שאם אישה טוענת שהיא מואסת בבעלה ואינה רוצה לחיות עמו, כופים אותו מיד לגרשה,

"שאינה כשבויית חרב להיבעל בידיי השנוא לה".

הסרט "גט" מראה לנו כיצד המדינה הדמוקרטית משתפת פעולה עם הממסד הדתי ושניהם יחדיו פועלים לדיכוי האישה, שימור מונופול הדת והערכים הפטריארכליים.

אתם הולכים?

 

 

 

מודעות פרסומת
מתויג , , , ,

תובנות מיום הכיפור האחרון

זה בוודאי יפתיע אחדים מקוראי כשישמעו עד כמה אני אוהבת את יום הכיפורים,אך זוהי האמת לאמיתה.

סיבות רבות יש לי לאהוב את היום הקדוש הזה לעם היהודי גם כאדם חילוני, סיבה אחת מהן היא מספר התובנות העולות לתודעתי ביום זה. בוודאי ישאלו אחדים מכם: למה דווקא ביום זה?! ותשובתי תהיה: ההשראה.

יום הכיפור נותן לי השראה. זהו יום שבו השקט, הזמן שנעצר, ערימת הספרים, שהוכנה בעוד מועד ליד מיטתי, הניקיון של הבית והארוחות המוכנות מראש במקרר, השיתוף וההסכמה הכללית שיום הכיפור הוא יום של מנוחה, ואין אדם המצפה ממני ביום זה לעבוד, כך גם מצפוני לא מייסר אותי על ה'בטלה' שבישיבה ממושכת עם ספר ביד או עם עט כתיבה או כל דבר אחר שבחרתי לעשות ביום זה, והוא אינו לצורך פרנסתי הגשמית, אלא אך ורק לצורך פרנסת הנפש המשתוקקת לטיפוחה וסוף סוף גם זוכה לכך באופן מלא. להלן רשימה חלקית מהתובנות שעלו בי ביום הכיפורים האחרון:

תובנות על הסליחה

בערב יום כיפור ביקשתי סליחה. לא בנוסח ההמוני הפונה אל המון ללא פנים ושם ומבקש סליחה בלי לחכות לתגובה כלשהי, אלא סליחה ספציפית ממי שאני יודעת שפגעתי בו, אם כי לא הייתה לי כוונת זדון, התוצאה קרתה. לא המתנתי ליום הכיפור לבקשת הסליחה. היו לי נסיונות בדרכים שונות לבקש סליחה כבר קודם. ביום הכיפור ניסחתי את בקשת הסליחה מחדש, ואף ציינתי שהפעם, לכבוד יום הכיפור אני שבה ומבקשת אותה.

"והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול אלא ימחול לו מיד" נאמר בהלכות יום הכיפור והרמב"ם אומר שאם הנפגע לא מחל לאחר שלוש ניסיונות פיוס הוא הופך לחוטא. כי כולנו בני-אדם ואל לו לנפגע להתמלא בגאווה מנופחת , כאילו הפגיעה בו היא חילול הקודש. על הנפגע "למחול בלב שלם ובנפש חפצה". אך יותר מכך, בבקשת הסליחה יש משום השפלה. קשה לנו להבליט את חולשתנו , בכל הודאה בטעות יש משום הפגנת חולשה. הפוגע שהחליש את הנפגע, מחליש את עצמו במודע בעצם בקשת הסליחה ובכך הוא משיב את האיזון לכנו. אם לאחר שלוש פעמים הנפגע לא מחל, הוא הופך לפוגע כי שיווי המשקל מופר עתה לכיוונו של הפוגע שהפך לנפגע ואילו הנפגע הפך בגאוות ליבו לחוטא.

סליחה אמיתית היא זו שמחזירה את היחסים למסלול שהיה שם קודם. עד לרגע זה אינני יודעת אם קיבלתי את הסליחה במלואה, אולם אני יודעת שהדבר החשוב ביותר, מבחינתי, קרה – ביקשתי אותה, ביקשתי לפחות שלוש פעמים וביקשתי אותה מכל הלב.

תובנות על חשיבות החינוך

אין כאן חדשות מרעישות מבחינתי, כיוון שחשיבות החינוך בעיני קיימת ושרירה והיא חלק חשוב ממהותי, מאמונתי וממעשי, אך לעיתים אתה שומע או קורא משפט שמנסח הרצאות שלמות בשורות ספורות וכך היה גם ביום הכיפור הזה. את המשפט מצאתי בפייסבוק על גבי התמונה הזאת.

קונפוציוס על חשיבות החינוך

שיתפתי בתובנה הזאת על קיר הפייסבוק שלי, ועמיתה שלי למקצוע החינוך הגיבה וכתבה שעכשיו היא מבינה מדוע לא משקיעים בחינוך. אף אחד לא מתכנן ל-100 שנים. לא שרי חינוך ולא ראשי ממשלות. מתי ראיתם תוכנית עבודה ל-100 השנים הבאות? אם לא תוכנית עבודה, אז מסמך המכריז על הצהרת כוונות ל-100 השנים הבאות?

אבל, וזה אבל חשוב –  הורים כן מתכננים ל-100 השנים הבאות ואף יותר מזה. הם מתכננים ל-120 שנים שבהם הם מיחלים לילדם לחיות, ואף מרחיבים ומתכננים מעל זה לנכדים שיוולדו בהמשך. אולי אם הייתה התאמה בין כוונות ההורים לכוונות ראשי הממשלה ושרי החינוך – היינו במקום אחר.

תובנות בקשר לזוטות ולהבלים שאנו מעמיסים על עצמנו

אחד הספרים ששמחתי לחזור ולקרוא בהם ביום הכיפור הזה היה הספר האגדי:"שלושה בסירה אחת". אין ספור תובנות הספר מייצר לאדם הקורא בו, ויהיה גילו אשר יהיה. התובנה שבחרה לחלחל לתוכי ביום הזה הייתה מתוך קריאה בקטע הבא:

על הנטייה לאגור זוטות והבלים מהספר שלושה בסירה אחת

למי שעדיין לא קרא את הספר אזכיר שמדובר בקטע בו הם עורכים רשימה של ציוד שאותו הם 'צריכים' לקחת איתם לחופשת השיט על הסירה בנהר. כשהם רואים את הרשימה הם מבינים שאין סירה בגודל המתאים לנשיאת הציוד, היכולה לשוט בנהר התמזה.

הקטע הזה התחבר לי באופן מופתי עם שני מנהגים יהודיים החוברים השנה: התשליך ושנת השמיטה.

לקראת יום הכיפור היהודים עורכים טקס הנקרא תשליך.

נהוג ללכת ביום הראשון של ראש השנה, אחרי הצהריים, לשפת הים או לנהר שבהם מצויים דגים, ומתפללים שם תפילה מיוחדת ששמה תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל מצולות ים, על-פי הפסוק "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', יט). בקרב חלק מעדות הספרדים מכנים את התפילה "ותשליך" ולא "תשליך" כפי הניסוח בפסוק. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות.

בנוסף לכל אנחנו בפתחה של שנת השמיטה.

בשנת השמיטה נוהגות מספר מצוות מן התורה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים: שמיטת קרקעות – איסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה – ושמיטת כספים – מחיקת חובות.

השילוב של שני המנהגים עם קריאת הקטע המקסים מהספר "שלושה בסירה אחת" השלימו לי את התובנה החשובה הזו, לערוך רשימה של כל הדברים שאינני יכולה לחיות בלעדיהם, ולגלות, ברוב המקרים, שהם בבעלותי זה מכבר. לגלות כמה זוטות והבלים אנחנו מעמיסים על עצמנו ולחפש את המועד הנכון (רצוי בהקדם) להיפטר מהם.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה מתוך: http://cafe.themarker.com/

מתויג , , , , ,