ארכיון חודשי: נובמבר 2014

"פריחה שם יפה"- ההצגה שנשכה אותי

אז כדי להתאושש מהסרט "גט" אותו ראיתי בשבוע שעבר, הלכתי השבוע לראות את ההצגה "פריחה שם יפה", במסגרת יום גיבוש צוות של "כל ישראל חברים", שאליה שייכת תוכנית "מארג", בה אני עובדת.

לא היו לי ציפיות גבוהות מההצגה, ואולי אפילו סוג של דעה קדומה שנבעה מהתרעומת, הכעס והאכזבה שאחרי 66 שנים של קיומה של המדינה היהודית, עדיין ישנה ההפרדה בין אשכנזים למזרחיים.

כאשכנזיה, שגדלה שנים רבות בדימונה, והתחנכה על ידי מחנך ממוצא מרוקאי, שהיה מבחינתי מורה לחיים וכבר אמרתי בעבר שבזכותו הפכתי בעצמי למחנכת עם השנים, האמנתי תמיד שיש פריחות אשכנזיות ופריחות מזרחיות ויש ערסים אשכנזים וערסים מזרחיים בדיוק כפי שיש אנשי תרבות וחינוך מזרחיים ואשכנזים. האשמתי את העדר החינוך הנכון ביצירה של ההתנהגות הנקראת בשפת הסלנג: "ערסית" או "פרחית"  ולא האשמתי את המוצא האתני שממנו הגיע אותו אדם. לא התעלמתי מהעובדה שיש יותר ערסים ופריחות ממוצא מזרחי, אך גם כאן האשמתי את המצב הכלכלי והעדר התקציבים המנותבים לפריפריות ולפריפריות החברתיות וקיוויתי שאם נפעל באופן נכון, נצביע למפלגות החברתיות הפועלות למען השוויון ונעסוק בחינוך, נתרום לשינוי המצב.

אחרי שראיתי את ההצגה, שהייתה מבחינתי המשך ישיר לסרט "גט", עליו כתבתי בפוסט הקודם שלי, הבנתי את עומק הבעייה שאליה לא הייתי, מסתבר, מודעת כלל.

התובנה הזאת הגיעה באמצעות ההצגה המעולה של חנה וזאנה גרינוולד שמספרת את כל הסיפור באמצעות שירה. היא כרכה יחד 15 שירים, רובם של משוררות מזרחיות, חלקם גם של גברים, ונתנה אותם בפיהן של שלוש שחקניות יוצאות מן הכלל. סלי ארקדש,שגם כתבה את ההצגה,  אביטל מישר־מאיר ועדן אוליאל. שלוש השחקניות קוראות־משחקות את השירים, בבימוי גאוני שגורם לך להרגיש שאתה מכיר אותן באופן אישי. הן הפועלות במפעל הטקסטיל שבו ביקרת, הן המנקות בבית הספר שבו לימדת, בקניון שבו אתה קונה, ובמוזיאון שבו אתה מבקר. שירה מזרחית מומחזת, נפלאה, המספרת סיפור-חיים מייאש וזועק. המוזיקה היחידה הנשמעת ברקע, היא דווקא המוזיקה, שאותה אנו מכנים "ישראלית", אך היא בעצם "אשכנזית" בלבד: אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין. אי אפשר שלא לחוות את הדיסוננס והתובנה שישנם יהודים מזרחיים, ערבים ומיעוטים, החיים במדינת ישראל, שהיא עדיין מרחב שהמיינסטרים שלו שייך לאחרים.

לאחר ההצגה התקיים דיון עם השחקניות והבמאית ועלו שאלות חשובות שהתשובות עליהן היו מעניינות במיוחד.

אחת השאלות שהן נשאלו הייתה לגבי ההשפעה של המשחק בהצגה כזאת על זהותן המזרחית מחוץ לבמה. "כאן אתן חוגגות את המזרחיות שלכן, אבל מעניין אותי לדעת מה קורה מחוץ לבמה. האם אתן ממשיכות לחגוג אותה גם שם?"

השחקנית סלי ארקדש ענתה תשובה מצמררת. היא סיפרה, שבדרך כלל התשובה היא "כן". ההצגה עזרה לה להיות אותנטית ולחוש גאווה במוצאה, וחיברה אותה לשורשיה, אך בבוקרו של אותו יום בו הציגה מולנו, הן טסו מאילת, שם הציגו יום קודם. הביקורת הביטחונית שבדקה את תעודת הזהות שלה לא הצליחה להבין את שם המשפחה ושם האב (במוצאה היא מטורקיה) והם החלו לתשאל אותה שאלות בקשר למוצאה ולטיב קשריה עם משפחתה או חבריה בטורקיה. סלי הזדעזעה מהסיטואציה. היא בעצמה, בהיותה בצבא, שירתה במחסומים ותשאלה פלסטינים על כוונותיהם בביקורם בארץ ובדקה להם את תעודות הזהות שלהם. כיצד יתכן שהיא פתאום מהווה סכנה ביטחונית פוטנציאלית רק בשל מוצאה הטורקי?! היא סיפרה עד כמה הסיטואציה הביכה אותה והנמיכה אותה והשפילה את עיניה.

מנכ"ל "כל ישראל חברים" יהודה מימרן ביקש להגיד גם הוא דבר מה. הוא קם ואמר שמעבר לזעקה הנשמעת בהצגה, חסרה לו ההגשה של האלטרנטיבה: התרבות המזרחית העשירה. המידע החסר על תרבות ששגשגה והעשירה את העולם היהודי לא נזכר בהצגה. החגיגה של המזרחיות אינה יכולה להשאר בצבעוניות של הבגדים, בשמחת החיים ובתנועות הידיים. המזרחיות היא תרבות עשירה הרבה מעבר לסממנים האלה. הסכמתי איתו.  אולי ההצגה זועקת את הבעיה, אך לא מצביעה על הפיתרון. אולי זה תהליך שמזמין המשך.

לתחושתי, וכך גם אמרתי ליהודה מימרן בסוף ההצגה, אם ההצגה היא הגוף המצביע על הבעיה, "כל ישראל חברים" הוא הגוף המצביע על סוג של פיתרון בדרכו החינוכית, המבקשת לאחד את כל ישראל לא כעיסה המטשטשת את התרבויות השונות שבה, אלא דווקא כסיר "חמין", המזמין כל מרכיב שבו לתרום את הארומה המיוחדת שלו לתבשיל, אך בה בעת להשאר שלם בזהותו הייחודית.

 

 

 

מודעות פרסומת
מתויג , , , ,