קטגוריה: חינוך

"פריחה שם יפה"- ההצגה שנשכה אותי

אז כדי להתאושש מהסרט "גט" אותו ראיתי בשבוע שעבר, הלכתי השבוע לראות את ההצגה "פריחה שם יפה", במסגרת יום גיבוש צוות של "כל ישראל חברים", שאליה שייכת תוכנית "מארג", בה אני עובדת.

לא היו לי ציפיות גבוהות מההצגה, ואולי אפילו סוג של דעה קדומה שנבעה מהתרעומת, הכעס והאכזבה שאחרי 66 שנים של קיומה של המדינה היהודית, עדיין ישנה ההפרדה בין אשכנזים למזרחיים.

כאשכנזיה, שגדלה שנים רבות בדימונה, והתחנכה על ידי מחנך ממוצא מרוקאי, שהיה מבחינתי מורה לחיים וכבר אמרתי בעבר שבזכותו הפכתי בעצמי למחנכת עם השנים, האמנתי תמיד שיש פריחות אשכנזיות ופריחות מזרחיות ויש ערסים אשכנזים וערסים מזרחיים בדיוק כפי שיש אנשי תרבות וחינוך מזרחיים ואשכנזים. האשמתי את העדר החינוך הנכון ביצירה של ההתנהגות הנקראת בשפת הסלנג: "ערסית" או "פרחית"  ולא האשמתי את המוצא האתני שממנו הגיע אותו אדם. לא התעלמתי מהעובדה שיש יותר ערסים ופריחות ממוצא מזרחי, אך גם כאן האשמתי את המצב הכלכלי והעדר התקציבים המנותבים לפריפריות ולפריפריות החברתיות וקיוויתי שאם נפעל באופן נכון, נצביע למפלגות החברתיות הפועלות למען השוויון ונעסוק בחינוך, נתרום לשינוי המצב.

אחרי שראיתי את ההצגה, שהייתה מבחינתי המשך ישיר לסרט "גט", עליו כתבתי בפוסט הקודם שלי, הבנתי את עומק הבעייה שאליה לא הייתי, מסתבר, מודעת כלל.

התובנה הזאת הגיעה באמצעות ההצגה המעולה של חנה וזאנה גרינוולד שמספרת את כל הסיפור באמצעות שירה. היא כרכה יחד 15 שירים, רובם של משוררות מזרחיות, חלקם גם של גברים, ונתנה אותם בפיהן של שלוש שחקניות יוצאות מן הכלל. סלי ארקדש,שגם כתבה את ההצגה,  אביטל מישר־מאיר ועדן אוליאל. שלוש השחקניות קוראות־משחקות את השירים, בבימוי גאוני שגורם לך להרגיש שאתה מכיר אותן באופן אישי. הן הפועלות במפעל הטקסטיל שבו ביקרת, הן המנקות בבית הספר שבו לימדת, בקניון שבו אתה קונה, ובמוזיאון שבו אתה מבקר. שירה מזרחית מומחזת, נפלאה, המספרת סיפור-חיים מייאש וזועק. המוזיקה היחידה הנשמעת ברקע, היא דווקא המוזיקה, שאותה אנו מכנים "ישראלית", אך היא בעצם "אשכנזית" בלבד: אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין. אי אפשר שלא לחוות את הדיסוננס והתובנה שישנם יהודים מזרחיים, ערבים ומיעוטים, החיים במדינת ישראל, שהיא עדיין מרחב שהמיינסטרים שלו שייך לאחרים.

לאחר ההצגה התקיים דיון עם השחקניות והבמאית ועלו שאלות חשובות שהתשובות עליהן היו מעניינות במיוחד.

אחת השאלות שהן נשאלו הייתה לגבי ההשפעה של המשחק בהצגה כזאת על זהותן המזרחית מחוץ לבמה. "כאן אתן חוגגות את המזרחיות שלכן, אבל מעניין אותי לדעת מה קורה מחוץ לבמה. האם אתן ממשיכות לחגוג אותה גם שם?"

השחקנית סלי ארקדש ענתה תשובה מצמררת. היא סיפרה, שבדרך כלל התשובה היא "כן". ההצגה עזרה לה להיות אותנטית ולחוש גאווה במוצאה, וחיברה אותה לשורשיה, אך בבוקרו של אותו יום בו הציגה מולנו, הן טסו מאילת, שם הציגו יום קודם. הביקורת הביטחונית שבדקה את תעודת הזהות שלה לא הצליחה להבין את שם המשפחה ושם האב (במוצאה היא מטורקיה) והם החלו לתשאל אותה שאלות בקשר למוצאה ולטיב קשריה עם משפחתה או חבריה בטורקיה. סלי הזדעזעה מהסיטואציה. היא בעצמה, בהיותה בצבא, שירתה במחסומים ותשאלה פלסטינים על כוונותיהם בביקורם בארץ ובדקה להם את תעודות הזהות שלהם. כיצד יתכן שהיא פתאום מהווה סכנה ביטחונית פוטנציאלית רק בשל מוצאה הטורקי?! היא סיפרה עד כמה הסיטואציה הביכה אותה והנמיכה אותה והשפילה את עיניה.

מנכ"ל "כל ישראל חברים" יהודה מימרן ביקש להגיד גם הוא דבר מה. הוא קם ואמר שמעבר לזעקה הנשמעת בהצגה, חסרה לו ההגשה של האלטרנטיבה: התרבות המזרחית העשירה. המידע החסר על תרבות ששגשגה והעשירה את העולם היהודי לא נזכר בהצגה. החגיגה של המזרחיות אינה יכולה להשאר בצבעוניות של הבגדים, בשמחת החיים ובתנועות הידיים. המזרחיות היא תרבות עשירה הרבה מעבר לסממנים האלה. הסכמתי איתו.  אולי ההצגה זועקת את הבעיה, אך לא מצביעה על הפיתרון. אולי זה תהליך שמזמין המשך.

לתחושתי, וכך גם אמרתי ליהודה מימרן בסוף ההצגה, אם ההצגה היא הגוף המצביע על הבעיה, "כל ישראל חברים" הוא הגוף המצביע על סוג של פיתרון בדרכו החינוכית, המבקשת לאחד את כל ישראל לא כעיסה המטשטשת את התרבויות השונות שבה, אלא דווקא כסיר "חמין", המזמין כל מרכיב שבו לתרום את הארומה המיוחדת שלו לתבשיל, אך בה בעת להשאר שלם בזהותו הייחודית.

 

 

 

מודעות פרסומת
מתויג , , , ,

תובנות מיום הכיפור האחרון

זה בוודאי יפתיע אחדים מקוראי כשישמעו עד כמה אני אוהבת את יום הכיפורים,אך זוהי האמת לאמיתה.

סיבות רבות יש לי לאהוב את היום הקדוש הזה לעם היהודי גם כאדם חילוני, סיבה אחת מהן היא מספר התובנות העולות לתודעתי ביום זה. בוודאי ישאלו אחדים מכם: למה דווקא ביום זה?! ותשובתי תהיה: ההשראה.

יום הכיפור נותן לי השראה. זהו יום שבו השקט, הזמן שנעצר, ערימת הספרים, שהוכנה בעוד מועד ליד מיטתי, הניקיון של הבית והארוחות המוכנות מראש במקרר, השיתוף וההסכמה הכללית שיום הכיפור הוא יום של מנוחה, ואין אדם המצפה ממני ביום זה לעבוד, כך גם מצפוני לא מייסר אותי על ה'בטלה' שבישיבה ממושכת עם ספר ביד או עם עט כתיבה או כל דבר אחר שבחרתי לעשות ביום זה, והוא אינו לצורך פרנסתי הגשמית, אלא אך ורק לצורך פרנסת הנפש המשתוקקת לטיפוחה וסוף סוף גם זוכה לכך באופן מלא. להלן רשימה חלקית מהתובנות שעלו בי ביום הכיפורים האחרון:

תובנות על הסליחה

בערב יום כיפור ביקשתי סליחה. לא בנוסח ההמוני הפונה אל המון ללא פנים ושם ומבקש סליחה בלי לחכות לתגובה כלשהי, אלא סליחה ספציפית ממי שאני יודעת שפגעתי בו, אם כי לא הייתה לי כוונת זדון, התוצאה קרתה. לא המתנתי ליום הכיפור לבקשת הסליחה. היו לי נסיונות בדרכים שונות לבקש סליחה כבר קודם. ביום הכיפור ניסחתי את בקשת הסליחה מחדש, ואף ציינתי שהפעם, לכבוד יום הכיפור אני שבה ומבקשת אותה.

"והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול אלא ימחול לו מיד" נאמר בהלכות יום הכיפור והרמב"ם אומר שאם הנפגע לא מחל לאחר שלוש ניסיונות פיוס הוא הופך לחוטא. כי כולנו בני-אדם ואל לו לנפגע להתמלא בגאווה מנופחת , כאילו הפגיעה בו היא חילול הקודש. על הנפגע "למחול בלב שלם ובנפש חפצה". אך יותר מכך, בבקשת הסליחה יש משום השפלה. קשה לנו להבליט את חולשתנו , בכל הודאה בטעות יש משום הפגנת חולשה. הפוגע שהחליש את הנפגע, מחליש את עצמו במודע בעצם בקשת הסליחה ובכך הוא משיב את האיזון לכנו. אם לאחר שלוש פעמים הנפגע לא מחל, הוא הופך לפוגע כי שיווי המשקל מופר עתה לכיוונו של הפוגע שהפך לנפגע ואילו הנפגע הפך בגאוות ליבו לחוטא.

סליחה אמיתית היא זו שמחזירה את היחסים למסלול שהיה שם קודם. עד לרגע זה אינני יודעת אם קיבלתי את הסליחה במלואה, אולם אני יודעת שהדבר החשוב ביותר, מבחינתי, קרה – ביקשתי אותה, ביקשתי לפחות שלוש פעמים וביקשתי אותה מכל הלב.

תובנות על חשיבות החינוך

אין כאן חדשות מרעישות מבחינתי, כיוון שחשיבות החינוך בעיני קיימת ושרירה והיא חלק חשוב ממהותי, מאמונתי וממעשי, אך לעיתים אתה שומע או קורא משפט שמנסח הרצאות שלמות בשורות ספורות וכך היה גם ביום הכיפור הזה. את המשפט מצאתי בפייסבוק על גבי התמונה הזאת.

קונפוציוס על חשיבות החינוך

שיתפתי בתובנה הזאת על קיר הפייסבוק שלי, ועמיתה שלי למקצוע החינוך הגיבה וכתבה שעכשיו היא מבינה מדוע לא משקיעים בחינוך. אף אחד לא מתכנן ל-100 שנים. לא שרי חינוך ולא ראשי ממשלות. מתי ראיתם תוכנית עבודה ל-100 השנים הבאות? אם לא תוכנית עבודה, אז מסמך המכריז על הצהרת כוונות ל-100 השנים הבאות?

אבל, וזה אבל חשוב –  הורים כן מתכננים ל-100 השנים הבאות ואף יותר מזה. הם מתכננים ל-120 שנים שבהם הם מיחלים לילדם לחיות, ואף מרחיבים ומתכננים מעל זה לנכדים שיוולדו בהמשך. אולי אם הייתה התאמה בין כוונות ההורים לכוונות ראשי הממשלה ושרי החינוך – היינו במקום אחר.

תובנות בקשר לזוטות ולהבלים שאנו מעמיסים על עצמנו

אחד הספרים ששמחתי לחזור ולקרוא בהם ביום הכיפור הזה היה הספר האגדי:"שלושה בסירה אחת". אין ספור תובנות הספר מייצר לאדם הקורא בו, ויהיה גילו אשר יהיה. התובנה שבחרה לחלחל לתוכי ביום הזה הייתה מתוך קריאה בקטע הבא:

על הנטייה לאגור זוטות והבלים מהספר שלושה בסירה אחת

למי שעדיין לא קרא את הספר אזכיר שמדובר בקטע בו הם עורכים רשימה של ציוד שאותו הם 'צריכים' לקחת איתם לחופשת השיט על הסירה בנהר. כשהם רואים את הרשימה הם מבינים שאין סירה בגודל המתאים לנשיאת הציוד, היכולה לשוט בנהר התמזה.

הקטע הזה התחבר לי באופן מופתי עם שני מנהגים יהודיים החוברים השנה: התשליך ושנת השמיטה.

לקראת יום הכיפור היהודים עורכים טקס הנקרא תשליך.

נהוג ללכת ביום הראשון של ראש השנה, אחרי הצהריים, לשפת הים או לנהר שבהם מצויים דגים, ומתפללים שם תפילה מיוחדת ששמה תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל מצולות ים, על-פי הפסוק "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', יט). בקרב חלק מעדות הספרדים מכנים את התפילה "ותשליך" ולא "תשליך" כפי הניסוח בפסוק. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות.

בנוסף לכל אנחנו בפתחה של שנת השמיטה.

בשנת השמיטה נוהגות מספר מצוות מן התורה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים: שמיטת קרקעות – איסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה – ושמיטת כספים – מחיקת חובות.

השילוב של שני המנהגים עם קריאת הקטע המקסים מהספר "שלושה בסירה אחת" השלימו לי את התובנה החשובה הזו, לערוך רשימה של כל הדברים שאינני יכולה לחיות בלעדיהם, ולגלות, ברוב המקרים, שהם בבעלותי זה מכבר. לגלות כמה זוטות והבלים אנחנו מעמיסים על עצמנו ולחפש את המועד הנכון (רצוי בהקדם) להיפטר מהם.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה מתוך: http://cafe.themarker.com/

מתויג , , , , ,

עשרת הדברות נגד השנאה

עשרת הדברות צילום: אלכס ליבק

עשרת הדברות צילום: אלכס ליבק

הרבה מדובר בימים אלה על ההקצנה והשנאה הגוברת בין הקצוות בתוך מדינת ישראל, בעקבות מבצע "צוק איתן".

שנאה המתבטאת בין גורמים הנוטים יותר לימין מול גורמים הנוטים לשמאל ובין יהודים וערבים אזרחי המדינה.

חשבתי על כך שאולי הגיע הזמן לשדרג את עשרת הדברות ולרענן אותם מעט, כדי שיהיו רלוונטים לימים אלה של בלבול, פחד, כעס ושנאה, ויהוו מעין חוזה חדש למען השיח הדמוקרטי במדינת ישראל.

ידוע הוא שאת עשרת הדיברות המקוריים ניתן לחלק למצוות של עשה ואל תעשה, החלטתי לאמץ את החלוקה המקורית לרשומה זו וכן את המספר הטיפולוגי עשר (אם כי במהדורה מורחבת).

כשהכנתי את הרשימה חשבתי על כך שהיא חייבת להיות פשוטה, בשפה ברורה לכל כדי שנזכור אותה היטב – כולנו.

לא. אין כאן שום דבר מקורי. שום דבר שמישהו לא אמר קודם. פשוט מיון מחודש בסדר אחר של דברים ידועים, הנוטים להשתכח.

עשה:

1. מותר לך להביע דעה שונה מהדעה של האחר.

2. מותר לך למתוח ביקורת עניינית.

3. מותר לך להיות בעל זהות יהודית/ערבית/נוצרית/דרוזית/צ'רקסית/חסר דת.

4. מותר לך להיות בעל אינטרסים מנוגדים.

5. מותר לך לחשוב שהדרך שלך היא דרך  האמת והצד השני טועה.

6.  מותר לך לבחור את חבריך, אלה שנעים לך לשמוע וליהנות מנוכחותם ואלה שפחות.

7. מותר לך לשנות את דעתך.

8. מותר לך להרגיש אחרת.

9. מותר לך לעשות דברים אחרים.

10. מותר שיפריעו לך מאד דברים אחרים.

 

אל תעשה:

1. אסור לשקר.

2. אסור לקלל ולכנות בכינויים מעליבים.

3. אסור לעבור על החוק.

4. אסור לתקוף אישית ומתחת לחגורה.

5. אסור לזלזל בדעה השונה.

6. אסור להיות סרקסטי.

7. אסור להתנשא.

8. אסור לבקר אדם בשל מוצאו, דתו, מינו.

9. אסור לנהוג באלימות.

10. אסור להתחמק מתורך להגן על המדינה שלך/לשרת שירות לאומי.

 

זה קשה, אני יודעת ובכל זאת,  בימים אלה שאנשים כל כך מבולבלים ובשם הדמוקרטיה, מקללים ומסיתים נגד מגזר אחר, מתנשאים וסרקסטיים כלפי כל מי שלא חושב כמוהם, אלימים ורודפים אנשים בשל דעותיהם, מינם, מוצאם או דתם – כדאי לנו לתלות חוזה חדש בכל מקום. מי שלא יכבד את החוזה יצא מהמשחק.

לא ניתן לדמוקרטיה שלנו להיות כלי שרת בידי השנאה.

יחד נאבק למען השפיות כדי שלא ניפול בבור השנאה שכרינו במו ידינו, ככתוב במשלי כ"ו:

"כֹּרֶה שַּׁחַת, בָּהּ יִפּוֹל    וְגוֹלֵל אֶבֶן, אֵלָיו תָּשׁוּב."

מתויג , ,

"לדמעה של אם אין צבע"

ילדים חפים מפשע נרצחים בשל מוצאם

במסגרת אירוע "מדענים וממציאים צעירים" בהשתתפות שר החינוך הרב שי פירון, מנכ"לית משרד החינוך, מורים ותלמידים מרחבי הארץ שהתקיים בבית הנשיא, אירוע שכולו עוסק בתחום החינוך, התייחס הנשיא פרס לרצח של הנער הפלסטיני על ידי יהודים חדורי שאיפות נקמת דם.
לדבריו, "מדינת ישראל במשבר מוסרי עמוק בחינוך."

"יש כעת שתי סוכות אבלים", אמר הנשיא היוצא. "אחת של אימהות ואבות יהודים וסוכת אבלים של אם ואב ערבים.
לדמעה של אם אין צבע – כל זמן שתיזל דמעה של אם בגלל רצח בנה, העולם לא ישקוט."

בזמן שגיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח ז"ל נטמנו באדמת בית העלמין בעירי, יצאתי והסתובבתי ברחובות.
השקט שבחוץ היה חריג והרחובות היו שוממים.
מהמרפסת שממעל לרחוב נשמעה אם מסבירה בקול חלוש לילדיה על שיחת הטלפון למוקד 100 שענו לה הפעם דווקא מהר, אבל לא הבינו את חומרת האירוע. הילדים ליקקו ארטיק והקשיבו לאמם, ואני חשבתי לעצמי שכך גדלים ילדים בישראל, כך הם מבלים אחר צהריים, אלה השאלות שהם שואלים ואלה התשובות שהם מקבלים דור אחר דור.
ממעלה הגבעה שליד ביתי צפיתי על כביש 443.  הכביש עמוס היה ברכבים ובאוטובוסים. נחילים של בני אדם ירדו מהאוטובוסים והחלו בצעדה ארוכה בחום הכבד אל בית העלמין הקטן, שמעולם לא הוכן ללוויה בסדר גודל שכזה.
ההליקופטרים חגו בשמים ממעל.
בטלויזיה הדולקת שודר שידור ישיר של הלוויה.
על הבמה המוגבהת הונחו שלוש אלונקות מכוסות דגלי ישראל.
שלושה תלמידים שנרצחו באכזריות רק כי היו יהודים.

"תהום מוסרית רחבה ועמוקה מפרידה בינינו לבין אויבינו", אמר נתניהו בדברי ההספד בהלוויה.

אותה "תהום מוסרית" נעלמה בתוך פחות מ–24 שעות כשנחטף הילד מוחמד אבו חדיר, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר בדרכו למסגד לתפילת השחרית של הרמדאן עם שני חבריו.

הוא הוצא להורג בדם קר,נשרף בעודו בחיים והושלך ביער ירושלים על ידי צעירים יהודיים חדורי נקמה.

כמה התפללנו שיתברר בחקירה שהרוצחים אינם יהודים. שהרקע לרצח הוא לא לאומני אלא פלילי. כמה רצינו להאמין לראש הממשלה שלנו ולסיפור שסיפרנו לעצמנו תמיד, על העם היהודי וערכיו הנעלים.

התהום הפעורה הייתה שם – אך היא ניצבה בין מי שרצינו להיות לבין מי שאנחנו באמת.

אם נשמעת זעקה שמפלחת את הלב , הזעקה היא זעקתו של הנביא ישעיהו:

"בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי…

זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים.

עָזְבוּ אֶת יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר…

כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ!…

יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ

רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי.  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט!…

וְאִם תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ!" (ישעיהו א)

 

 

מתויג , , , ,

אז איך אפשר להבדיל בין מורה מנוסה למורה מומחה?

מורה ותיק הוא אולי מנוסה אך לא בהכרח מומחה. כל מנהל בית ספר היה רוצה בבית ספרו מורים מומחים.

אז איך אפשר להבדיל בין מורה מנוסה למורה מומחה?

מאמר מצויין שכתב פרופ' ג'ון האטי מאוניברסיטת מלבורן, מחוקרי החינוך המשפיעים ביותר כיום, מסכם ממצאים ממחקרים רבים שנעשו בנושא זה. רשומה זו באה לתמצת את עיקרי המאמר.

מורים מומחים נבדלים ממורים מנוסים בכך שהם מסוגלים:

1. להציג ולארגן את הידע שלהם טוב יותר.

2. לשלב בין חומר חדש שנלמד לבין ידע קודם של התלמידים.

3.הם שמים דגש על הכיתה ברמה הפרטנית ומסוגלים לבצע בגמישות התאמות בתהליך ההוראה שלהם.

4. מסוגלים לראות את הנולד, לתכנן ולאלתר בהתאם לנסיבות המשתנות.

5. מקדישים יותר זמן להבנת הקושי של התלמיד מאשר למציאת דרכים שונות לפתרונו.

6. מצטיינים בקבלת החלטות ויודעים להבדיל בין החשובות שבהן לבין המשניות בחשיבותן.

7. היבטים של תהליך ההוראה כגון קציבת זמנים או תכנון מדוייק של דוגמאות לא מצויים במערכי השיעור שלהם – הם נקבעים תוך כדי השיעור, בהתבסס על שאלות התלמידים ותשובותיהם.

8. מטרות השיעור מושגות תוך תמרון באירועים בלתי מתוכננים.

9. מיומנים ביצירת אקלים מיטבי ללמידה – שגיאות מתקבלות בברכה, תלמידים מרבים לשאול, השתתפות פעילה היא הנורמה.

10. מיומנים במיפוי מהיר של תפקודי כיתה.

11. מחוברים להקשר ויש להם יכולת קוגנטיבית גבוהה להבנת מצבים ולכן מתכננים את ההוראה, כך שהם לוקחים בחשבון מידע נוסף, הקשור ביכולות, בניסיון וברקע של תלמידיהם.

12. מורים מומחים יודעים לצפות הפרעות ולמנוע אותם מראש.

13. משתמשים במעקב ובמשוב כדי לבחון את יעילות שיטות ההוראה ופועלים לשנותן ולהתאימן בהתאם לממצאים.

14. מסוגלים לתפקד באופן אוטומטי כיוון שהמיומנויות הקוגנטיביות שלהם נהיות אוטומטיות.

15. מתייחסים אל תלמידיהם בכבוד ומפגינים אכפתיות ומחויבותת כלפיהם.

16. נלהבים למקצוע ומתייחסים בחדוות יצירה להוראה וללמידה.

17. מגבירים את תחושת המסוגלות העצמית וההערכה העצמית של תלמידיהם.

18. מציבים לתלמידיהם יעדים מאתגרים, מזמינים אותם להתעמק ולא להעתיק.

19. בכיתות שלהם 80% מזמן השיעור מוקדש לעיסוק של התלמידים במשימות מאתגרות

20. מורים מומחים –  יוצרים.

גרף3

 

הרשימה מזכירה לי את השיר הנפלא של אריק אינשטיין ושלום חנוך:

"בסוף כתבו שהוא מושלם.
כתבו עליו בעיתון הרבה דברים
הוא בכלל לא ידע שהוא כזה "

מורים מומחים לא מודעים לעוצמת מומחיותם. הם עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: ללמד, להעניק, להעצים ולהצמיח.

פרופסור ג'ון האטי טוען שמורים מחוללים  שינוי.

במאמר זה הוא מרחיב ומסביר מיהו המורה שמחולל את השינוי וכיצד הוא פועל.

ואסיים בנימה אישית:

אשרי התלמידים שזוכים במורים מומחים, אשרי המנהלים שיודעים לזהות את המורים הללו, לטפחם ולשמרם.
אשרי המדינות שיש בהם מערכות חינוך שמעודדות צמיחה של מורים כאלה.

מתויג ,

רקפת ואני

רקפת רוסק-עמינח4

 

רקפת רוסק-עמינח מרוויחה יותר מ-6 מיליון ש"ח בשנה.

איך זה מרגיש להרוויח חצי מיליון ש"ח כל חודש?

פי 60 יותר ממני?

הקשבתי כמו רבים אחרים ביום רביעי לתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, ששודרה בערוץ 2. תוכנית בה ראיינה אילנה דיין את מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח.

אני מוכרחה להודות שהיא שבתה את ליבי, רקפת. אישה חזקה, חכמה, שמצליחה לפלס את דרכה בהצטיינות יתרה בכל מה שהיא נוגעת בו בחייה. הקשבתי לה קשב רב וכמעט שהצלחתי לסלוח לה על הכל. היו פעמים שאפילו חשבתי שאילנה דיין פשוט לא מבינה מה שרקפת אומרת לה, שהיא באמת מתבלבלת.

על האפשרות למחוק חוב של 150,000,000 ש"ח לדנקנר על מנת להקטין את ההפסד לבנק, לבעלי המניות ולנו – החוסכים לפנסיה, שוכנעתי שבנקודת הזמן הזאת, מבחינה כלכלית זה היה הדבר הנכון לעשות.

רקפת הסבירה ששיעורי ההפסדים שבאים מאשראי במגזר העיסקי הרבה יותר נמוכים מאשר שיעורי ההפסדים במגזרים האחרים – במגזר העסקים הקטנים ובמגזר משקי הבית. יש שוויון – אנחנו פשוט לא רואים אותו. אולי בגלל שצלמי פפרצי מפספסים את פגישות המנ"כלית עם אלה שלא עומדים בתשלומי המשכנתא בבתי הקפה השונים. "תמונות עם דיאט קולה שלא אומרות כלום", כפי שרקפת מכנה את התמונה שהנציחה את הפגישה שלה עם בעל החוב המפורסם נוחי דנקנר.

על ההצלחה של שלי יחימוביץ',יו"ר האופוזיציה אז, לטרפד את המהלך שואלת רקפת רוסק-עמינח: "אבל מה יצא מזה? שום דבר לא יצא מזה." מבחינה כלכלית היא כנראה שוב צודקת, החוב עדיין קיים. הכסף של הציבור ניזוק והנזק לא הוקטן.

לעומתה, שלי יחימוביץ' בטוחה שהלקח נלמד. בפוסט שכתבה בפייסבוק היא כתבה: "ראשי הבנקים לא יכולים יותר להעניק הלוואות פרועות בלי בטוחות לחבריהם הטייקונים…לציבור יש כח".

אינני יודעת אם הלקח נלמד לעומקו. אולי בגלל העניין הזה של השכר שהמם אותי שוב והסיח את דעתי מכל השאר.

שואלת אותה אילנה דיין בראיון: "השכר שלך הוא פי 128 משכר המינימום. פי 60 מהשכר הממוצע במשק. מה מצדיק שכר כזה?"

רקפת לא יודעת מה לענות על השאלה הזאת.

בין שאר הדברים שהיא אומרת: "…אני רק באה ואומרת שככל שהשכר קשור לביצועים, וקשור לגודל האחריות, וקשור לגודל התפקיד, הוא צריך להיות סביר. מה הוא המספר? אפשר לקיים דיון…זה דיון רחב מידי, וגם אין לו פורמולה. אין".

רקפת רוסק-עמינח לא בודקת את היתרה שלה בבנק ואין לה מושג מהי.

אני מקשיבה וחושבת לעצמי שלפי הקריטריונים האלה, גם אני כמורה ומחנכת במערכת החינוך צריכה להרויח סכומים דומים.

השכר שלי קשור לביצועים – התלמידים שלי מסיימים בהצלחה יתרה את בית הספר. אם הוא קשור לגודל האחריות – מהי אחריות גדולה יותר מאשר האחריות על  הנכס שנקרא אדם?! הורים מפקידים בידינו את הנכס היקר ביותר שיש להם – האם אין זה מבטא את גודל האחריות שיש לתפקיד ההוראה והחינוך? האם אין זה אומר משהו על גודל התפקיד שלנו – המורים?

כששאלתי כמה אנשים על העניין הזה, הם ענו לי שמדובר כאן בעולם העיסקי. מדובר כאן ביכולת שלה להעצים את הכלכלה.

אבל איך יש לה יכולת כזאת? שאלתי.

מישהו עבד קשה כדי להעניק לה את הכלים. מישהו לימד אותה לקרוא ולכתוב, מישהו לימד אותה מספרים, לחשוב, לחשב, ללמוד מטעויות של אחרים. מישהו לימד אותה מה מותר ומה אסור. מישהו שימן לה את הגלגלים במוח כל יום, שעה אחר שעה, בזמן שההורים שלה יצאו לעמל יומם.

אם המורים לא היו עושים את תפקידם באחריות האם הייתה יכולה להגיע למקום הזה שבו היא מעצימה את הכלכלה?

אז איך זה יתכן שמנכ"לית בנק מרוויחה פי 60 ממני – מורה ומחנכת בישראל?

ומה זה אומר עלינו כחברה? ואיפה המחוקקים שישימו סוף לחגיגות שכר הבכירים על חשבון הציבור?

 "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה:  גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה.אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה:  כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל. "        דברים כ"ה

 

מתויג , ,

הילדה אמילי

אמילי אימבר

כמי שחיה בעיר מודיעין ב-11 השנים האחרונות שמעתי הגדרות רבות לעירי מאנשים שאינם חיים בה.

"כוורת מלאכותית, עיר נטולת צביון. אין בה רבעים שכל אחד מהם נראה ומרגיש אחרת, אין בה את המרכז הישן, אין בה רחובות עם חנויות לטייל בהם."

אורחים לרגע אמרו גם דברים טובים. "יש בה מקום לזוז, היא מתרוקנת בשעות היום ויש חנייה בשפע, קל להתמצא בה ויש בכל רובע שלה כל מה שצריך: סופרמרקטים, מכבסות, ספרים וכד' שלא לדבר על כך שזאת העיר עם הכי הרבה פארקים ושטחים ירוקים והמבנים בנויים כך שלרוב האנשים יש נוף ושטח פנוי מול המרפסת"

אף אחד לא דיבר איתי על הלב של תושבי מודיעין.

על הלב הזה  אני  רוצה לספר.

כמי שעובדת בחינוך נתקלתי פעמים רבות בתופעה של התגייסות קהילתית לעזרה כשהיא נדרשת. זה תמיד ריגש אותי אך הפעם ההתרגשות שחשתי הייתה עצומה.

מודיעין הגדילה לעשות והכל בזכות ילדה קטנה אחת בת עשר,  תושבת העיר שחלתה במחלה נדירה של סרטן השחלות וגרמה לעיר שלמה להתגייס עבורה מקטן ועד גדול.

זה קרה לפני כשנתיים וחצי כשחלתה לראשונה והייתה אז בת שמונה והתברר שהיא זקוקה לטיפול חדשני בגרמניה, שקופת החולים מגדירה אותו "טיפול ניסיוני" ולכן אינה מממנת אותו ומשפחתה של אמילי לא יכלה לעמוד לבדה בתשלום שהגיע ל- 600 אלף יורו.

כבר אז ביוזמת הנהגת ההורים בתי הספר בעיר החלו ליזום פעולות התרמה בכל בתי הספר בעיר. תנועות הנוער, עסקים מקומיים וגופים שונים נתנו יד ליוזמה, וכל זה קורה שוב היום, לאחר כשנתיים. "כנראה שהמחלה מעולם לא עזבה", סיפר השבוע בעצב שמעון, אביה של אמילי. "בחודשים האחרונים היו ספירות של תאים אדומים ברמה מאוד נמוכה, זה התפתח והגיע לרמות מדאיגות. כרגע אנחנו עומדים מול סוג של צומת, וככל הנראה הולכים לקראת ניתוח משולב בכימותרפיה בארצות הברית, שעלותו מוערכת בחצי מיליון דולר".

תנועת בני עקיבא אספה מעל שלושים אלף שקל ביום אחד, ביום המעשים הטובים. הנהגת ההורים יזמה התרמה ברחבי העיר,שבמסגרתה אספו תרומות של 20 שקלים ויותר מכל משפחה במקום לשלוח את הילדים לבית הספר עם משלוח מנות עתיר קלוריות.

מתאים מאד לחג הפורים שרק חלף ולסיפור מגילת אסתר.

גם שם אסתר נדרשה לממש את ערך הערבות ההדדית, כשעמה היה בסכנת השמדה. היא נדרשה לצאת מאזור הנוחות שלה ולסכן את חייה על מנת שלא לעמוד מנגד כשכל אחיה עומדים בפני סכנה קיומית.

מרדכי הבהיר לה זאת היטב כשאמר לה:

" אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים, כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ …"(אסתר ד)

בבית הספר בו אני עובדת שילבו את ההתרמה לאמילי בפעילות פורים. תלמידים הקימו דוכן למכירת עוגות ואחר כך המשיכו את המכירות במרכז המסחרי הסמוך לבית הספר. רק בפורים הם הצליחו לגייס בדרך הזאת 2500 ש"ח והשבוע ימשיכו ביוזמה.

יש במודיעין קבוצת הכנה לצה"ל שמארגנת טורנירים בכדורגל וכדורסל ומסיבת "זומבה" למען אמילי. בחודש הבא יתקיים מופע התרמה בפארק ענבה.

באחד מהעיתונים המקומיים נכתב: " מודיעין לא ציינה את "יום המעשים הטובים" אלא ממש הסתערה עליו". עמוד שלם בעיתון ניסה לפרט רק חלק מהמעשים שמאות תושבים  ומאות תלמידים עשו ללא תמורה, רק כדי לסייע לזולת.

אז אפשר להגיד על מודיעין מה שרוצים, על כך שהיא בבנייה מתמדת, על כך שאין בה מספיק מסעדות ומקומות בילוי, אבל כל זה מתגמד מול הלב החם והמחבק של האנשים שחיים בה, שמגלים פעם אחר פעם שערבות הדדית ועזרה לזולת הן לא סיסמאות ריקות מתוכן.

אז אמילי היקרה,

אני, כמו כל תושבי מודיעין, מאחלת לך בריאות שלמה.

האהבה והחיבוק שאת ומשפחתך זוכות לו בודאי שיועילו במטרה הזאת.

ולתושבי עירי מודיעין אומר שאני גאה להיות שייכת לעיר הזאת והשכנים אכן טובים בעיני!

אפשרויות לתרומה

העברה ישירה לחשבון הנאמנות בבנק הפועלים  סניף 532 מס' חשבון 501535 ע"ש קו לחיים נאמנות אמילי אמבר

תרומה בכרטיס אשראי בטלפון 03-9250505 ולציין עבור אמילי אמבר

מתויג , , , ,

אהבת נעורי

שחר שמש 4 לא חסרים ימים מתסכלים למורה בבית הספר. היום היה לי יום כזה.

הכנתי שיעור חינוך מדהים עם סרט לפתיחה וסרט הומוריסטי לסגירה, בחרתי בקפידה את החומרים והגעתי לשיעור עליזה ומלאת מוטיבציה.

תלמיד נחמד מיהר לקחת ממני את המחשב הנייד עם שלל החוטים כדי לחברו למקרן המשתלשל מהתקרה מתנשא מעלי כמו אומר: אני כאן כדי להזכיר לך כמה חשוב שחינוך במאה ה-21 יהיה מתוקשב, אני כאן כדי להזכיר לך כמה חשוב לגוון את השיעורים בשלל פירוטכניקות, אני כאן כדי להזכיר לך שלא לשווא ישבת שעות רבות בהשתלמויות על המורה של המחר.

אבל אז צצה לה בעייה קלה.  לא היתה לי סיסמה לאינטרנט. בלעדיו לא נוכל לראות את הסרטים המצוינים שסימנתי. טלפונים לאלוהים וסגניו, מישהו… כל אלה לא עובדים ביום שישי. רק אנחנו המורים, אחרוני המוהיקנים, שביום שישי בבוקר מתניעים את המכונית לכיוון העבודה.

הזמן מתקתק, כל הטלפונים והנסיונות גזלו את רוב השיעור, התלמידים כבר יצאו מהקשב והיו שקועים בשיחות ביניהם ועד שאספתי את כולם לתמרן שיעור חלופי נשמע הצילצול שבישר לי שזהו. עבדתי שעות בבית על הכנת השיעור לשווא. הסיסמה לאינטרנט הפרידה בין שיעור שהיה יכול להיות מדהים לשיעור שהיה הכי גרוע  מעולם.

אודה ולא אבוש, הכעס והתסכול שחשתי גרמו לדמעות להציף את עיני.  דווקא השיעור הזה היה לי חשוב להעביר. שיעור הקשור בהעמקת ההכרות עם הקהילה האתיופית. אחד מהשיעורים האלה שבגללם אני מורה בישראל, אלה  השיעורים הגורמים לי לחשוב שאני עושה סוג של שליחות. אבל זה לא קרה.

כמה כוסות מים וכיתה אחרת שהייתי צריכה ללמד הרגיעו את עוצמות התסכול וכך הגעתי לשעת הצהריים, שיעור אחרון להיום.

כבר בתחילתו של השיעור הרגשתי שמשהו קורה בכיתה,הבנות עם הטלפון מסמסות ומתלחשות."מה קרה?" שאלתי והן סיפרו לי שהן שמעו שיש עכשיו בבית הספר זוג שמתארס. הוא החליט להציע לה נישואין בין כתלי בית הספר שבו הכירו בכיתה י"א, בכיתה בה למדו.

עם כל הכבוד לתנ"ך ולפרק על יאשיהו אותו רציתי ללמד, גם אני הרגשתי התרגשות מהולה בסקרנות. מי הזוג המקסים הזה? ניסיתי לברר. אולי תלמידים שלי לשעבר? בינתיים השיעור התחיל.

ניסיתי לשמור על המתח: "ישנו ספר שנמצא במקדש בזמן השיפוצים", סיפרתי לכיתה בקול הכי דרמטי שיכולתי לגייס,"הוא היה גנוז ,כנראה, עשרות שנים. לפתע מצאו אותו, קראו בו והזדעזעו כשהבינו עד כמה רחוקים הם מהדרך הנכונה בה ביקש אלוהים ללכת…." ואז דרך החלונות של הכיתה נשמעה תרועה. כנראה זיקוק של גזירי נייר צבעוניים שפוצץ ובעקבותיו קריאות שמחה והילולה שנשמעו מהכיתה המקבילה לנו ממש מול החלונות  ותוך שניות ספורות כל התלמידים בכיתה  היו דבוקים לחלונות, צועקים מזל טוב ודופקים בהתרגשות לעבר הזוג שהיה ממש בכיתה ממול. ספר התורה נגנז שוב, ממש כמו אז, אם כי לא מאותן סיבות. השיעור הסתיים מוקדם מהצפוי, התלמידים שוחררו ואני מיהרתי עם כל המטלטלים אל הכיתה המקבילה כדי לאחל באופן אישי מזל טוב לזוג הצעיר שזה עתה התארס.

הבטתי על הזוג הנרגש עם משפחתו וחבריו וגם את עיני הדמעות הציפו.

המראה של הזוג המאוהב בין כתלי בית הספר היה מנחם בעיקר כי נזכרתי מה באמת חשוב לתלמידים בבית הספר וזה ממילא לא השיעור שלי.

מזל טוב לזוג המקסים שחר שמש ובן נאור שלהם מוקדשת הרשימה הזאת . שחר שמש 3

"לא נתתי לאיש לדעת  את היית אהבת נעורי" (שלום חנוך)

מתויג , , ,

מכתב למנהל בית הספר אשל קליינהאוז

15632_10203265583188182_1523594638_n

אל אשל קליינהאוז ,מנהל בית החינוך המשותף חוף השרון

שלום רב

אומרים שבכל רע יש טוב והנה גם הפעם אני מוצאת שזה נכון, כשאני מוצאת את עצמי קוראת נרגשת את המכתב שכתבת לאדם ורטה, המורה לפילוסופיה ומחשבת ישראל שעמד לשימוע לפני פיטורין בבית הספר אורט גרינברג בקרית טבעון לאחר שאחת מתלמידותיו התלוננה כי הוא מבטא בשיעורים דעות "של שמאל קיצוני" ו"יוצא כנגד המדינה שלנו", כפי שכתבה לשר החינוך, שי פירון.

לטובת הקוראים אני מרשה לעצמי לפרסם את המכתב שכתבת למורה, שפורסם כפוסט בקבוצת מורים למחשבת ישראל בפייסבוק.

שלום רב

אני פונה אליך לאחר הפרסומים בעיתונות בדבר הליך הפיטורים אותו הפעילה רשת אורט כנגדך בגין אמירות שאמרת, או המיוחסות לך, במהלך השיעורים.
ראשית אומר שאיני בקיא בפרטי האירוע, מעבר למה שפורסם , על כן הרשתי לעצמי לערוך בירור עם חלק מאנשי החינוך איתם אתה העובד במסגרות השונות, ועדיין אני בטוח שבידי נמצא רק מידע חלקי.
מהדברים עולה מסכת עכורה של כשלים והתנהגויות שאינן הולמות מערכת חינוכית: הראשון ,יכול להישמע טכני במהותו אולם הוא מהותי ,והוא נוגע לאופן הטיפול בתלונת התלמידה. בעידן בו מדובר על ניהול עצמי והעברת האחריות לבתי הספר לא נראה לי סביר שההתכתבות לובשת מסלול בליסטי בין התלמידה לשר החינוך ולרשת אורט מבלי דיון בית ספרי בין באי בית הספר, תלמידים, מורים והורים.
הנושא השני והמהותי לצורך העניין הוא עד כמה נאמרו אמירות שגויות או אסורות בחלל הכיתה ? לפני שנחפש כלל או עקרון מנחה, חשוב להגיד שבשל נפיצות הנושא מרבית המורים נמנעים מעיסוק בנושאים אקטואליים או שנויים במחלוקת בכיתה, ובכך הופכים את המערכת ללא רלוונטית ולעיתים משעממת. גם הגדרת חוזר מנכ"ל ש "… מותר למורה לנקוט עמדה בנושא שנוי במחלוקת, ובלבד שאין הוא מקנה לעמדתו מעמד של עמדה מחייבת" מתווה כיוון אך אינה מבהירה את הערפל. 
אני מאמץ את אבחנתו של צבי לם בדבר חינוך פוליטי וחינוך אידיאולוגי: בשעה שחינוך אידאולוגי נועד: " לגיוס תמיכתו של התלמיד בעמדה פוליטית שמעדיפים מחנכיו או המוסד שבוא הוא מתחנך" (מתוך צבי לם- " לחץ והתנגדות בחינוך"). חינוך פוליטי נועד להקנות לתלמיד אוריינטציה פוליטית ויכולת :"טיפוח אוטונומיה אינטלקטואלית ומוסרית של היחיד." חינוך פוליטי הכרחי לטיפוח חברה אזרחית, דמוקרטית, בריאה המתבססת על אזרחים מעורבים. פיתוח השלד המוסרי של האדם אינו יכול להתפתח בתוך סביבה אשר אינה דנה בסוגיות שנויות במחלוקת, אשר מקדשת אמיתות אלא בודקת ומבקרת אותם תדיר. הציווי הקטגורי של עמנואל קאנט יכול לעזור לנו לברור אם נהגנו כהלכה בכיתה, במקרה דנן: כיצד היינו מצפים ממורה בעל עמדות ההפוכות לשלנו להציג נושא טעון ? או האם תלמידים החושבים אחרת מאיתנו מרגישם נוח בכיתה ויכולים להציג את דעותיהם בחופשיות ?. מהדברים ששמעתי אני למד שאתה עומד בכללים הללו, התמיכה היוצאת הדופן של תלמידיך במקרה הנ"ל מעידות על העוול שנעשה.
אצלנו בבית החינוך המשותף חוף השרון, מאמינים במורים המעודדים חשיבה ואף חשיבה ביקורתית, אנחנו מאמינים שאוריינות פוליטית היא אחת המשימות החשובות של כל מורה, בטח בתחומים אותם אתה מלמד, ונשמח לצרף אותך לצוות המורים שלנו. 
בברכה
אשל קליינהאוז – מנהל בית החינוך המשותף חוף השרון

לכל מי שלא שמע על האירוע  הנה קישור לכתבה בעיתון "הארץ" שמספקת את המידע.

אבל אני בוחרת את הרשומה הזאת להקדיש לך מנהל יקר.

המורה אדם ורטה לא זכה לגיבוי מהמנהל שלו, אך ממך הוא זכה לא רק לגיבוי אלא גם  להצעת עבודה.

כמורה ותיקה  למחשבת ישראל ומחנכת בתיכון, המחשבה הראשונה שעלתה במוחי כשקראתי את מכתבך לאדם ורטה הייתה שהלוואי והייתי זוכה לעבוד כמורה ומחנכת  בבית הספר אותו אתה מנהל.

המעשה שעשית מבטא מנהיגות, אומץ לב ומוסריות מהסוג שמנהלים רבים יודעים לדקלם, אך מעטים נעמדים על שתי רגליהם האחוריות ומביעים את זה במעשה כפי שאתה עשית.

הציטוט שהבאת מצבי לם חשוב אך כמורה למחשבת ישראל, בוודאי לא תתפלא שאותי ריגש  יותר  הציטוט שהבאת מהציווי הקטגורי של עמנואל קאנט, אותו אנחנו מלמדים ביחידת הלימוד הראשונה במחשבת ישראל.

לטובת אלו שלא למדו את השיעור על הצו הקטגורי של קאנט אגיד בקצרה:

קאנט ניסה לקבוע קריטריון אובייקטיבי לקבוע מהו מעשה מוסרי או לא מוסרי, שיפעל תמיד, בדומה לחוקי טבע הפועלים תמיד ולא תלויים במצב רוח, אישיות, תרבות וכד'.

הוא קבע שאדם שעושה מעשה ורוצה לדעת האם המעשה הוא מוסרי צריך לשאול: האם הייתי רוצה שכולם יפעלו כך תמיד?

במידה והתשובות הן כן– כולם וכן – תמיד, סימן המעשה שעשה הוא מוסרי.

ואכן אין דרך טובה מזו להמחיש לכולם עד כמה מוסרי היה מעשהו של אדם ורטה.  אני מעזה לנבא שלא היה מועמד לשימוע לפני פיטורין אם היה מציג עמדה ימנית פוליטית. אני מניחה שאותה תלמידה לא הייתה ממהרת לכתוב מכתב תלונה ישירות אל שר החינוך שי פירון.

אמנם לא קראו לי לשימוע לפני פיטורין בבית ספרי, אך כבעלת בלוג המופץ באופן פומבי (ונחשף גם לעיניים של תלמידים הבוחרים להיכנס ולקרוא בו) ומכיל לא מעט רשומות בהן אני מביעה את דעתי הפוליטית באופן מובהק, אני מודה שחשש כזה התגנב אל לבי לא פעם.

כן ירבו מורים כמו אדם ורטה ומנהלים כמוך, אשל קליינהאוז וכך כולנו נתברך בדור עתיד ערכי, מוסרי, חושב, פלורליסט המעצים את ערכי הדמוקרטיה של מדינת ישראל.

לשמיעת הקלטת השימוע שנעשתה למורה אדם ורטה.

מתויג , ,

של מי החיים האלה לעזאזל

אריק שרון הקרב האחרון

השבוע לימדתי במסגרת שיעורי מחשבת ישראל על נושא המתת החסד והדילמות המוסריות הקשורות בכך. רצה הגורל והשבוע התדרדר מצבו של ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, הנמצא במצב של תרדמת (קומה) כבר שמונה שנים, כליותיו קרסו ונשאלה השאלה האם יש טעם לחברו לדיאליזה ולהמשיך את מצבו באופן מלאכותי תוך סיכון חייו ?

אין פרק שאני מלמדת במחשבת ישראל שלא נתמך ע"י דילמה אקטואלית כזו או אחרת, אך אין ספק שהפעם האקטואליה זימנה לי אפשרות לדיון מרתק בשאלות העולות מהספר "בחרת בחיים" בפרק המדובר.

בעיתון "הארץ" עסקו בדילמות סביב אשפוז שרון בכתבה שכתב עידו אפרתי שעסקה בעיקר בנושא עלות הטיפול בשרון לקופה הציבורית. שם נכתב כי העלות השנתית של אשפוזו היא 1.6 מיליון שקל בשנה ופרופסור אבינועם רכס, יו"ר הלשכה לאתיקה רפואית בהסתדרות הרופאים, אמר שככל הידוע לו, העדיפות שקיבל שרון על פני חולים מן השורה הייתה במתקנים בהם אושפז, באמצעי האישפוז אך לא ברמת ואיכות הטיפול. כיאה למעמדו אושפז שרון בחדר לבד, כשברוב המקרים שוהים שני חולים במצבו באותו חדר והוקצתה לו אחות צמודה. האישפוז שלו חייב גם העסקת מאבטחים סביב השעון ומצלמות אבטחה.

בכיתה, כשעלתה הדילמה על המתת חסד או נכון יותר מיתת חסד (שהיא לא פעולה אקטיבית להריגת החולה ,אלא המנעות מהארכת חייו באופן מלאכותי), שוחחנו בעיקר על השאלה של חיבורו למכונת הדיאליזה. ברשת ב' רואיין רופא מומחה שהסביר שחיבור לדיאליזה יגרום לירידה בלחץ הדם של שרון. מכיוון שהוא נמצא במצב של תרדמת ממילא לחץ הדם שלו נמוך ולא ניתן לתת לו תרופות שיעלו לו את לחץ הדם, דבר שעלול לגרום למותו. מצד שני אם לא יחברו אותו, כל איברי גופו החיוניים יקרסו ומותו צפוי להגיע תוך ימים.

הדיון היה סוער ביותר בכיתה. עלו טענות על ערך השוויון שנפגע בשל העלויות הגבוהות והממושכות בטיפול בו, שממילא אינו יכול להביא להחלמתו, בו בזמן שחולים אחרים יכלו להנות מתקציבים נוספים לתרופות או טיפולים יקרים ולהחלים.

מה הטעם להמשיך את חייו כשאיכות חייו אבדה? מה הטעם להמשיך את חייו כשאיבד משמעות לחייו?

תלמיד אחד טען שאין טעם להמשיך את חייו  "כי הוא זקן, בן 85 וממילא כל חייו מאחוריו. היה טעם להלחם על חיים של ילד או נער במצבו", אמר אותו תלמיד.

הטקסט שהשיב לו לטענותיו היה טקסט הנלמד מתוך ספר הלימוד "מנחת חינוך":

"אף אם יבוא אליהו (הנביא) ויאמר שלא יהיו לאדם חיים אלא שעה או רגע, מכל מקום, התורה לא חילקה בין הורג ילד, שיש לו לחיות כמה שנים, לבין הורג זקן בן מאה. בכל עניין – ההורגו חייב. אף שהוא למיתה עומד, מכל מקום, מחמת הרגע שיש לו עוד שיחיה – על זה חייב".

ספר מנחת חינוך מראה מהי הגישה של היהדות לערך שוויון חייו של אדם צעיר או זקן. כשם שאין הבדל בעונש שמקבל על פי חוק, רוצח של ילד ורוצח של זקן – כך גם צריכה להיות ההתייחסות לערך חיי אדם הנמצא בתרדמת והוא בן 85 או ילד הנמצא באותו מצב. החיים הם בעלי ערך כשלעצמם שלא משתנה בשל הכמות.

תמיכה נוספת בגישה זו הגיעה מכיוונו של הרמב"ם בספרו משנה תורה, שמדבר על חובת פיקוח נפש בשבת גם אם הייתה מפולת ומצאו אדם חי ש"נתרוצץ מוחו ואי אפשר שיבריא", עדיין חובה על כל אדם לעבור על מצוות שמירת השבת למען חיי אותה שעה או רגע שנותרו לאדם לחיות, קובע הרמב"ם.

לגבי השאלה אם יש טעם לחיים שאיבדו את משמעותם הובא טקסט מתוך דבריו של ויקטור פרנקל בספרו "הזעקה הלא נשמעת למשמעות":

"אחת מן השתיים, או שיש משמעות לחיים – ובמקרה זה מן הדין שיקיימו את עצמם, אפילו הם קצרים או שאין משמעות לחיים- ובמקרה זה תוספת שנים אחדות והנצחת דבר נעדר משמעות זה, אף בהן אין הרבה משמעות".

לדברי פרנקל השאלה הקובעת היא אם יש טעם לחייו או אין טעם לחייו , ומי שקובע הוא האדם עצמו (ובמקרה שהוא ללא הכרה האפוטרופוס שלו  או משפחתו הקרובה). לטענת פרנקל המשמעות לחיים היא הסיבה לחיות ולא החיים עצמם, כלומר מבחינת פרנקל אין ערך לחיים כשלעצמם אלא לאיכות החיים.

מי שלא היה בכיתה באותו שיעור סוער הפסיד את החוויה שבזכותה אני מורה כל כך הרבה שנים.

חוויה שכללה שיחה עם בני הנוער  על ערכי מוסר, דילמות מוסריות ולימוד של טקסטים מהמקורות היהודיים המתעמתים עם טקסטים פילוסופיים המתווכחים עמם.

התלמידים חושבים, מרגישים, מעשירים את הידע שלהם, מחזקים את הזהות שלהם ומקצוע לימוד השייך לתחום הרוח מקבל חיזוק חשוב וחיוני לקיומה של חברה מוסרית יותר, פחות קפיטליסטית וחומרנית. חברה מתוקנת שכל אדם בישראל, גם אם אינו מודע לכך, היה שמח לחיות בה.

מי שרוצה להבין עד הסוף מה יקרה לחברה שבה מדעי הרוח נחלשים, מומלץ לו מאד ללכת לצפות בסרט המצויין "הזאב מוול סטריט" המתאר סיפור אמיתי של 'זאב' אחד בלבד מתוך להקה עצומה של 'זאבים' החיים בחברה מושחתת, שבה כסף הוא המטרה וכל האמצעים מקדשים את השגתו. שיא של התדרדרות מוסרית שאפשרית בחברה המזלזלת ומייתרת את חשיבותם של מדעי הרוח, הפילוסופיה והמוסר.

מתויג , , , ,