קטגוריה: סוציאליזם

לכבוד יום האישה הבינלאומי שיחול ביום שלישי

יום האישה הבינלאומי מצוין בעולם כולו בתאריך ה-8 במארס. יום זה מוקדש לציון הישגיהן של הנשים בעולם בתחומים שונים ולזכרן של הנשים בכל רחבי העולם, אשר לחמו בעבר למען השגת שיווין זכויות ולמען נשים אשר נלחמות בהווה. כמו כן, מציינים ביום זה את תרומתן של הנשים למען חיזוק השלום בעולם והבטחת ביטחונו.

 

הרקע ליום האישה – ב-8 במארס 1857, פתחו מאות של פועלות במפעלי טקסטיל בניו-יורק בשביתה ובמחאה על תנאי העסקתן שכללו, בין השאר, עבודה של שעות ארוכות בשכר נמוך. הרושם שהותירו אחריהן נשים אלו היה כה עז, עד שהוחלט למסד את היום זה ולציינו בעולם כולו.

 

כך הפך התאריך ה-8 במארס ליום בו נשים ערכו מחאות על זכויותיהן מול זכויות הגברים במדינתן. ב- 1908 צעדו אלפי נשים ברחובות ניו-יורק בדרישה לשכר טוב יותר וזכות הצבעה. ב- 1910 נערך בקופנהגן כינוס נשים בינלאומי. ב-1911 צוין יום האישה הבינלאומי במדינות שוויץ, גרמניה, אוסטריה ודנמרק.

 

בחודש דצמבר 1977, החליטה האספה הכללית של האומות המאוחדות לאמץ את ה-8 במארס כיום המוקדש לציון זכויות האישה ולשלום עולמי.

בימים אלה אני בעיצומה של עבודה על סידרה חדשה של ציורים הנקראת : "נשים עמלות". בציורים אלה אני מביאה את המציאות שלנו בשנת 2016, שבה נשקפת עוד דרך ארוכה עד לשינוי מהותי במעמד האישה ובשוויון הזכויות שלה בחברה.

הנשים בסדרה צוירו ברובן בהשראת צילומיה הנפלאים של חברתי הצלמת עירית עשת-מור, שהפליאה להבחין בנשים הללו בעיניים חדות.

אני רואה בנשים הללו מראה של חברה קהת חושים, המתקשה להתמודד עם המציאות בה הנשים העמלות-קשות היום, במקרה הטוב, פורצות את תקרת הזכוכית אך חוזרות לבית בו מצופה מהן למלא את תפקידן המסורתי של גידול ילדים ואחזקת הבית, ובמקרה הרע יותר הן חיות חיים קשים, חסרות השכלה, משועבדות ומנוצלות בחברה הגברית השולטת בהן ביד רמה.

הנה חלק מהציורים שבסדרה. כל הציורים יוצגו בתערוכת יחיד שלי החל מה- 7.4.2016 בגלריה של היכל התרבות במודיעין-מכבים-רעות.

אישה עמלה עם עשב אשה עמלה עם דליים 6.3.16 דיוקן אישה מוסלמית 24.2.16 26.12.15 אישה עמלה במסיק

מודעות פרסומת
מתויג , , ,

השתתפותי בתערוכה הקבוצתית בנושא "שקופים באמנות"

image

image

שני הציורים מבטאים שקיפויות באופן מנוגד.

הציור של הזכוכיות השקופות עם הבד השקוף מבטא את היופי והאסתטיקה שבשקיפות כשהם באים לידי ביטוי בחפצים.

מנגד, הציור השני מראה את הטרגדיה של השקיפות כשהיא באה לידי ביטוי בבני אדם.

את הציור השני (YES I CAN) ציירתי כמחווה לאמן  ז'אן-פרנסואה מילה לציור המלקטות . בציור שלו שצוייר ב1857 מילה רצה לבטא אמפטיה לשכבות הנמוכות בחברה ובאותה תקופה אף ספג על כך ביקורת.

אני בחרתי להוסיף תקווה למבט שלו: על הגב של המלקטת כהת העור כתבתי את הביטוי של נשיא ארה"ב ברק אובמה: YES WE CAN, המופיע גם על פחיות השתיה של שתיים מן המלקטות.  בנוסף, הוספתי דמות שאיננה כפופה אלא מזדקפת במצב של ישיבה ומישירה מבט. מול הדמויות חסרות הפנים והשקופות של מילה, בציור שלי כבר יש לאחת מהנשים זהות.

הציור YES I CAN מבטא אופטימיות אך מבהיר שעוד רבה הדרך עד לזקיפות הקומה של השכבות הנמוכות ובעיקר לנשים שביניהן.

 

התמונה -YES I CAN והתמונה שקיפויות  הגיעו לגלרית האורגים 21 חולון ויוצגו במסגרת תערוכת "שקופים באמנות". פתיחה 5.11.15 בשעה 19:00. אשמח לראותכם בפתיחה. התערוכה תתקיים עד ה27.11.15. עינת מיזהר

תמונות מהתערוכה:

ההזמנה לתערוכה 20151105_193727 IMG-20151105-WA0024 IMG-20151105-WA0032 IMG-20151105-WA0039IMG-20151105-WA0018 IMG-20151105-WA0016

מתויג , , , , , , , ,

הלב נחמץ על נשות הדסה

henriettaszoldbust lowres

“Make my eyes look to
the future,” Henrietta
Szold

מה עשה מראה העוני והחולי בירושלים להנרייטה סאלד? בניגוד לאנשים שעוני וחולי לא נוגע בהם באמת, יש כאלה שמראה של עוני וחולי מפעיל אותם.

ב1909, כאשר הנרייטה ואמה ערכו טיול בתקופת טרום מדינת ישראל, המראות של  הרעב והמחלות שפקדו את תושבי האזור זעזעו אותה.

זה היה רגע מכונן בחייה של הנרייטה. עם חזרתה לארצות הברית, היא החליטה לייסד את ארגון נשות הדסה שהוקם באופן רשמי ב1912.

מטרת הארגון שהקימה היתה לספק סיוע רפואי לאותם עניים וחולים.

היום אחרי למעלה מ100 שנים, עם מעל 300,000 חברים, הדסה הינה הארגון היהודי הגדול ביותר באמריקה, ואחד מארגוני ההתנדבות הגדולים ביותר של הנשים בעולם.

בשלב מאוחר בחיים שלה  פסל הוזמן ליצור את דמותה, כשהוא שאל אותה איך היא רוצה להצטייר היא ענתה: "תעשה שהמבט שלי יופנה אל העתיד".

אני מקווה מאד שהפסל לא הצליח במלאכתו, כי אילו הייתה מישירה את עיניה אל העתיד הייתה בודאי מתהפכת בקברה על מה שעשו מבית החולים הדסה.

מה הייתה אומרת לו ראתה איך פרויקט שהתחיל מתוך חמלה לעניים הפך למכשיר המספק רפואה טובה בעיקר לעשירים, היכולים לשלם לשר"פ ואילו העניים ימתינו לתורם המתארך. (טבלה מצויינת הממחישה את הפערים בזמני ההמתנה ניתן לראות באתר של שלי יחימוביץ'.)

אם אתם מסוגלים לעמוד מול ציניות טהורה, קיראו את שני המשפטים הללו שהועתקו ישירות מהאתר הרישמי של בית החולים הדסה בו הוא מספר על נשות הדסה וכך כתוב שם:

"היום, תשעים שנים אחר כך, עדיין מדיניות השוויון היא תורתה של הדסה."

"שני המרכזים הרפואיים האלה קובעים את הרף לטיפולי הבריאות בישראל ומטפלים בחמלה רבה בחולים מכל רקע ורקע."

סיסמת הארגון של נשות הדסה היא דבר מעניין במיוחד.

הסיסמא שנבחרה בשנת 1913 היא:  "ארוכת בת-עמי" ("The Healing of the Daughter of My People") (ארוכה במשמעות מרפא).

המונח "ארוכת בת-עמי" נלקח מספר ירמיהו פרק ח' בקטע המתאר את עונשה של ירושלים על חטאותיה:

"הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי, מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה, אֲרֻכַת, בַּת-עַמִּי.

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי."

כמה סימלי לקרוא על 'בת עמי' הזועקת מירושלים למרפא  ואין מרפא, אם החוקרים ינברו היטב בחפירות הארכיאולוגיות הם יגלו שכנראה  לא היה לה כסף לשלם לשר"פ.

מתויג , , , ,

קצת פחות זה קצת יותר

יעילות כלכלית הוא מונח המתאר את אופי השימוש הנעשה במשאבים, במטרה להביא למקסימום את רמת התפוקה של מוצרים או שירותים.

השבוע חשבתי על היעילות הכלכלית בחברה המודרנית כשהקשבתי לכתבה על ניצול העובדים בחברת "אמזון", האהובה על כולנו בשל העובדה שניתן לרכוש בה באמצעות האינטרנט כמעט כל מוצר שחשקה בו נפשנו, והוא מגיע אלינו במהירות מופלאה.

ניצול העובדים ב"אמזון" נחשף כשכתב BBC, אדם ליטלר, עבד לזמן קצר במחסני אמזון בסוונסי. הדו"ח שלו הראה כיצד הוא נאבק לעמוד בדרישות סורק כף היד שלו, שנתן לו רק דקות ספורות למצוא כל מוצר. כדי למדוד את כמות הקילומטרים שהוא נדרש לעשות בכל משמרת, הוא ענד מכשיר מודד צעדים.

במשמרת הלילה שלו, שנמשכה 10.5 שעות, ליטלר אמר "הלכתי הלילה יותר מ-17 קילומטר."

ברשת ב' שמעתי שיחה בנושא והכתב הגדיר את היעילות הכלכלית כ"דת היעילות".

מדוע דת? כי כשהיעילות הכלכלית הופכת להיות מטרה מקודשת היא דורשת קורבנות והקורבנות מוגשים לה יום יום, שעה שעה על המזבח.

ערכים כמו צדק ומוסר, רווחת העובד, שוויון ואיכות הסביבה.

עם היד על הלב, כמה מאיתנו לא מרגישים לפעמים כקורבן המוגש על מזבח 'דת היעילות'?

כל אחד מכיר היטב את מקום העבודה שלו, את התנאים בהם הוא עובד ואת הדרישות ההולכות וגדלות לעיתים, עד תחושה שאיבדנו את עצמנו, את החיים המאוזנים והשפויים, את חדוות היצירה שנזנחה ואתה גם שמחת החיים.

אנחנו מקדישים יותר ויותר זמן למקום העבודה והטכנולוגיה -בעיקר אמצעי ההתקשרות- מגוייסת כדי לשרת את 'דת היעילות' .

אנחנו נדרשים להיות זמינים יותר כדי שאפשר יהיה להנחית עלינו עוד ועוד משימות בשעות המנוחה שלנו.

אל ילדינו אנחנו מעבירים מסר שהערך העליון הוא העבודה, והתירוץ שלנו הוא הצורך בפרנסה.

אולם מה יקרה אם נהיה יעילים קצת פחות? מה יקרה אם נרשה לעצמנו, בלי יסורי מצפון, שבת אחת לשבת ולקרוא ספר להנאתנו ולא נעשה בה משימה הקשורה בעבודה?

מה יקרה אם נקדיש זמן ליצירה, רק בגלל שהיא משמחת אותנו, תורמת לנו חדווה והתעלות רוחנית ונפשית, רק בגלל שהיא פשוט עושה לנו טוב?

מה יקרה אם נדרוש מעט פחות מהעובדים תחתנו כדי להעניק להם יותר. להם ולא לנו.

במונחים מוחלטים, מצב מוגדר כיעיל מבחינה כלכלית כאשר:

  1. לא ניתן להשיג שיפור בתפוקה מבלי לגרום לאחר לפגיעה בתפוקה.
  2. לא ניתן להשיג תפוקה גבוהה יותר מבלי להגדיל את רמת התשומות.
  3. התפוקה מושגת ברמת התשומות הנמוכה ביותר עבור כל יחידה.

כדי להיות יעילים צריכים לשלם פחות כסף לפחות עובדים ולדרוש מאותו עובד להיות יעיל כמו שניים.

אם הוא לא מסכים המעסיק יפטר ממנו והרי ככל שהוא חלש יותר כך  יסכים יותר לרצות את המעביד ולעבוד לפי דרישותיו. זה הבסיס לניצול העובד של דת היעילות.

שמעתי מישהו פעם אומר בהרצאה: " אולי לא שמתם לב אבל בני האדם נוטים למות בטווח הארוך. הם חיים בטווח הקצר".

היעילות הכלכלית מסתכלת על הטווח הארוך. אבל אנחנו, אם חיינו יקרים לנו, כדאי שנסתכל גם על הטווח הקצר.

כדאי שנזכור שהאמצעים הם לא המטרה והמטרה במקרה הזה היא איכות חיינו המאוזנים והשפויים.

בתהילים מזמור קכח האושר, כפי שהוא מתואר, משולב בשלווה.

" אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה   בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶך… יְבָרֶכְךָ יְהוָה מִצִּיּוֹן    וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָוּרְאֵה-בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל-יִשְׂרָאֵל."

ואילו הרשע מתואר כמי שרעב לעוד ועוד נכסים, גם במחיר השתלטות על נכסיהם של אחרים כפי שמתאר ישעיהו הנביא בפרק ה:

" הוֹי, מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה, יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ."

הצדיק שזכה לחיים אושר ושלווה יזכה לאריכות ימים ויראה בנים לבניו, ואילו הרשע-האימפריאליסט, שאינו יכול להשביע את רעבונו לפני שהוא משתלט על חייהם ונכסיהם של האחרים, יזכה לבדידות מזהרת בסוף ימיו הקצרים.

ואם לנביאים אינכם מקשיבים למה שלא תקשיבו לליפא העגלון בשירו של יחיאל מוהר:

"אז ליפא העגלון אומר
שקצת פחות זה קצת יותר,
צריך למתוח המושכה
וקצת לקחת חזרה. "

 

מתויג , ,

סיכום תקופת הפריימריז במפגש הדלקת נר שישי של חנוכה עם המטה של שלי יחימוביץ' במודיעין

הדלקת נר שישי מטה שלי יחימוביץ' במודיעין2 הדלקת נר שישי מטה שלי יחימוביץ' במודיעין3

מילים לסיכום הפריימריז למטה של שלי יחימוביץ' במודיעין- נר שישי, חנוכה, דצמבר 2013:

ימים לא פשוטים עוברים עלינו מאז נודעו תוצאות הבחירות לפריימריז שהחליפו באחת את שלי יחימוביץ', יו"ר המפלגה האידיאולוגית שאנו מעריכים, בבוז'י הרצוג.

הם לא פשוטים כי עבדנו עד כלות למען הצלחתה והאמנו בכל לבנו שתזכה. הם לא פשוטים כי שלי יחימוביץ' הובילה מהפכה שעדיין לא בשלה לפירות של ממש, מהפכה שהציתה בלב רבים מאיתנו תקווה גדולה למפלגה טובה יותר שתהפוך לממשלה טובה יותר, שתהפוך את המדינה שלנו למקום טוב יותר.

אך דווקא בשל הימים הלא פשוטים הללו חשתי צורך להזמין את כולכם לכאן. את המטה של שלי יחימוביץ' במודיעין ואת מי שעזר לנו לנהל את העסק הזה כמו שצריך: רועי סוררו שהיה אחראי על מחוז המרכז ואוריה ועודד (שלא יכול היה להגיע) העוזרים המדהימים של שלי שהיו אחראים להפעיל אותו ואת כולנו.

אני שמחה במיוחד על נוכחותה של חברת הכנסת סתיו שפיר שכמונו התרוצצה ועשתה כמיטב יכולתה למען הצלחתה של שלי יחימוביץ' בפריימריז. חברת כנסת שרק לפני שנתיים הוציאה לרחובות את כולנו כדי להפוך את המדינה שלנו למקום טוב יותר וכעת עושה את אותו הדבר ממשכן הכנסת.

דווקא כשאנו חשים קצת חושך, צריך להדליק נרות ואת הנר של התקווה צריך להדליק מגבוה, מהמקום שממנו רואים חזון.

שום שינוי טוב ועמוק לא קורה ביום אחד, ואין לימוד ללא כמה ניסיונות כושלים המקדימים אותו.

הסבלנות, האמונה, הנאמנות, האופטימיות וההתמדה הם סוד ההצלחה בהגשמת החלומות שלנו.

אני גאה מאד בצוות האיכותי שהקמנו כאן במודיעין, גאה להשתייך אליו ומאמינה שכעת המשימה הרצינית היא להגדיל ולהעצים את הכוחות האלה בתוך המפלגה.

את זה נעשה בהתפקדות למפלגה, כשהמטרה שלנו היא להגדיל את המחנה הסוציאל-דמוקרטי ולהעצים את השפעתו, כדי שבבחירות הבאות, שאין לדעת לעולם מתי יתקיימו, המחנה שלנו יהיה המחנה המנצח.

זכרו את המשפט של ריצ'ארד באך בספרו השחף: "השחף המגביה עוף הוא זה המרחיק ראות".

עינת מיזהר

הדלקת נר שישי מטה שלי יחימוביץ' במודיעין

מתויג , , , ,

רשומה אופטימית על תבוסה צורבת

שלי יחימוביץ' ואני

כל חברי שואלים אותי לשלומי לאחר התבוסה של שלי יחימוביץ' לבוז'י הרצוג בבחירות הפנימיות למפלגה.

היו כאלה שחששו להתקשר. היו מעטים מאד ששמחו לאידה ובחרו להתרחק ממני בתקופה זו כדי לא להכאיב לי יותר.

אז הרשימה הזאת נועדה לתת לכולם תשובה לשאלה.

אני מודה שלא ציפיתי לכך. הייתי משוכנעת בניצחונה. כמי שניהלה את המטה של שלי יחימוביץ' במודיעין יחד עם קבוצה איכותית ומקסימה של אנשים נוספים, ראינו היטב במהלך תהליך האיתור של התומכים בשלי מתוך כלל חברי מפלגת העבודה בעיר את כמות התומכים הגדולה שהיו לה, והדבר עודד אותנו מאד. התקשרנו במהלך החודש שלפני הבחירות ושאלנו אותם במי הם תומכים ובתוכנת המחשב שלנו 'נצבעו' יותר ויותר שמות.

במודיעין אחוז ההצבעה היה גבוה יחסית לארץ, אך עדיין מעל 50 אנשים שהגדירו את עצמם כתומכים לא טרחו לבוא ולהצביע למרות שהמרצנו אותם לבוא ולבטא את זכותם הדמוקרטית.

כשהבחירות הסתיימו ידענו שיש מרוץ צמוד ממה שתיארנו לנו מלכתחילה.

הספירה האיטית של הקולות נמשכה כל הלילה, ולפנות בוקר הסתמנה התמונה הסופית. שלי יחימוביץ' הובסה ע"י בוז'י הרצוג ומתנגדיה.

בבחירות הכלליות, כשיאיר לפיד זכה ביתרון על מפלגת העבודה, חשתי את אותה האכזבה. שאלתי את עצמי מה קורה לעם הזה. למה הוא כזה כפוי טובה. איך הם לא מזהים אישה שנלחמת כמו נמרה כדי להיטיב עמם? איך הם לא יודעים להבדיל בין טוב לרע? בין טפל לעיקר? מתעסקים בחיוכים שאיננה מחייכת, בחדות לשונה המאיימת, בשפתה הגבוהה ובמושגים המופשטים שבהם היא מדברת ולא במסר, לא במעשים ולא בחריצות עבודתה ועוד ועוד

עם הזמן שחלף החלו לבוא אלי אנשים רבים שהצביעו עבור יאיר לפיד ולא עבור מפלגת העבודה בראשותה של שלי והתנצלו.

ככה אני חשה עכשיו. מאוכזבת ומרגישה שגם הפעם הזמן יעשה את שלו, אנשים יבינו את הטעות שעשו מהר מאד ויתחרטו שנתנו למנהיגה הזאת להפסיד. רק הימים שיחלפו יגידו אם אני צודקת.

בשבת האחרונה הלכנו לפגוש אותה במפגש שאורגן במהירות כדי לאפשר לתומכים לשמוע ולדבר. נפגשנו בחצר הגדולה מאד של אחד החברים במפלגה ושלי יחימוביץ' , שהייתה זו ההופעה הראשונה שלה  לאחר התבוסה, לקחה את המיקרופון ודיברה אל כולנו. בשקט, בכוונה עמוקה והמון המון אהבה.

הנאום הזה שנאמה הזכיר לכולנו למה אנחנו שם. הוא היה מרגש, אמיתי, חכם ואצילי.

הבטתי באנשים שהיו שם, זקנים , מבוגרים וצעירים. כולם אנשים מאמינים. מאמינים בערכים. מונעים ע"י ערכים. אנשים שמכלים את זמנם הפנוי לטובת הכלל. רק זה היה כבר מרומם נפש.

ליקטתי עבורכם את עיקרי הדברים. מי שרוצה להבין מהי מנהיגות מוזמן לקרוא היטב, ומי שרוצה לשמוע את כל הנאום כולו מוזמן להקשיב לו בYouTube .

מתוך הנאום של שלי יחימוביץ' לתומכיה לאחר התבוסה לבוז'י הרצוג בבחירות הפנימיות נובמבר 2013:

"…דמוקרטיה. אנחנו חיים נושמים ופועלים בתוך מפלגה דמוקרטית ולכן אנחנו מכבדים תוצאות של בחירות דמוקרטיות, מקבלים אותם ונרתמים מעתה לעשייה משותפת יחד עם היו"ר הנבחר…אבל דמוקרטיה היא דמוקרטיה היא דמוקרטיה …בי נשבעתי שלא אעשה ליו"ר הנבחר מה שעשו לי כשנבחרתי…בלי טלאים בלי דרישות לתפקידים בלי איומים בלי דרישות למספר שתיים משוריין…מנהיגות נבנית בהבניית דרך….הדרך שלנו משמעותית וקריטית לגורלה של החברה הישראלית. אנחנו נושאי הדגל ואנחנו חורשי התלם הארוך. אנחנו מאמינים בחברה מוסרית וצודקת ואנחנו מגשימים את הציונות כפי שהיא בעצם: ציונות סוציאל דמוקרטית.

צריך לקחת את הכישלון הזה בבחירות, וזה כישלון צריך לקרוא לו בשמו, בקונטקסט שלו. יש לנו דרך ארוכה לעשות. הנתיב שלנו הוא נתיב בהיר. אנחנו יודעים במה אנחנו מאמינים ולאן אנחנו לוקחים איתנו את החברה הישראלית. אנחנו לא נגררים לטרנדים ולאופנות. יש לנו דרך להוביל והיא דרך שהיא חיונית  כאוויר לנשימה לחברה הישראלית. דרך של צדק, מוסר, הוגנות, אחריות של המדינה שלנו לאזרחים שלה.

דרך שהיא פטריוטית ולאומית יותר מכל דרך אחרת דרך, שמאמינה שאסור שהחלשים יזרקו לשולי החברה.

דרך שמאמינה בשוויון בין בני אדם בלא הבדל גזע דת ומין. זה כתוב במגילת העצמאות אבל אנחנו מתרגמים את זה למעשים ולהליכה סיזיפית בתלם ואנחנו לא ניתן, ונעמוד כנגד כל הרוחות הרעות בחברה הישראלית, שמנסות לשים את האתוס הכל כך בסיסי הזה בצד. האתוס של ערבות הדדית של המדינה לאזרחיה בין אדם לחברו,  של העובדה הפשוטה שלאדם במדינה שלנו, שהיא רכה וצעירה, מגיעה מתוקף היותו אדם, קורת גג, פרנסה בכבוד, בריאות טובה- בין אם הוא עני ובין אם הוא עשיר- חינוך טוב לילדיו וגם תרבות והגשמה עצמית ולא לחיות כמי ששורד כל הזמן בשולי העדר רק כדי לשרוד.

לצערנו הולך ורב המספר של מי שמוטל בשולי הדרך…

במקום שבו יש חברה טובה הוגנת צודקת עם חלוקת משאבים הוגנת לאזרחיה, במקום הזה יהיו גם שגשוג ויזמות והמצאות ומדע ואוניברסיטאות טובות ומכונים כמו מכון וייצמן שיהגו המצאות מופלאות.

רק במקום הזה יהיה אפשר לעשות גם שלום אמיתי עם שכנינו.

שלום אמיתי מגיע מתוך חברה צודקת. חד הם. הם לא נפרדים…

המקום שלנו הוא מפלגת העבודה. מפלגת העבודה וערכי מפלגת העבודה הם הערכים שלנו.

אני מבקשת מכם, לא רק שלא להעלות על הדעת לעזוב את המפלגה אלא בדיוק ההפך. להיות עוד יותר מעורבים. עוד יותר דומיננטים. לגייס חברים חדשים, מתפקדים חדשים שהם בהשקפת עולמנו. אין מקום מתאים יותר. די להרפתקאות הפוליטיות. די למפלגות אופנה. די לטרנדים. אנחנו חברים במפלגה אמיתית. יש לה שורשים , יש לה הווה יש לה עבר ויש לה עתיד גדול ואתם העתיד של המפלגה הזאת. אתם בנוכחות שלכם.

 במפלגה הזאת יש מתח פנימי וזה מתח טוב. לפעמים בין ניצים ויונים, בין ניאו ליברלים עם חמלה ( דבר שאין בכלל בצד השני) לבין סוציאל-דמוקרטים כמונו,  ויש מקום לכולם תחת הגג הזה והתפקיד שלנו,כולם, זה לחזק את המפלגה הזאת…אין מפלגה אחרת בנוף הפוליטי הישראלי שראוי ונכון מבחינת תפישת עולמנו להיות בה. אנחנו פועלים מתוך המרכז ולא מתוך השוליים כי אנחנו מדברים אל כל החברה הישראלית. לא אל קבוצה אחת . לא אל קבוצת אליטה. אל כולם. אל כולם.

…התבוסה בבחירות הפנימיות האלה היא אבן נגף אחת בדרך הארוכה שיש לנו לעשות לתיקון פניה של  החברה הישראלית ומדינת ישראל שאנחנו אוהבים אותה ומסורים לה."

אלו הם עיקרי נאומה מרומם הנפש של שלי יחימוביץ' יומיים לאחר שהובסה בבחירות הפנימיות ע"י בוז'י הרצוג.

מי שחיפש ברשימה הזאת חשבון נפש לא ימצא אותו. השבוע אני מרשה לעצמי להתאבל. חשבון הנפש יגיע ואיתו גם התובנות. מה קרה, למה קרה.

"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" אמר קוהלת, ועכשיו העת שלי להתאכזב. אך ההקשבה לנאום של שלי באותו הערב מרוממת את נפשי בכל פעם שאני חשה את חדות דקירתו של הכאב ומעלה על פני חיוך אופטימי.

מתויג , ,

אז מה באמת ההבדל בין מעורבות להתערבות?

לקראת פתיחת שנת הלימודים מתקיים דיון ער הנפרס על פני שלושה שבועות בין הכתב יואל תמנליס בעיתון "חדשות מודיעין" במדורו "הרגוע"  וביני  בנושא המורכב של יחסי הורים ומורים.

(אותו ניתן לקרואhttps://einatmizhar.wordpress.com/2012/08/24/teachers/ )

בניסיון להשיב לטענותי כפי שפורסמו באותו טור גייס תמנליס את האקדמיה בקטעים נבחרים שציטט מתוך ספרו של פרופסור דב גולדנברג: "המערה המודרנית – מחברה ריכוזית לקהילה דיגיטאלית". לארבע הנקודות שהעלה אתייחס:

  1. גם לטענת פרופסור דב גולדנברג, החובה ללמוד כיצד להתמודד נכון עם מעורבות ההורים בבית ספר חלה על המחנכים ועל ההורים כאחד. הוא אינו מטיל את האחריות הזו על כתפי המורים בלבד כפי שטען יואל בכתבתו המקורית  בנושא.
  2. בעיני עיקר העבודה בקשר בין המורה להורה, מידת המעורבות ואופיה מוטל על מנהל בית הספר ולא על המורה החדש שהגיע רק אתמול מהכשרתו האקדמית. מחקרים בחינוך הראו שהמעבר לניהול קהילתי מכניס לבית הספר שותף דומיננטי והוא ההורים. המנהלים הם אלה  שלומדים לשאת ולתת עימם ולהסתגל למערך יחסים חדש ולא תמיד הרמוני. יש בתי ספר     שהקשר בית ספר-הורים מניח את הדעת אך לעיתים מעורבות הורים רבה מדי מערערת את  יכולת התפקוד של בית הספר כארגון אוטונומי. נוכחותם הפיזית של ההורים בבית  הספר עשויה לתרום להעלאת חשיבות בית הספר בעיני התלמידים, ואולם בצד התרומה  החיובית עלולים להתעורר גם מתחים וקונפליקטים. לדעת אחד החוקרים (פסטרנק), הקונפליקטים מולידים כינון סדר חברתי כי הם מאפשרים גיוס כוחות רדומים, הגדרת  רצונות באמצעות הנגדה של עמדות וערכים והתהוות שיווי משקל חדש. שיתוף הורים  איננו מעשה חד פעמי אלא דרך חיים ממושכת וקשה. פתרון הדדי של קונפליקטים מקדם את תהליך השיתוף ואילו קונפליקטים שלא נפתרו או כאלה שבסופם ברור מי המנצח  ומי המפסיד גורמים לנסיגה בתהליך השיתוף. המנהל שכתב את המכתב אותו מצטט פרופסור גולדברגר כנראה חווה מציאות של מתחים וקונפליקטים אם מורים בבית ספרו הגיעו למצב שהם הוטרדו ע"י ההורים רוב שעות היממה "עד כדי חדירה לחייהם הפרטיים".
  3. ההגדרה המילונית של התערבות: "כניסה לענייני אחרים והתעסקות בהם". ההגדרה המילונית  למעורבות:"יש בו מינים שונים יחד – התערבות מוגבלת". מעורבות הורים היא דבר חיובי. מחקרים מראים כי הקשר של ההורים עם הנעשה בבית הספר תורם להערכה פרופסיונאלית גבוהה של ההורים כלפי מקצוע ההוראה, ומפחית את הניכור בין ההורים למורים. ההכרה בקשיי עבודת ההוראה מקרבת את ההורים לרוח הכללית של בית הספר בתחום הערך הלימודי ומדרבנת הורים לסייע לעבודת המורים בדרכים רבות. (ולא כפי שמציין גולדברגר :"שההורים ימלאו את בקשת המורים או שיהיו מעורבים רק בנושאים שוליים") לעומת התערבות שמעכבת ומכשילה את שלושת השחקנים בכיתה : המורה, התלמיד וההורה.
  4. גם גולדברגר, ממנו למד כתבנו תימנליס, מדבר במונחים מעולם הכלכלה כשהוא כותב למורים: "לקוחות הם אנשים הבאים בדרישות, הם בלתי סלחניים, רגזניים ולא ראציונאלים והם גם החברים הטובים שלכם. לכן עצתי לכם להכיר את הלקוחות שלכם טוב יותר,להקשיב להם,לדעת את רצונם".  התפיסה שמבטא גולדנברג משקפת שינויים שחלו בחברה הישראלית- מחברה מתהווה שמטרתה גיבוש לאומי ו"כור היתוך" לחברה מתגבשת הדורשת יותר מעורבות והשתתפות אזרחיה במערכות החיים  המגוונות ובעיקר הצורך לטפח מצוינות כמדיניות חינוכית שהיוותה "נקודת זינוק" לבחירת בית הספר בידי ההורים וכללה היבטים רבים כגון: תפיסת עולם קפיטליסטית מול תפישת עולם סוציאליסטית וכלכלת שוק שחדרה למערכת החינוך.

לי אישית מפריעה החדירה הגסה  של כלכלת השוק אל תוך המוסד החינוכי.

מעבר להסתכלות על מערכת היחסים של מורה-תלמיד-הורה כאל מערכת יחסים של  מעניקי שירות מול לקוחות,  גישה זו פוגעת גם בערכים מוסריים רבים וחשובים הנרמסים לעיתים קרובות ע"י אינטרסים של הצלחה בכל מחיר. בנוסף –  מקצועות חשובים והומניסטיים נדחקים הצידה ומקצועות מדעיים מקבלים את מרכז הבמה. התוצר של הגישה הזו אותי באופן אישי מפחיד ובהחלט מעלה שאלות זהות עמוקות.

האם אלו האזרחים שהיינו רוצים לראות במדינה והאם זו דמותה של מדינת ישראל אליה אנו שואפים?

 האם אין בזה כדי להסביר את ההתדרדרות המוסרית של החברה הישראלית כולה שלוקחת מידידתה הגדולה אמריקה את הטוב ואת הרע בעסקת חבילה?

לא סתם אבותינו חטאו כשהשתוקקו לפריו של העץ החשוב מכל –  "עץ הדעת"  ולא בגלל ההצטיינות במדעים השתוקקו אליו, אלא כדי לדעת את הדבר החשוב מכל: להבדיל בין טוב לבין רע.

מתויג , , , ,

משה סילמן – עבד עברי

כמורה לתנ"ך, כשאני מלמדת את החוקים הנוגעים לעניין העבד העברי, מתקשים התלמידים (ובצדק) להבין, כיצד התורה נותנת לגיטימציה ע"י החוק לסחר בבני אדם.

במקום לתרץ בשם התורה תשובות אני פשוט מלמדת אותם את התהליך, איך זה קורה.

בהתחלה היה עקרון יפה שאלוהים קבע: אצלנו אין עבדים! העבדות היחידה היא לאל (או אם תרצו לאמונה שלך,לאידיאולוגיה שלך,לעקרונות שלך, לעצמך) -"כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה מב). אך המציאות האכזרית מצליחה לקמט גם את היפה והנשגב שבתורה, וכך אדם בעל קרקע, מתפרנס בכבוד הופך להיות חסר כל, מאבד את הנחלה שלו, מאבד את אדמותיו והופך להיות עבד עברי. כבר אז זה קרה. אנשים היו מגיעים לשפל כלכלי שבעטיו כדי לשלם את חובותיהם היו נאלצים למכור את כל מה שיש להם. כך נוצר מעמד העבדות.

בשלב הבא התורה הבינה שהיא לא יכולה להילחם בתהליך הזה, ולכן היא ניסתה להגבילו ולשים לו סייגים. היא קובעת זמן מוגבל לעבדות – שש שנים אדם יכול להיות עבד, ואחרי פרק הזמן הזה חובה עליך לשחררו. היא גם קובעת לעבד זכויות. הזכות הראשונה היא, כמובן, הזכות להשתחרר, וכשהוא משתחרר, עליך לתת לו מתנות וציוד שיאפשרו לו התחלה חדשה בחוץ (פיצויי פיטורין?)

כשהוא עבד הוא יגור אצלך בבית, יאכל בביתך ואפילו יוכל להקים משפחה אצלך. הוא ינוח יום בשבוע ויחגוג עמך את החגים.

העניין הוא מה קורה אחרי שבע שנים. זה השלב האחרון בתהליך והחמור שבהם. כשהעבד לא הצליח להשתקם כלכלית בשש השנים בהם היה עבד, והוא מעוניין להישאר ולהמשיך את עבדותו, הוא הופך להיות עבד נרצע ( = עבד עולם, שתנוך אוזנו החתוכה היא סמל חיצוני לכך). התורה מצווה לרצוע את אוזנו על מזוזת הדלת עם מרצע. "וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ: כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם; וְאַף לַאֲמָתְךָ, תַּעֲשֶׂה-כֵּן" (דברים טו טו-יז).

משה סילמן לא רצה להיות עבד ובטח שלא הסכים להיות עבד נרצע.

המעשה שעשה, כשהצית את עצמו במחאה למען הצדק החברתי, זעק את זה. הוא לא השלים עם החוקים של המדינה שגרמו לו לא להיות מסוגל לפרנס את עצמו. חוקים שאפשרו לעקל לו את המשאית, שהייתה מקור פרנסתו ולעקל את ביתו ולהפוך אותו לחסר בית. גם על פי החוק, לא מגיעות לו הקלות בשכר דירה כי בעבר, לפני שעיקלו לו, הייתה דירה בבעלותו.

אין ספק שהחוקים של ישראל 2012 הפכו אותו לעבד נרצע.

אם משה סילמן היה חי בתקופת התורה, אולי היה הופך להיות עבד באופן זמני, אך היה זוכה ליחס חם בהרבה מהחוקים של התורה.

ריבית הוא לא היה משלם על החובות שלו, כי אסור היה לקחת ריבית מבני עמך, ואף לא היו לוחצים עליו להחזיר את חובו באיומים על עיקולים: " אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ("שמות כב 24) (נושה = מי שחייבים לו/נשך = ריבית).

ובהתייחס לעינוי העניים וההתעמרות בהם, אלוהים מזהיר בעונש מידה כנגד מידה את כל מי שיעז להתעמר בעניים: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות כב 22-23)

את המשאית ,למשל, לא היו לוקחים לו אפילו אם היה גוי עובד אלילים בבבל הקדומה בשנים 1792–1750 לפנה"ס, בהן מלך חמורבי. ולא משום שלא הייתה אז משאית , אלא משום שהיה כבר אז עיקרון, שאסור לקחת לאדם עני את כושר ההשתכרות שלו.

חוק חמורבי 241 "כי יחבל איש שור כעירבון, שלישית המנה כסף ישלם" .אם המלווה לוקח כעירבון את שורו של הלווה, הוא משאיר אותו חסר יכולת לעבד את שדותיו, ואיך יוכל להחזיר את חובו?!

אבל במדינת ישראל 2012 החוק המקראי וחוקי חמורבי יחדיו הם, כנראה, אנושיים והומאניים מידי עבור מדינת היהודים.

מי יהיה זה שיגאל אותנו מהחוקים המעוותים שהביאו את משה סילמן לעבדות עולם?

ומי יהיה זה שישלם מידה תחת מידה על העוולות שיצרה קריסת מערכת הרווחה הישראלית?

מתויג , ,

שמלת הנשף – השמלה של חנה'לה?

כאם לשתי בנות שאחת סיימה י"ב והשנייה בדרך ,כמורה וכמי שחינכה בשכבת י"ב – מסיבות הסיום של שכבת י"ב המתרחשות בימים אלה ונשף השמלות של הבנות לא מפסיקות להדהים אותי מידי שנה.

העיסוק בבחירת השמלה המתחיל שנים קודם כחלום של כל תלמידת יוד בדומה לחלום של נערה על שמלת חתונתה, המחירים האסטרונומיים שהבנות מוציאות על השמלות, על הנעליים התואמות ועל שאר האביזרים הנלווים, שלא לדבר על הפן ,עשיית הציפורניים והאיפור בתחרות הסמוייה ביניהן על מי תהיה מלכת היופי של השכבה – כל אלה מעלים אצלי מחשבות עמוקות על כך שאין סמליות גדולה מזו על השינוי שחל במעמדה של השמלה בתרבותנו לשינויים שחלו בנו כחברה.

כבר בימי קדם הייתה השמלה סמל מעמד וחשיבות. הגנדרנות המוגזמת והמשאבים שהוקצו לגנדרנות נתפסו כסמל לשחיתות מוסרית עוד בתקופת התנ"ך, כפי שאפשר ללמוד מן הפסוקים בספר ישעיהו פרק ג' – פרק שכולו נבואה על חורבן ירושלים הצפוי בשל החטאים המוסריים של העם והשחיתות של המעמד הגבוה.

הנשים המגונדרות בשמלותיהן ותכשיטיהן מככבות בפרק זה כגיבורות ראשיות כפי שרואים בפסוקים – " וַיֹּאמֶר יְהוָה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות (נְטוּיוֹת) גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה. וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַיהוָה פָּתְהֵן יְעָרֶה. בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים.  הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים. וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק  כִּי-תַחַת יֹפִי".(פס' 16-25)  כל הרשימה הקטלוגית של התכשיטים שהיו קיימים בימי התנ"ך מופיעים כאן והאמירה – את כולם יסיר ה' בשל השפל המוסרי של העם, השם דגש יתר על החומרניות ושכח את העיקר בתורתו: המוסר ויחסי האנוש, הדאגה לעניים ,לשוויון ולצדק החברתי.

גם הגבר הלובש שמלה בפרק זה הוא בעל מעמד וחשיבות. כדי למנות מנהיג חדש תופסים בשמלתו ומבקשים ממנו שיסכים להנהיגם, וכשהוא מסרב הוא טוען שאין שמלה בביתו – "כִּי-יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה-לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ.יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לֹא-אֶהְיֶה חֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם."(פס' 6-7)

אבל לי באופן אישי שמלות הנשף של בנות שכבת י"ב לא יכולות שלא להזכיר לי שמלה אחרת – שמלת השבת של חנה'לה.

ולמי ששכח הנה תזכורת קצרה לסיפור הקלאסי שכתב יצחק דמיאל בשנות השלושים של המאה העשרים:

את השמלה של חנה'לה לא תפרה מעצבת אלא אימא שלה.

חנה'לה חששה ללכלך את השמלה לא בשל מחירה המטורף אלא בשל רצונה שלא לצער את אמה.

 המצעד הראשון שחנה'לה עושה עם השמלה הוא טיול רגלי  בערב שבת ולא הופעה על הבמה.

 המעשה הראשון שחנה'לה עושה עם שמלתה החדשה הוא עזרה לקשיש לסחוב שק פחמים ולא ריקודים עד אור הבוקר אחרי מספיק צ'ייסרים שישכיחו ממנה 12 שנות לימוד.

מתויג , , ,

"היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה"

על הקשר בין פצע בלב האדם לבין היצירתיות שמעתי וקראתי רבות אך להכיר באופן אישי דוגמא מובהקת לכך היא זכות גדולה והשראה עצומה. מ"בן העניים" שאני מכירה שמעתי מה זה להיות ילד עני.
למשל איך זה לגדול עם מקרר ריק בבית עם אחיו ואימו,שהייתה המפרנסת היחידה וכדי להאכיל את ילדיה הייתה מלקטת ביער צמחי תבלין והייתה באה הביתה ומכינה להם מקמח ומים פיתות, מתבלת אותן עם צמחי התבלין וקצת מלח ומאכל זה היה עבורם יום חג.
סיפורים כמו אלה יוצאים מפיו של אדם שהפליג שנים רבות הרחק מאד מחופי מולדת העוני ( ואף יגיע רחוק עוד הרבה יותר בעתיד אני מאמינה ויודעת)
האש שבוערת בעצמותיו היא פנימית.
לו אין צורך בעידוד מוטיבציה. כשהוא שוקע בייאוש מדכדך, הוא הולך לעבוד עוד שעה והעבודה משכיחה ממנו את העצבות הרגעית שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו.
הוא היה תלמיד סקרן ורצה לסיים לימודים עם תעודת בגרות, אך היה עליו לחפש בית ספר תיכון שישלב בין הלימודים ובין העבודה כדי שיוכל להביא כסף הביתה. תיכון כזה היה מקצועי וסיפק רק תעודה מקצועית והוא בחר בו בלית ברירה.
לתיכון היה נוסע בטרמפים, כי היה מרוחק וכסף לאוטובוסים לא היה.
הכאב של הילדות העשוקה,העוני והמחסור הם אש היצירה שלו היום.
האמונה שבידיו היכולת לשנות את העתיד, ולצאת ממעגל העוני, הייתה זו שגרמה לו כנער ללכת לחנויות ספרים, לבחור את הספרים המקצועיים שמהם למד לבד, לשבת שעות ולקרוא בחנות עד שהייתה נסגרת, כי כסף לקנות את הספר לא היה.
מובן שבתנאים אלה לא יכל ללמוד באוניברסיטה, אבל היום הגיע למצב שכל העובדים תחתיו, אלה שהוא מלמד ומדריך, בעלי תארים של אוניברסיטאות נבחרות, ואילו הוא, הממציא והיוצר הראשי,המנהל והמדריך, חסר כל תואר.
אנשים כמותו מעוררים אצלי הערצה מהסוג הנדיר, שאני חשה לעיתים רחוקות מאד כלפי אדם כלשהו.
הרי כל כך פשוט וקל היה להתדרדר אל הרחובות ולהיטמע בהם. להיכנס לתוך הסטטיסטיקה שמספרת לנו על כך שממעגל העוני לא יוצאים. להעלם לתוך ההמון של סביבתו הקרובה ולהיות קורבן נוסף של חברה לא שוויונית ולא צודקת.
אך מעולם לא היתה לו נטייה לחוש קורבן. העוני הפך להיות מאתגר עבורו. הוא הביט אל העולם של ילדותו וידע אינטואיטיבית שבחוץ יש עולם אחר שמחכה לו ואליו שאף.
שום דבר בחייו ובהתנהלותו לא היה הגיוני, שקול או רציונאלי. הסיכונים שלקח ,העקיפות והדילוגים רבו כמו גם האכזבות מאנשים שציפה כי יאמינו בו, יראו את החזון שלו, יכירו בכישוריו ויושיטו לו יד. רבים מהאנשים אמרו לו לא מסיבות שלהם וחלקם פשוט מעולם לא נדרשו לקחת סיכונים מיותרים בחיים, כי ממילא אבא הוריש להם הכל והסיכון היחידי הוא לאבד את מה שקיבלו, אז למה?
אבל כל "לא" ששמע בחייו נשמע לו כמו "כן" מהדהד וחזק. כל אדם שסרב לו הפך להיות עוד אדם שדמיין אותו בעתיד מכה על חטא. (ובדיעבד – רבים היו כאלה)
זה רק סיפור אחד אישי שזכיתי להכיר ומפאת צניעותו לא אגלה כאן את שמו, אך "בני עניים" הם לא תמיד עניים בחומר. לעיתים הם עניים בשמחה,באהבה,בחום.

לא מזמן ראיתי בטלוויזיה ראיון שערכה אילנה דיין בתוכניתה "מי שמדבר" עם הסופר עמוס עוז.

הררי מילים נשפכו בראיון הזה ומכל משפט שאמר עמוס עוז ניתן היה לפתח תוכנית בפני עצמה, אך אותי צרבה בנשמה התובנה, שהספר המעולה :"סיפור על אהבה וחושך" מעולם לא היה נכתב לולא הפצע הכואב בחייו של עמוס עוז: התאבדותה של אמו.
פצע עמוק שנחרט על לב פצוע של ילד שחש ממילא חלש ולא רצוי, ילד חוץ בקיבוץ,לבן וחיוור,עירוני בין קיבוצניקים שזופים, מדקלם שירים בין ילדים שידעו לנהוג טרקטור ולשחק בכדור.

"בן עניים" נוסף שתפס את תשומת ליבי כשכיכב במספר רב ממהדורות החדשות בטלוויזיה הוא  חיים סבן, שהיה בן לאב שהתפרנס ממכירת עפרונות מדלת לדלת והפך למיליארדר חובק עולם עם קשרים ענפים בממשל בארצות הברית.

ומה על "בן העניים" מני מזוז שהפך ליועץ המשפטי לממשלה, אחד מהבולטים שהיו למדינת ישראל, דבר שקיבל ביטוי בבחירתו כאיש השנה במשפט ע"י לשכת עורכי הדין , אות אביר איכות השילטון ואות המופת ע"י תנועת אומץ. מני מזוז נולד וגדל בנתיבות שהייתה מעברה. גר בילדותו בפחונים בלי מים, בלי חשמל והיה בן למשפחה ברוכת ילדים שהיה לה מפרנס יחיד.

המשפט: "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" מופיע בתלמוד הבבלי ובעצם מהווה פירוש לפסוק:  "יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו" מספר במדבר כ"ד,אותו סיפור ידוע על בלעם שבא לקלל את ישראל ויצא מברך. זהו חלק מהברכה לישראל והתלמוד משחק בפרשנות: התורה משולה למים, ודליו, שבמקור הכוונה לבארותיו, הפך להיות: עני בלשון רבים.

כך הברכה של בלעם לשפע של מים שתמיד יהיה בבארותיהם של בני ישראל, הפכה להיות ברכה לכך שבישראל מבני עניים תצא תורה ואכן, יצירתיות יש בישראל, מים פחות, כך שנראה על פניו שהתלמוד פרש נכון…

שני בני עניים מפורסמים מתקופת חז"ל הם הלל הזקן ורבי עקיבא.

הלל הזקן, נולד בבבל למשפחה נכבדה, ועלה לארץ ישראל בגיל 40. כשהגיע ארצה היה עני מאוד, והשתכר טרפעיק (מטבע בעל ערך מועט) אחד ביום, ואת הכנסותיו היה מחלק לשתיים. מחצית נתן לשומר בית המדרש כדי שיוכל ללמוד תורה מפי רבותיו, ובמחצית השנייה השתמש לפרנסת בני ביתו.
מספר התלמוד:
" פעם אחת לא מצא עבודה, ולא נתן לו שומר בית המדרש להיכנס.
עלה הלל הזקן על הגג וישב על פי הארובה,
כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.
אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג.
כשעלה עמוד השחר התפלאו החכמים שהבית אפל,
הציצו למעלה – וראו דמות אדם בארובה.
עלו ומצאו את הלל מכוסה שלג.
הורידו ממנו את השלג, רחצו אותו והושיבוהו כנגד המדורה.
אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת. "
תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לה, עמוד ב, מתורגם ומעובד

בסופו של דבר הלל הזקן היה נשיא הסנהדרין ומייסדה של שושלת נשיאי הסנהדרין, אשר התקיימה במשך 15 דורות ו-450 שנה עד לביטול מוסד הנשיאות במאה ה-5, גם לאחר חורבן ירושלים.

תחילתו של רבי עקיבא הייתה כרועה צאנו של כלבא שבוע, אביה של רחל. רבי עקיבא גם היה בן גרים. רחל ראתה שהוא "צנוע ומעולה" והתקדשה לו בתנאי שיילך ללמוד תורה. אביה של רחל הדיר אותה מנכסיו והם התגוררו בבית תבן בעוני רב.
תיאור קשיי הפרנסה בהם היה נתון רבי עקיבא תוך לימוד התורה ניתן על ידי חז"ל:

"בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים חציה מוכר ומתפרנס וחציה מתקשט בה. (לשאר צרכיו. בנין יהושע) עמדו עליו שכניו ואמרו לו עקיבא אבדתנו בעשן מכור אותן לנו וטול שמן בדמיהן ושנה לאור הנר, אמר להם הרבה סיפוקים אני מסתפק בהן, אחד שאני שונה בהן ואחד שאני מתחמם כנגדן, ואחד שאני יכול לישן עליהם".
בסופו של דבר הפך רבי עקיבא לאחד מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות והטביע את חותמו על הלכות רבות ועל ערכים במסורת ובחשיבה היהודית.
ההערצה שרחשו לרבי עקיבא כחכם וכסמכות גבלה בהערצה שאין למעלה ממנה, והיו אומרים עליו בתלמוד שהיה "קושר כתרים לתורה" ואפילו משה, לאחר שראה אותו במראה נבואי, על פי התלמוד התפעל ממנו ואמר, "אדם כזה בעולמך ואתה נותן תורה על ידי?".

לא כל בן עני הופך להיות גדול בתורה,משפטן מבריק,ממציא או בעל עסקים חובקי עולם, אך לא לשוא  אנחנו מצווים להיזהר בכבודם של בני העניים, כי כשיוצאת מבני העניים  תורה היא תמיד יוצאת בגדול.
כמו תיאבון שלעולם לא יבוא על סיפוקו למלא את החלל והמחסור שנצרב בליבם בעודם ילדים.

אז הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה!

מתויג , , , , , ,