קטגוריה: ערכים

לכבוד יום האישה הבינלאומי שיחול ביום שלישי

יום האישה הבינלאומי מצוין בעולם כולו בתאריך ה-8 במארס. יום זה מוקדש לציון הישגיהן של הנשים בעולם בתחומים שונים ולזכרן של הנשים בכל רחבי העולם, אשר לחמו בעבר למען השגת שיווין זכויות ולמען נשים אשר נלחמות בהווה. כמו כן, מציינים ביום זה את תרומתן של הנשים למען חיזוק השלום בעולם והבטחת ביטחונו.

 

הרקע ליום האישה – ב-8 במארס 1857, פתחו מאות של פועלות במפעלי טקסטיל בניו-יורק בשביתה ובמחאה על תנאי העסקתן שכללו, בין השאר, עבודה של שעות ארוכות בשכר נמוך. הרושם שהותירו אחריהן נשים אלו היה כה עז, עד שהוחלט למסד את היום זה ולציינו בעולם כולו.

 

כך הפך התאריך ה-8 במארס ליום בו נשים ערכו מחאות על זכויותיהן מול זכויות הגברים במדינתן. ב- 1908 צעדו אלפי נשים ברחובות ניו-יורק בדרישה לשכר טוב יותר וזכות הצבעה. ב- 1910 נערך בקופנהגן כינוס נשים בינלאומי. ב-1911 צוין יום האישה הבינלאומי במדינות שוויץ, גרמניה, אוסטריה ודנמרק.

 

בחודש דצמבר 1977, החליטה האספה הכללית של האומות המאוחדות לאמץ את ה-8 במארס כיום המוקדש לציון זכויות האישה ולשלום עולמי.

בימים אלה אני בעיצומה של עבודה על סידרה חדשה של ציורים הנקראת : "נשים עמלות". בציורים אלה אני מביאה את המציאות שלנו בשנת 2016, שבה נשקפת עוד דרך ארוכה עד לשינוי מהותי במעמד האישה ובשוויון הזכויות שלה בחברה.

הנשים בסדרה צוירו ברובן בהשראת צילומיה הנפלאים של חברתי הצלמת עירית עשת-מור, שהפליאה להבחין בנשים הללו בעיניים חדות.

אני רואה בנשים הללו מראה של חברה קהת חושים, המתקשה להתמודד עם המציאות בה הנשים העמלות-קשות היום, במקרה הטוב, פורצות את תקרת הזכוכית אך חוזרות לבית בו מצופה מהן למלא את תפקידן המסורתי של גידול ילדים ואחזקת הבית, ובמקרה הרע יותר הן חיות חיים קשים, חסרות השכלה, משועבדות ומנוצלות בחברה הגברית השולטת בהן ביד רמה.

הנה חלק מהציורים שבסדרה. כל הציורים יוצגו בתערוכת יחיד שלי החל מה- 7.4.2016 בגלריה של היכל התרבות במודיעין-מכבים-רעות.

אישה עמלה עם עשב אשה עמלה עם דליים 6.3.16 דיוקן אישה מוסלמית 24.2.16 26.12.15 אישה עמלה במסיק

מודעות פרסומת
מתויג , , ,

"להיבעל בידי השנוא לה"

הסרט גט

מרגע שיצא הסרט "גט" לאקרנים, המליצו לי מכל עבר ללכת לראות אותו ואני סרבתי בתוקף.

השבוע, במבצע "עובדה", חברה פשוט קנתה לי כרטיס ובכך חרצה את גורלי – להביט במראה ולא להתחמק.

סרטה החדש של רונית אלקבץ "גט", מתאר את מאבקה הנואש של ויויאן אמסלם, לקבל גט מבעלה. הסרט מתרחש כולו בתוך בית הדין הרבני ומתמקד בגיבורי הדרמה, האשה, הבעל, מייצגיהם והדיינים.

הסרט "גט" בעיני, הוא מקרה מבחן לשאלת יהדות מול דמוקרטיה.

במדינת ישראל הדמוקרטית, בשנת 2014 ההלכה היהודית חורצת גורלות של יהודים חילוניים או לא חילוניים, ביד רמה ובמצח נחושה.

בהתאם להלכה היהודית, רק בעל יכול לגרש את אשתו, מרצונו. בניגוד לגירושין במדינות מערביות, דיין לא יכול לקבוע כי בני זוג מגורשים, ללא הסכמתו של הבעל.

בתביעת גירושין, במדינת ישראל, בית הדין הוא המקום היחיד, בו זוג יהודים יכולים להתגרש, גם אלה שנישאו בקפריסין,או בכל מקום אחר מחוץ לארץ.

אם אישה רוצה להתגרש, היא פונה לבית דין ועליה להוכיח כי ישנה עילה לגירושין בגינן יכול בית הדין לכפות על הבעל להתגרש.

מהן העילות, מבחינת בית הדין, לגירושין?

העילות המוזכרות במקורות מצומצמות מאוד, והן: בעל שלו ריח רע, חולה במחלת השחין, כהן שנישא לגרושה ועקרות, בכפוף לתנאים שונים. חלק מהפוסקים ביקשו להרחיב את העילות וקבעו שגם אלימות כלפי נשים, מחלות נפש, התנהגות לא ראויה וכדומה.

אישה שמרגישה שרע לה במערכת הזוגית, שאינה אוהבת עוד את בעלה, שהיא חשה בדידות וניכור, שאין ביניהם קשר, שהם רבים ולא מתקשרים זה עם זה, עוברת שבעת מדורי גיהנום – בדומה לחמש השנים שעברה ויויאן בסרט "גט" – אם הבעל לא מעוניין לגרש אותה.

ומה עם החוקים של הדמוקרטיה?

מה עם הזכות לכבוד? מה עם הזכות לחירות?

כיצד יתכן שבמדינה דמוקרטית מתאפשרת סאגה משפילה כל כך לנשים אומללות בחסות החוק והמדינה?

ומה איתנו? מה עם האזרח המואס במוסד הדתי והנ"ל נכפה עליו רק בשל שיוכו הדתי ליהדות?

תנאי מקדמי לאישורה של הקמת מדינת ישראל באו"ם היה חופש מצפון וביטוי לכל תושביה. לפיכך, היה צורך בהסכם שיניח את דעתם של הצדדים השונים, הן הדתיים והן החילוניים. ב1947 מישהו הניח שהסכם הסטטוס קוו הוא הסכם שמניח את דעתם של החילונים, ועד היום , באופן תמוה, ממשיכים להניח זאת.

ההסכם מושתת על ההנחה כי הרוב הפוליטי המורכב ממפלגות חילוניות אינו משתמש בכוחו כדי לאכוף הכרעות חילוניות. בהתייחס למיעוט הדתי ניתן לומר כי הסכמתו לעקרון נובעת מחולשתו. זהו עבורו הרע במיעוטו. לעומת זאת, קבלת עקרון זה על ידי המפלגות החילוניות מבהירה שמדובר בביסוס הדמוקרטיה ההסדרית.

לאורך השנים נשמעו קולות הקוראים לבטל את עקרון הסטטוס קוו או להגדירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. אלו הטוענים כי צריך להגדירו בצורה ברורה גורסים כי עקרון זה במתכונתו הנוכחית הוא עקרון עמום וגבולותיו פרוצים. הם טוענים כי רבים מההסדרים הפועלים כיום לא נכתבו או הוזכרו במכתב ששלחה הסוכנות היהודית להנהלת אגודת ישראל, מסמך המהווה בסיס לעקרון הסטטוס קוו, כאמור. שולמית אלוני ז"ל נמנתה עם המתנגדים להסדר הסטטוס קוו מתוקף המסמך וטענה, למשל, כי לא דובר במסמך זה על סגירת מקומות בילוי בשבת, כשרות במסעדות, איסור ייבוא לבשר לא כשר או על איסורי נישואים אזרחיים.

כך או כך, הציבור החילוני היהודי, ממשיך לכבד את ההסדר המאפשר לפגוע ולהשפיל נשים וגברים בטקסים ופרוצדורות הסותרים את תפיסת עולמו.

בהתייחס לסרט ולאומללותה של ויויאן, שרק ביקשה לקבל את חירותה, הרמב"ם בהלכות אישות עמד על התופעה עוד בתקופתו, וכתב שאם אישה טוענת שהיא מואסת בבעלה ואינה רוצה לחיות עמו, כופים אותו מיד לגרשה,

"שאינה כשבויית חרב להיבעל בידיי השנוא לה".

הסרט "גט" מראה לנו כיצד המדינה הדמוקרטית משתפת פעולה עם הממסד הדתי ושניהם יחדיו פועלים לדיכוי האישה, שימור מונופול הדת והערכים הפטריארכליים.

אתם הולכים?

 

 

 

מתויג , , , ,

עשרת הדברות נגד השנאה

עשרת הדברות צילום: אלכס ליבק

עשרת הדברות צילום: אלכס ליבק

הרבה מדובר בימים אלה על ההקצנה והשנאה הגוברת בין הקצוות בתוך מדינת ישראל, בעקבות מבצע "צוק איתן".

שנאה המתבטאת בין גורמים הנוטים יותר לימין מול גורמים הנוטים לשמאל ובין יהודים וערבים אזרחי המדינה.

חשבתי על כך שאולי הגיע הזמן לשדרג את עשרת הדברות ולרענן אותם מעט, כדי שיהיו רלוונטים לימים אלה של בלבול, פחד, כעס ושנאה, ויהוו מעין חוזה חדש למען השיח הדמוקרטי במדינת ישראל.

ידוע הוא שאת עשרת הדיברות המקוריים ניתן לחלק למצוות של עשה ואל תעשה, החלטתי לאמץ את החלוקה המקורית לרשומה זו וכן את המספר הטיפולוגי עשר (אם כי במהדורה מורחבת).

כשהכנתי את הרשימה חשבתי על כך שהיא חייבת להיות פשוטה, בשפה ברורה לכל כדי שנזכור אותה היטב – כולנו.

לא. אין כאן שום דבר מקורי. שום דבר שמישהו לא אמר קודם. פשוט מיון מחודש בסדר אחר של דברים ידועים, הנוטים להשתכח.

עשה:

1. מותר לך להביע דעה שונה מהדעה של האחר.

2. מותר לך למתוח ביקורת עניינית.

3. מותר לך להיות בעל זהות יהודית/ערבית/נוצרית/דרוזית/צ'רקסית/חסר דת.

4. מותר לך להיות בעל אינטרסים מנוגדים.

5. מותר לך לחשוב שהדרך שלך היא דרך  האמת והצד השני טועה.

6.  מותר לך לבחור את חבריך, אלה שנעים לך לשמוע וליהנות מנוכחותם ואלה שפחות.

7. מותר לך לשנות את דעתך.

8. מותר לך להרגיש אחרת.

9. מותר לך לעשות דברים אחרים.

10. מותר שיפריעו לך מאד דברים אחרים.

 

אל תעשה:

1. אסור לשקר.

2. אסור לקלל ולכנות בכינויים מעליבים.

3. אסור לעבור על החוק.

4. אסור לתקוף אישית ומתחת לחגורה.

5. אסור לזלזל בדעה השונה.

6. אסור להיות סרקסטי.

7. אסור להתנשא.

8. אסור לבקר אדם בשל מוצאו, דתו, מינו.

9. אסור לנהוג באלימות.

10. אסור להתחמק מתורך להגן על המדינה שלך/לשרת שירות לאומי.

 

זה קשה, אני יודעת ובכל זאת,  בימים אלה שאנשים כל כך מבולבלים ובשם הדמוקרטיה, מקללים ומסיתים נגד מגזר אחר, מתנשאים וסרקסטיים כלפי כל מי שלא חושב כמוהם, אלימים ורודפים אנשים בשל דעותיהם, מינם, מוצאם או דתם – כדאי לנו לתלות חוזה חדש בכל מקום. מי שלא יכבד את החוזה יצא מהמשחק.

לא ניתן לדמוקרטיה שלנו להיות כלי שרת בידי השנאה.

יחד נאבק למען השפיות כדי שלא ניפול בבור השנאה שכרינו במו ידינו, ככתוב במשלי כ"ו:

"כֹּרֶה שַּׁחַת, בָּהּ יִפּוֹל    וְגוֹלֵל אֶבֶן, אֵלָיו תָּשׁוּב."

מתויג , ,

חזקים, חלשים ובעיקר צודקים.

ילדים בגן בהוד השרון צילום לאה מטלרילד משוטט בהריסות עזה צילום רויטרס

(צילום מימין: לאה מטלר –  ילדים בגן בהוד השרון. צילום משמאל: רוייטר –  ילד משוטט בהריסות ביתו בעזה)

 

היום בבוקר לפתע זה התחוור לי.

אחרי יום קשה שהסתיים בתובנה שיש לנו חייל חטוף או שבוי (איך שתגדירו את זה) – הוא אצלם ולא אצלנו וזאת השורה התחתונה.

אחרי שבוע רביעי בו אנחנו מצויים במלחמה או מבצע (איך שתגדירו את זה) אנחנו שם עם הצבא, 63 חיילים הרוגים, 3 אזרחים ישראלים הרוגים, ומעל 1000 הרוגים בעזה, שרובם לא מעורבים, והרקטות שלהם עפות לכאן וזאת השורה התחתונה.

מה שהתחוור לי הבוקר זאת הסיבה למה אני מרגישה מובסת.

הרי לכאורה, אנחנו מנצחים ובגדול. הצבא שלנו חזק, איכותי, מנוהל היטב, עם כל הטכנולוגיות החדשות ביותר, עם מיטב המפקדים ומוטיבציית חיילים מעוררת התפעלות, נלחמים בגבורה מול ארגון טרור מנוהל היטב שנלחם בשיטות גרילה של מחבלים מתאבדים הצצים מהאדמה, או מחבלים מסתערים כשתינוק תלוי להם על חזם (סיפור שסיפר אחד הפצועים ששוכב בסורוקה), חמורים ומגוון בעלי חיים ממולכדים המפתיעים אותם, קירות ממולכדים של בתי ספר, מסגדים ומרפאות של האו"ם.

אז למה אני מרגישה מובסת?!

כי החמאס או האיסלאם הקיצוני הטרוריסטי על כל ארגוניו, אינו מאפשר לי להיפטר ממנו, להפרד ממנו, להתנתק ממנו לעולמים.

הוא גורר אותנו למלחמה בעל כורחנו, גורר אותנו לעשות פעולות שהן מנוגדות לערכים שלנו ולמוסר שלנו, גורר אותנו לפגוע באוכלוסיה לא מעורבת ולהביא את עזה למצב שהיא נראת כמו הערים שנחרבו באירופה במלחמת העולם השנייה.

אתם מכירים את התחושה הזאת שאתם לא אוהבים אדם ומשתדלים להתרחק מחברתו כי הוא מוציא מכם את הרע?

החמאס (ושאר ארגוני הטרור) מוציאים מאיתנו את הרע, וכשאנחנו מבקשים להפרד ממנו הוא לא מאפשר לנו את זה.

שמעתי פוליטיקאים אומרים:  "החמאס אינו פרטנר להסדר".

אני מרגישה מובסת היום כי אני מבינה שהחמאס  גם אינו פרטנר לפרידה.

הם מאיימים עלינו מלמעלה (רקטות) ומלמטה (מנהרות), בשטחים ביהודה ושומרון, לא מאפשרים לנו לממש את חזון האחווה והשלום שאותו אנחנו כל כך רוצים להגשים כאן, את ההפרייה הבין תרבותית הנפלאה שיכולה להתפתח כאן, את השפיות.

הם גורמים לנו להראות רע בעיני עצמנו ובעיני העולם, הם לא מאפשרים לנו לממש את זהותנו כפי שאנחנו רוצים לראות אותה, להתגאות בה ולהציג אותה בגאווה.

כשאני מחפשת במקרא ניחומים אני מגלה שעזה עוד מימי קדם הייתה מקור לשפיכות דם וחוסר ביטחון לעם בישראל. בימי המקרא שכנו בה הפלישתים, שאיתם הייתה לנו מלחמה מתמדת.

דווקא ספר משלי מעניק מעט תקווה ומציע לנו לא לשקוע ברגע הנוכחי אלא להרים את הראש ולראות רחוק יותר.

באופק, כך קובע ספר משלי, הרשעים תמיד יפסידו והצדק והאהבה ינצחו.

"  מְקוֹר חַיִּים, פִּי צַדִּיק    וּפִי רְשָׁעִים, יְכַסֶּה חָמָס.
  שִׂנְאָה, תְּעֹרֵר מְדָנִים    וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה." (משלי י')

מה שנדרש כעת זה סבלנות ויכולת הכלה של הכאב, מתוך ההבנה שהרוע לא בא לכאן לנצח, הוא אורח לא רצוי אך זמני.

להבדיל, גם  ליאור שליין, בדרכו המיוחדת, טוען שאנחנו ננצח לא בגלל שאנחנו חזקים (צבא חזק) ולא בגלל שאנחנו חלשים (חיים תחת איום של רקטות ומנהרות) אלא פשוט בגלל שאנחנו צודקים.

ליאור שליין   חד, מצחיק, עצוב ובעיקר-צודק!

 

 

 

מתויג , ,

"לדמעה של אם אין צבע"

ילדים חפים מפשע נרצחים בשל מוצאם

במסגרת אירוע "מדענים וממציאים צעירים" בהשתתפות שר החינוך הרב שי פירון, מנכ"לית משרד החינוך, מורים ותלמידים מרחבי הארץ שהתקיים בבית הנשיא, אירוע שכולו עוסק בתחום החינוך, התייחס הנשיא פרס לרצח של הנער הפלסטיני על ידי יהודים חדורי שאיפות נקמת דם.
לדבריו, "מדינת ישראל במשבר מוסרי עמוק בחינוך."

"יש כעת שתי סוכות אבלים", אמר הנשיא היוצא. "אחת של אימהות ואבות יהודים וסוכת אבלים של אם ואב ערבים.
לדמעה של אם אין צבע – כל זמן שתיזל דמעה של אם בגלל רצח בנה, העולם לא ישקוט."

בזמן שגיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח ז"ל נטמנו באדמת בית העלמין בעירי, יצאתי והסתובבתי ברחובות.
השקט שבחוץ היה חריג והרחובות היו שוממים.
מהמרפסת שממעל לרחוב נשמעה אם מסבירה בקול חלוש לילדיה על שיחת הטלפון למוקד 100 שענו לה הפעם דווקא מהר, אבל לא הבינו את חומרת האירוע. הילדים ליקקו ארטיק והקשיבו לאמם, ואני חשבתי לעצמי שכך גדלים ילדים בישראל, כך הם מבלים אחר צהריים, אלה השאלות שהם שואלים ואלה התשובות שהם מקבלים דור אחר דור.
ממעלה הגבעה שליד ביתי צפיתי על כביש 443.  הכביש עמוס היה ברכבים ובאוטובוסים. נחילים של בני אדם ירדו מהאוטובוסים והחלו בצעדה ארוכה בחום הכבד אל בית העלמין הקטן, שמעולם לא הוכן ללוויה בסדר גודל שכזה.
ההליקופטרים חגו בשמים ממעל.
בטלויזיה הדולקת שודר שידור ישיר של הלוויה.
על הבמה המוגבהת הונחו שלוש אלונקות מכוסות דגלי ישראל.
שלושה תלמידים שנרצחו באכזריות רק כי היו יהודים.

"תהום מוסרית רחבה ועמוקה מפרידה בינינו לבין אויבינו", אמר נתניהו בדברי ההספד בהלוויה.

אותה "תהום מוסרית" נעלמה בתוך פחות מ–24 שעות כשנחטף הילד מוחמד אבו חדיר, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר בדרכו למסגד לתפילת השחרית של הרמדאן עם שני חבריו.

הוא הוצא להורג בדם קר,נשרף בעודו בחיים והושלך ביער ירושלים על ידי צעירים יהודיים חדורי נקמה.

כמה התפללנו שיתברר בחקירה שהרוצחים אינם יהודים. שהרקע לרצח הוא לא לאומני אלא פלילי. כמה רצינו להאמין לראש הממשלה שלנו ולסיפור שסיפרנו לעצמנו תמיד, על העם היהודי וערכיו הנעלים.

התהום הפעורה הייתה שם – אך היא ניצבה בין מי שרצינו להיות לבין מי שאנחנו באמת.

אם נשמעת זעקה שמפלחת את הלב , הזעקה היא זעקתו של הנביא ישעיהו:

"בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי…

זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים.

עָזְבוּ אֶת יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר…

כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ!…

יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ

רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי.  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט!…

וְאִם תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ!" (ישעיהו א)

 

 

מתויג , , , ,

הילדה אמילי

אמילי אימבר

כמי שחיה בעיר מודיעין ב-11 השנים האחרונות שמעתי הגדרות רבות לעירי מאנשים שאינם חיים בה.

"כוורת מלאכותית, עיר נטולת צביון. אין בה רבעים שכל אחד מהם נראה ומרגיש אחרת, אין בה את המרכז הישן, אין בה רחובות עם חנויות לטייל בהם."

אורחים לרגע אמרו גם דברים טובים. "יש בה מקום לזוז, היא מתרוקנת בשעות היום ויש חנייה בשפע, קל להתמצא בה ויש בכל רובע שלה כל מה שצריך: סופרמרקטים, מכבסות, ספרים וכד' שלא לדבר על כך שזאת העיר עם הכי הרבה פארקים ושטחים ירוקים והמבנים בנויים כך שלרוב האנשים יש נוף ושטח פנוי מול המרפסת"

אף אחד לא דיבר איתי על הלב של תושבי מודיעין.

על הלב הזה  אני  רוצה לספר.

כמי שעובדת בחינוך נתקלתי פעמים רבות בתופעה של התגייסות קהילתית לעזרה כשהיא נדרשת. זה תמיד ריגש אותי אך הפעם ההתרגשות שחשתי הייתה עצומה.

מודיעין הגדילה לעשות והכל בזכות ילדה קטנה אחת בת עשר,  תושבת העיר שחלתה במחלה נדירה של סרטן השחלות וגרמה לעיר שלמה להתגייס עבורה מקטן ועד גדול.

זה קרה לפני כשנתיים וחצי כשחלתה לראשונה והייתה אז בת שמונה והתברר שהיא זקוקה לטיפול חדשני בגרמניה, שקופת החולים מגדירה אותו "טיפול ניסיוני" ולכן אינה מממנת אותו ומשפחתה של אמילי לא יכלה לעמוד לבדה בתשלום שהגיע ל- 600 אלף יורו.

כבר אז ביוזמת הנהגת ההורים בתי הספר בעיר החלו ליזום פעולות התרמה בכל בתי הספר בעיר. תנועות הנוער, עסקים מקומיים וגופים שונים נתנו יד ליוזמה, וכל זה קורה שוב היום, לאחר כשנתיים. "כנראה שהמחלה מעולם לא עזבה", סיפר השבוע בעצב שמעון, אביה של אמילי. "בחודשים האחרונים היו ספירות של תאים אדומים ברמה מאוד נמוכה, זה התפתח והגיע לרמות מדאיגות. כרגע אנחנו עומדים מול סוג של צומת, וככל הנראה הולכים לקראת ניתוח משולב בכימותרפיה בארצות הברית, שעלותו מוערכת בחצי מיליון דולר".

תנועת בני עקיבא אספה מעל שלושים אלף שקל ביום אחד, ביום המעשים הטובים. הנהגת ההורים יזמה התרמה ברחבי העיר,שבמסגרתה אספו תרומות של 20 שקלים ויותר מכל משפחה במקום לשלוח את הילדים לבית הספר עם משלוח מנות עתיר קלוריות.

מתאים מאד לחג הפורים שרק חלף ולסיפור מגילת אסתר.

גם שם אסתר נדרשה לממש את ערך הערבות ההדדית, כשעמה היה בסכנת השמדה. היא נדרשה לצאת מאזור הנוחות שלה ולסכן את חייה על מנת שלא לעמוד מנגד כשכל אחיה עומדים בפני סכנה קיומית.

מרדכי הבהיר לה זאת היטב כשאמר לה:

" אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים, כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ …"(אסתר ד)

בבית הספר בו אני עובדת שילבו את ההתרמה לאמילי בפעילות פורים. תלמידים הקימו דוכן למכירת עוגות ואחר כך המשיכו את המכירות במרכז המסחרי הסמוך לבית הספר. רק בפורים הם הצליחו לגייס בדרך הזאת 2500 ש"ח והשבוע ימשיכו ביוזמה.

יש במודיעין קבוצת הכנה לצה"ל שמארגנת טורנירים בכדורגל וכדורסל ומסיבת "זומבה" למען אמילי. בחודש הבא יתקיים מופע התרמה בפארק ענבה.

באחד מהעיתונים המקומיים נכתב: " מודיעין לא ציינה את "יום המעשים הטובים" אלא ממש הסתערה עליו". עמוד שלם בעיתון ניסה לפרט רק חלק מהמעשים שמאות תושבים  ומאות תלמידים עשו ללא תמורה, רק כדי לסייע לזולת.

אז אפשר להגיד על מודיעין מה שרוצים, על כך שהיא בבנייה מתמדת, על כך שאין בה מספיק מסעדות ומקומות בילוי, אבל כל זה מתגמד מול הלב החם והמחבק של האנשים שחיים בה, שמגלים פעם אחר פעם שערבות הדדית ועזרה לזולת הן לא סיסמאות ריקות מתוכן.

אז אמילי היקרה,

אני, כמו כל תושבי מודיעין, מאחלת לך בריאות שלמה.

האהבה והחיבוק שאת ומשפחתך זוכות לו בודאי שיועילו במטרה הזאת.

ולתושבי עירי מודיעין אומר שאני גאה להיות שייכת לעיר הזאת והשכנים אכן טובים בעיני!

אפשרויות לתרומה

העברה ישירה לחשבון הנאמנות בבנק הפועלים  סניף 532 מס' חשבון 501535 ע"ש קו לחיים נאמנות אמילי אמבר

תרומה בכרטיס אשראי בטלפון 03-9250505 ולציין עבור אמילי אמבר

מתויג , , , ,

דליה דורנר לנשיאות

השופטת דליה דורנר

לכבוד יום האישה הבינלאומי אני מבקשת להקדיש את הרשימה הזאת לשופטת דליה דורנר ולקרוא בקול גדול כי הגיע הזמן שתהיה אישה שם בבית הנשיאה.

האמת היא שאם אפשר היה, הייתי רוצה אותה בתור ראשת ממשלה.  אני מחייכת חיוך רחב כשאני מדמיינת ישיבות ממשלה שהיא מנהלת, חוקים שהיא מאשרת, נוהלי עבודה שהיא מקנה. אח…איזו מדינה, אכן ארץ נהדרת.

לצערי זה מאוחר מידי. דורנר יכולה להיות רק נשיאה, ומכיוון שמוסד הנשיאות הוא מספיק חלול ,ניתן ליצוק בו כל תוכן והתוכן שדורנר יכולה ליצוק לתוכו יכול למתן כל ממשלה פראית ככל שתהיה.

מישהי אמרה לי על תפקיד הנשיא שזה תפקיד שדומה למלך, אז 'זרמתי' עם זה ופתחתי את ספר דברים פרק י"ז בחוק המלך ושם כתוב:

 "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא.  רַק, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד.   וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד."

אז את ה'מלך'  שלנו ה' לא בוחר אלא חברי הכנסת ולכן הסיכויים של אדם שאינו פוליטיקאי להבחר הם קלושים, אך ברשימה הזאת אני רוצה להראות שאין מתאימה ממנה על פי כל הכללים האחרים.

כשופטת בבית המשפט העליון דורנר זוהתה כדבקה במיוחד בזכויות האדם, וכפרשנית מרחיבה של חוקי היסוד. גם היום היא מרצה לזכויות אדם באקדמיה וזה אחד הדברים שמדינת ישראל זקוקה להם יותר מכל, מישהו שיגיד בקול רם ששמירה על זכויות אדם זה לא התמחות של השמאל. אם אין חוקה, צריך מישהו שידחוף לפחות שיהיו חוקי יסוד, ובישראל חסר חוק יסוד זכויות חברתיות, כמו דיור וקיום, למשל.

מדינה שרבים מאזרחיה מתקשים בפרנסתם, מדינה שבה יותר מ-2 מליון אזרחים חיים בשכירות תחת מרותו של בעל הבית היכול לעשות בהם כמעט ככל העולה על רוחו, מדינה כזאת צריכה שיהיה מישהו שידאג לקיום בכבוד של אזרחיה, ונשיאה כמו דורנר תתן רוח גבית לכל העוסקים במלאכה בבית המחוקקים.

דורנר הגיעה למשרה רמה של שופטת בבית משפט עליון, אולם התחילה את חייה במשפחה ענייה.

היא עלתה לארץ בת עשר מטורקיה, אביה נפטר ואמה הפכה לחד הורית והתקשתה לגדל את ילדיה. בשל כך הועברה למוסד "נווה הילד" בנהריה ולאחר מספר שנים עברה ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה.

בראיון שהעניקה לטלי חרותי-סובר מהעיתון דה מארקר, סיפרה:

"עמדתי בראש המשפחה. אני הייתי המפרנסת שלי ושל אמי, לא היתה אפשרות אחרת. בגיל 20 כבר קניתי דירה…"

רציתם נשיאה "מקרב אחינו"? קיבלתם.

רציתם נשיאה שרגישה לחלשים בחברה? קיבלתם.

רציתם נשיאה ש"לא תרבה סוסים, כסף וזהב"? קיבלתם.

חריפות השכל? קיבלתם.

כבוד למוסד הנשיאות? קיבלתם.

רציתם נשיאה ראויה "שלא תרבה לה נשים"  במובן השלילי הזכור לכולנו? קיבלתם

רציתם נשיאה אמיצה? קיבלתם

לסיכום, אולי אם נפעיל לחץ ציבורי על חברי הכנסת, הם יעזרו לנו לחולל את המהפך הזה בבית הנשיא.

לא עוד נשיא מתוך העולם הפוליטי, אלא נשיאה שבאה מהעם, ישרה, חריפת שכל, ראויה, אמיצה ואישה!

גבירותי ורבותי – אישה!

מתויג , , ,

של מי החיים האלה לעזאזל

אריק שרון הקרב האחרון

השבוע לימדתי במסגרת שיעורי מחשבת ישראל על נושא המתת החסד והדילמות המוסריות הקשורות בכך. רצה הגורל והשבוע התדרדר מצבו של ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, הנמצא במצב של תרדמת (קומה) כבר שמונה שנים, כליותיו קרסו ונשאלה השאלה האם יש טעם לחברו לדיאליזה ולהמשיך את מצבו באופן מלאכותי תוך סיכון חייו ?

אין פרק שאני מלמדת במחשבת ישראל שלא נתמך ע"י דילמה אקטואלית כזו או אחרת, אך אין ספק שהפעם האקטואליה זימנה לי אפשרות לדיון מרתק בשאלות העולות מהספר "בחרת בחיים" בפרק המדובר.

בעיתון "הארץ" עסקו בדילמות סביב אשפוז שרון בכתבה שכתב עידו אפרתי שעסקה בעיקר בנושא עלות הטיפול בשרון לקופה הציבורית. שם נכתב כי העלות השנתית של אשפוזו היא 1.6 מיליון שקל בשנה ופרופסור אבינועם רכס, יו"ר הלשכה לאתיקה רפואית בהסתדרות הרופאים, אמר שככל הידוע לו, העדיפות שקיבל שרון על פני חולים מן השורה הייתה במתקנים בהם אושפז, באמצעי האישפוז אך לא ברמת ואיכות הטיפול. כיאה למעמדו אושפז שרון בחדר לבד, כשברוב המקרים שוהים שני חולים במצבו באותו חדר והוקצתה לו אחות צמודה. האישפוז שלו חייב גם העסקת מאבטחים סביב השעון ומצלמות אבטחה.

בכיתה, כשעלתה הדילמה על המתת חסד או נכון יותר מיתת חסד (שהיא לא פעולה אקטיבית להריגת החולה ,אלא המנעות מהארכת חייו באופן מלאכותי), שוחחנו בעיקר על השאלה של חיבורו למכונת הדיאליזה. ברשת ב' רואיין רופא מומחה שהסביר שחיבור לדיאליזה יגרום לירידה בלחץ הדם של שרון. מכיוון שהוא נמצא במצב של תרדמת ממילא לחץ הדם שלו נמוך ולא ניתן לתת לו תרופות שיעלו לו את לחץ הדם, דבר שעלול לגרום למותו. מצד שני אם לא יחברו אותו, כל איברי גופו החיוניים יקרסו ומותו צפוי להגיע תוך ימים.

הדיון היה סוער ביותר בכיתה. עלו טענות על ערך השוויון שנפגע בשל העלויות הגבוהות והממושכות בטיפול בו, שממילא אינו יכול להביא להחלמתו, בו בזמן שחולים אחרים יכלו להנות מתקציבים נוספים לתרופות או טיפולים יקרים ולהחלים.

מה הטעם להמשיך את חייו כשאיכות חייו אבדה? מה הטעם להמשיך את חייו כשאיבד משמעות לחייו?

תלמיד אחד טען שאין טעם להמשיך את חייו  "כי הוא זקן, בן 85 וממילא כל חייו מאחוריו. היה טעם להלחם על חיים של ילד או נער במצבו", אמר אותו תלמיד.

הטקסט שהשיב לו לטענותיו היה טקסט הנלמד מתוך ספר הלימוד "מנחת חינוך":

"אף אם יבוא אליהו (הנביא) ויאמר שלא יהיו לאדם חיים אלא שעה או רגע, מכל מקום, התורה לא חילקה בין הורג ילד, שיש לו לחיות כמה שנים, לבין הורג זקן בן מאה. בכל עניין – ההורגו חייב. אף שהוא למיתה עומד, מכל מקום, מחמת הרגע שיש לו עוד שיחיה – על זה חייב".

ספר מנחת חינוך מראה מהי הגישה של היהדות לערך שוויון חייו של אדם צעיר או זקן. כשם שאין הבדל בעונש שמקבל על פי חוק, רוצח של ילד ורוצח של זקן – כך גם צריכה להיות ההתייחסות לערך חיי אדם הנמצא בתרדמת והוא בן 85 או ילד הנמצא באותו מצב. החיים הם בעלי ערך כשלעצמם שלא משתנה בשל הכמות.

תמיכה נוספת בגישה זו הגיעה מכיוונו של הרמב"ם בספרו משנה תורה, שמדבר על חובת פיקוח נפש בשבת גם אם הייתה מפולת ומצאו אדם חי ש"נתרוצץ מוחו ואי אפשר שיבריא", עדיין חובה על כל אדם לעבור על מצוות שמירת השבת למען חיי אותה שעה או רגע שנותרו לאדם לחיות, קובע הרמב"ם.

לגבי השאלה אם יש טעם לחיים שאיבדו את משמעותם הובא טקסט מתוך דבריו של ויקטור פרנקל בספרו "הזעקה הלא נשמעת למשמעות":

"אחת מן השתיים, או שיש משמעות לחיים – ובמקרה זה מן הדין שיקיימו את עצמם, אפילו הם קצרים או שאין משמעות לחיים- ובמקרה זה תוספת שנים אחדות והנצחת דבר נעדר משמעות זה, אף בהן אין הרבה משמעות".

לדברי פרנקל השאלה הקובעת היא אם יש טעם לחייו או אין טעם לחייו , ומי שקובע הוא האדם עצמו (ובמקרה שהוא ללא הכרה האפוטרופוס שלו  או משפחתו הקרובה). לטענת פרנקל המשמעות לחיים היא הסיבה לחיות ולא החיים עצמם, כלומר מבחינת פרנקל אין ערך לחיים כשלעצמם אלא לאיכות החיים.

מי שלא היה בכיתה באותו שיעור סוער הפסיד את החוויה שבזכותה אני מורה כל כך הרבה שנים.

חוויה שכללה שיחה עם בני הנוער  על ערכי מוסר, דילמות מוסריות ולימוד של טקסטים מהמקורות היהודיים המתעמתים עם טקסטים פילוסופיים המתווכחים עמם.

התלמידים חושבים, מרגישים, מעשירים את הידע שלהם, מחזקים את הזהות שלהם ומקצוע לימוד השייך לתחום הרוח מקבל חיזוק חשוב וחיוני לקיומה של חברה מוסרית יותר, פחות קפיטליסטית וחומרנית. חברה מתוקנת שכל אדם בישראל, גם אם אינו מודע לכך, היה שמח לחיות בה.

מי שרוצה להבין עד הסוף מה יקרה לחברה שבה מדעי הרוח נחלשים, מומלץ לו מאד ללכת לצפות בסרט המצויין "הזאב מוול סטריט" המתאר סיפור אמיתי של 'זאב' אחד בלבד מתוך להקה עצומה של 'זאבים' החיים בחברה מושחתת, שבה כסף הוא המטרה וכל האמצעים מקדשים את השגתו. שיא של התדרדרות מוסרית שאפשרית בחברה המזלזלת ומייתרת את חשיבותם של מדעי הרוח, הפילוסופיה והמוסר.

מתויג , , , ,

"כך נראת הסכמה של בת 15"

שש פעמים

ביום שבת האחרון לקחתי את שתי בנותי, בת ה17 ובת ה22, והלכנו יחד לראות את הסרט "שש פעמים" שכתבה התסריטאית רונה סגל וביים יונתן גורפינקל. 

העיתוי של הצפייה בסרט לאחר האונס הקבוצתי של נערה בת 12 ע"י נערים, ולאחר הסקנדלים שסבבו את פרשת אייל גולן ואביו סביב החשדות לקיום יחסי מין עם קטינות, היה עיתוי מאד מוצלח  ואולי בתקופה בה אנו חיים , כל עיתוי שהיה יוצא היה מוצלח.

באתר seret.co.il  נכתב על הסרט: "נכתב בהשראת אירועים אמיתיים. הסרט מתאר שבועות ספורים בחייהם של קבוצת מתבגרים בני 17 בהרצליה, כאשר אל החבורה הסגורה מתפרצת גילי, שהרגע עברה לבית הספר שלהם ומנסה לתפוס את מקומה בכל דרך אפשרית. דרך גילי אנחנו מתוודעים אל המעמדות, הערכים ויחסי הכוחות המרכיבים את חווית ההתבגרות בישראל 2013."

בבית הספר בו אני מלמדת דיברנו, קבוצת המחנכים, על הסרט ושאלנו את עצמנו אם נכון יהיה להוציא את כל שכבת י' לראות את הסרט ולאחר מכן לקיים דיון על התכנים. ההתלבטות אם לחשוף את הנוער דרך בתי הספר לסרט הזה לא הייתה רק נחלתנו. גם בכנסת התלבטו באותה השאלה.

נבחרי הציבור התכנסו כדי לצפות  בסרט יחד עם  אנשי חינוך, נציגי עמותות, מרכזי סיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית ועובדי המשכן. את ההקרנה החריגה יזמה חברת הכנסת מרב מיכאלי בשיתוף עם יו"ר ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים וזנות, חבר הכנסת דוד צור. בתום ההקרנה התקיים דיון תחת הכותרת "כך נראית הסכמה של בת 15" בהנחייתה של ח"כ מירב מיכאלי. בנוגע לשאלה האם יש לכלול את הסרט בתכנית הלימודים סיפרה ח"כ מיכאלי כי לאחר דיון בנושא טרם התקבלה החלטה סופית. התסריטאית רונה סגל הסבירה, כי "תמיד יש פנטזיה של אנשי חינוך שנראה לילדים את הסרט ויותר זה לא יקרה, אבל חינוך מגדרי צריך להתחיל מהגן, זה לא הפתרון. הסרט בפני עצמו לא יכול להיות כלי טיפולי יחיד שעובד בפני עצמו, אבל אין ספק שהוא מתאים לצפייה כחלק מתהליך ושיח".

לאחר שצפיתי בסרט וראיתי את התגובה של בנותי לסרט גובשה דעתי.

חשוב שיצפו בו כל בני ה16 ומעלה, אך לא במסגרת בית הספר אלא בליווי הוריהם, בדיוק כפי שעשיתי אני.

ההורים הם המחנכים והאחראים המשמעותיים ביותר על חינוך ילדיהם. מה שנער ונערה שומעים בביתם והדוגמה שהם מקבלים בביתם משמעותיים אלף מונים ממה שהם רואים ושומעים ממוריהם בבתי הספר (מסקנה מושכלת הנסמכת על מעל 25 שנות חינוך  והוראה בבית הספר ועל אלפי מחקרים שכתבו טובים ממני).

הסרט מזעזע את נפש המבוגר ועל אחת כמה וכמה את נפש הנער והנערה. חשוב שמי שיצפה עם הנער או הנערה בסרט יהיה מי שיוכל לתמוך בו וללוות אותו גם בהמשך. השיחה אחרי הסרט אולי חשובה יותר מהצפייה בסרט עצמו ובנוסף – יש משהו שקורה באינטימיות של נער שהולך לצפות עם הוריו  בסרט, שלא יכול להתרחש כששכבה של 300 תלמידים צופה בסרט ו7 מורים משגיחים עליהם.

לקבוצה יש כוח והכוח הזה לפעמים לוקח אותה למקומות לא טובים, במיוחד כשמדובר בשכבה גדולה של  תלמידים בגיל המתבגר. מספיק שכמה נערים ילדותיים יתחילו לצחקק ולהעיר הערות ילדותיות בסצנה קשה כמו אותה סצנה מזעזעת, שבה רואים את אחד הנערים מאונן ביד אחת תוך כדי שהוא מלטף את אחוריה של הנערה שעסוקה בפיה באיבר מינו של האחר,  בכדי להפוך את הסרט ללהיט כחול שקיבל לגיטימציה חינוכית מבית הספר ושום לקח משמעותי כבר לא יילמד מכך.

השאלות ששאלתי את בנותי, בעיקר את הצעירה שביניהן, היו: למה לדעתכן הנערה "הסכימה" ליחסי המין האלה והאם לדעתכן זו נקראת הסכמה?

האם נערה בגיל הזה מודעת להשלכות של המעשים שלה?  האם יתכן בכלל שיש לנערה בגיל הזה 'אהבה' לסקס, כפי שהבנים בסרט מכנים זאת?

הנערה בסרט הייתה נואשת בצורך שלה באהבה, אולי גם בצורך שלה להעניש ולהכאיב להוריה, איתם הייתה לה מערכת יחסים מורכבת ובעייתית. יהיו הסיבות שיהיו, שום דבר בוודאי לא מהווה לגיטימציה לבנים של השכבה לנצל את מצבה האומלל כדי לספק את יצריהם. אך כיצד ניתן לצפות מנער מתבגר, שהינו קטין בעצמו ומסובך בעצמו עם צרכים באהבה ואינטימיות שלא מסופקים, שגם הוא נזנח ע"י הוריו מסיבות שונות, לגבש מצפן מוסרי ולדעת שמה שהוא עושה חורג מהמעשה הנכון?

כשההורים משאירים את השטח הפקר, מי שתופס את השטח הם החברה והתקשורת. שם צופים הנערים והנערות למשל בקליפים של מוסיקה שהם אוהבים, בה  רואים נערות מעורטלות נעות בתנועות סקסיות ועוגבות על זמרים ורקדנים המלטפים את גופן החשוף, בחשק והרייטינג לקליפים האלה גדל ככל ששכבות הבגדים מתמעטות ותנועות הזימה מתגברות.

הקליפים האלה משדרים מה נורמטיבי. הם לא סרטים כחולים שרואים בהחבא כי ידוע שהם אסורים, הם מותרים ומוקרנים 24 שעות ביממה בערוצים של המוסיקה. שלא להזכיר את הפרסומות שמשדרות סקס ותמיד גוף האישה הוא הכוכב הראשי בהן ועל זה נאמרו כבר תילי תילים של מילים.

אז איך פותרים את הבעייה?

אחד המסרים שאני מנסה להעביר בכל שנות עבודתי כמורה ומחנכת הוא אחריות ההורים על חינוך ילדיהם.

לא בית הספר לבדו מסוגל לחנך את הנוער ולגבש לו מצפן של מה מוסרי ומה לא מוסרי, אלא בעיקר ההורים.

ההורים הם המבוגר המשמעותי שנמצא איתם רוב היום מיום לידתם. בית הספר יכול לחזק ערכים, לחדד אותם, להציף את הדיונים, אך בסופו של דבר האחריות על חינוך הילדים נשארת של ההורים בעיקר.

אז מה עושים עם הורים נבוכים בעצמם?

המדינה יכולה וצריכה לעזור בכך אם תתקצב מסגרות חינמיות לחינוך והדרכת הורים בכל עיר ובכל ישוב ותעודד בדרכים שונות את ההורים להשתמש בשירותים אלה.

מתויג , , ,

קצת פחות זה קצת יותר

יעילות כלכלית הוא מונח המתאר את אופי השימוש הנעשה במשאבים, במטרה להביא למקסימום את רמת התפוקה של מוצרים או שירותים.

השבוע חשבתי על היעילות הכלכלית בחברה המודרנית כשהקשבתי לכתבה על ניצול העובדים בחברת "אמזון", האהובה על כולנו בשל העובדה שניתן לרכוש בה באמצעות האינטרנט כמעט כל מוצר שחשקה בו נפשנו, והוא מגיע אלינו במהירות מופלאה.

ניצול העובדים ב"אמזון" נחשף כשכתב BBC, אדם ליטלר, עבד לזמן קצר במחסני אמזון בסוונסי. הדו"ח שלו הראה כיצד הוא נאבק לעמוד בדרישות סורק כף היד שלו, שנתן לו רק דקות ספורות למצוא כל מוצר. כדי למדוד את כמות הקילומטרים שהוא נדרש לעשות בכל משמרת, הוא ענד מכשיר מודד צעדים.

במשמרת הלילה שלו, שנמשכה 10.5 שעות, ליטלר אמר "הלכתי הלילה יותר מ-17 קילומטר."

ברשת ב' שמעתי שיחה בנושא והכתב הגדיר את היעילות הכלכלית כ"דת היעילות".

מדוע דת? כי כשהיעילות הכלכלית הופכת להיות מטרה מקודשת היא דורשת קורבנות והקורבנות מוגשים לה יום יום, שעה שעה על המזבח.

ערכים כמו צדק ומוסר, רווחת העובד, שוויון ואיכות הסביבה.

עם היד על הלב, כמה מאיתנו לא מרגישים לפעמים כקורבן המוגש על מזבח 'דת היעילות'?

כל אחד מכיר היטב את מקום העבודה שלו, את התנאים בהם הוא עובד ואת הדרישות ההולכות וגדלות לעיתים, עד תחושה שאיבדנו את עצמנו, את החיים המאוזנים והשפויים, את חדוות היצירה שנזנחה ואתה גם שמחת החיים.

אנחנו מקדישים יותר ויותר זמן למקום העבודה והטכנולוגיה -בעיקר אמצעי ההתקשרות- מגוייסת כדי לשרת את 'דת היעילות' .

אנחנו נדרשים להיות זמינים יותר כדי שאפשר יהיה להנחית עלינו עוד ועוד משימות בשעות המנוחה שלנו.

אל ילדינו אנחנו מעבירים מסר שהערך העליון הוא העבודה, והתירוץ שלנו הוא הצורך בפרנסה.

אולם מה יקרה אם נהיה יעילים קצת פחות? מה יקרה אם נרשה לעצמנו, בלי יסורי מצפון, שבת אחת לשבת ולקרוא ספר להנאתנו ולא נעשה בה משימה הקשורה בעבודה?

מה יקרה אם נקדיש זמן ליצירה, רק בגלל שהיא משמחת אותנו, תורמת לנו חדווה והתעלות רוחנית ונפשית, רק בגלל שהיא פשוט עושה לנו טוב?

מה יקרה אם נדרוש מעט פחות מהעובדים תחתנו כדי להעניק להם יותר. להם ולא לנו.

במונחים מוחלטים, מצב מוגדר כיעיל מבחינה כלכלית כאשר:

  1. לא ניתן להשיג שיפור בתפוקה מבלי לגרום לאחר לפגיעה בתפוקה.
  2. לא ניתן להשיג תפוקה גבוהה יותר מבלי להגדיל את רמת התשומות.
  3. התפוקה מושגת ברמת התשומות הנמוכה ביותר עבור כל יחידה.

כדי להיות יעילים צריכים לשלם פחות כסף לפחות עובדים ולדרוש מאותו עובד להיות יעיל כמו שניים.

אם הוא לא מסכים המעסיק יפטר ממנו והרי ככל שהוא חלש יותר כך  יסכים יותר לרצות את המעביד ולעבוד לפי דרישותיו. זה הבסיס לניצול העובד של דת היעילות.

שמעתי מישהו פעם אומר בהרצאה: " אולי לא שמתם לב אבל בני האדם נוטים למות בטווח הארוך. הם חיים בטווח הקצר".

היעילות הכלכלית מסתכלת על הטווח הארוך. אבל אנחנו, אם חיינו יקרים לנו, כדאי שנסתכל גם על הטווח הקצר.

כדאי שנזכור שהאמצעים הם לא המטרה והמטרה במקרה הזה היא איכות חיינו המאוזנים והשפויים.

בתהילים מזמור קכח האושר, כפי שהוא מתואר, משולב בשלווה.

" אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה   בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶך… יְבָרֶכְךָ יְהוָה מִצִּיּוֹן    וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָוּרְאֵה-בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל-יִשְׂרָאֵל."

ואילו הרשע מתואר כמי שרעב לעוד ועוד נכסים, גם במחיר השתלטות על נכסיהם של אחרים כפי שמתאר ישעיהו הנביא בפרק ה:

" הוֹי, מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה, יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ."

הצדיק שזכה לחיים אושר ושלווה יזכה לאריכות ימים ויראה בנים לבניו, ואילו הרשע-האימפריאליסט, שאינו יכול להשביע את רעבונו לפני שהוא משתלט על חייהם ונכסיהם של האחרים, יזכה לבדידות מזהרת בסוף ימיו הקצרים.

ואם לנביאים אינכם מקשיבים למה שלא תקשיבו לליפא העגלון בשירו של יחיאל מוהר:

"אז ליפא העגלון אומר
שקצת פחות זה קצת יותר,
צריך למתוח המושכה
וקצת לקחת חזרה. "

 

מתויג , ,