קטגוריה: שוויון

השתתפותי בתערוכה הקבוצתית בנושא "שקופים באמנות"

image

image

שני הציורים מבטאים שקיפויות באופן מנוגד.

הציור של הזכוכיות השקופות עם הבד השקוף מבטא את היופי והאסתטיקה שבשקיפות כשהם באים לידי ביטוי בחפצים.

מנגד, הציור השני מראה את הטרגדיה של השקיפות כשהיא באה לידי ביטוי בבני אדם.

את הציור השני (YES I CAN) ציירתי כמחווה לאמן  ז'אן-פרנסואה מילה לציור המלקטות . בציור שלו שצוייר ב1857 מילה רצה לבטא אמפטיה לשכבות הנמוכות בחברה ובאותה תקופה אף ספג על כך ביקורת.

אני בחרתי להוסיף תקווה למבט שלו: על הגב של המלקטת כהת העור כתבתי את הביטוי של נשיא ארה"ב ברק אובמה: YES WE CAN, המופיע גם על פחיות השתיה של שתיים מן המלקטות.  בנוסף, הוספתי דמות שאיננה כפופה אלא מזדקפת במצב של ישיבה ומישירה מבט. מול הדמויות חסרות הפנים והשקופות של מילה, בציור שלי כבר יש לאחת מהנשים זהות.

הציור YES I CAN מבטא אופטימיות אך מבהיר שעוד רבה הדרך עד לזקיפות הקומה של השכבות הנמוכות ובעיקר לנשים שביניהן.

 

התמונה -YES I CAN והתמונה שקיפויות  הגיעו לגלרית האורגים 21 חולון ויוצגו במסגרת תערוכת "שקופים באמנות". פתיחה 5.11.15 בשעה 19:00. אשמח לראותכם בפתיחה. התערוכה תתקיים עד ה27.11.15. עינת מיזהר

תמונות מהתערוכה:

ההזמנה לתערוכה 20151105_193727 IMG-20151105-WA0024 IMG-20151105-WA0032 IMG-20151105-WA0039IMG-20151105-WA0018 IMG-20151105-WA0016

מודעות פרסומת
מתויג , , , , , , , ,

"פריחה שם יפה"- ההצגה שנשכה אותי

אז כדי להתאושש מהסרט "גט" אותו ראיתי בשבוע שעבר, הלכתי השבוע לראות את ההצגה "פריחה שם יפה", במסגרת יום גיבוש צוות של "כל ישראל חברים", שאליה שייכת תוכנית "מארג", בה אני עובדת.

לא היו לי ציפיות גבוהות מההצגה, ואולי אפילו סוג של דעה קדומה שנבעה מהתרעומת, הכעס והאכזבה שאחרי 66 שנים של קיומה של המדינה היהודית, עדיין ישנה ההפרדה בין אשכנזים למזרחיים.

כאשכנזיה, שגדלה שנים רבות בדימונה, והתחנכה על ידי מחנך ממוצא מרוקאי, שהיה מבחינתי מורה לחיים וכבר אמרתי בעבר שבזכותו הפכתי בעצמי למחנכת עם השנים, האמנתי תמיד שיש פריחות אשכנזיות ופריחות מזרחיות ויש ערסים אשכנזים וערסים מזרחיים בדיוק כפי שיש אנשי תרבות וחינוך מזרחיים ואשכנזים. האשמתי את העדר החינוך הנכון ביצירה של ההתנהגות הנקראת בשפת הסלנג: "ערסית" או "פרחית"  ולא האשמתי את המוצא האתני שממנו הגיע אותו אדם. לא התעלמתי מהעובדה שיש יותר ערסים ופריחות ממוצא מזרחי, אך גם כאן האשמתי את המצב הכלכלי והעדר התקציבים המנותבים לפריפריות ולפריפריות החברתיות וקיוויתי שאם נפעל באופן נכון, נצביע למפלגות החברתיות הפועלות למען השוויון ונעסוק בחינוך, נתרום לשינוי המצב.

אחרי שראיתי את ההצגה, שהייתה מבחינתי המשך ישיר לסרט "גט", עליו כתבתי בפוסט הקודם שלי, הבנתי את עומק הבעייה שאליה לא הייתי, מסתבר, מודעת כלל.

התובנה הזאת הגיעה באמצעות ההצגה המעולה של חנה וזאנה גרינוולד שמספרת את כל הסיפור באמצעות שירה. היא כרכה יחד 15 שירים, רובם של משוררות מזרחיות, חלקם גם של גברים, ונתנה אותם בפיהן של שלוש שחקניות יוצאות מן הכלל. סלי ארקדש,שגם כתבה את ההצגה,  אביטל מישר־מאיר ועדן אוליאל. שלוש השחקניות קוראות־משחקות את השירים, בבימוי גאוני שגורם לך להרגיש שאתה מכיר אותן באופן אישי. הן הפועלות במפעל הטקסטיל שבו ביקרת, הן המנקות בבית הספר שבו לימדת, בקניון שבו אתה קונה, ובמוזיאון שבו אתה מבקר. שירה מזרחית מומחזת, נפלאה, המספרת סיפור-חיים מייאש וזועק. המוזיקה היחידה הנשמעת ברקע, היא דווקא המוזיקה, שאותה אנו מכנים "ישראלית", אך היא בעצם "אשכנזית" בלבד: אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין. אי אפשר שלא לחוות את הדיסוננס והתובנה שישנם יהודים מזרחיים, ערבים ומיעוטים, החיים במדינת ישראל, שהיא עדיין מרחב שהמיינסטרים שלו שייך לאחרים.

לאחר ההצגה התקיים דיון עם השחקניות והבמאית ועלו שאלות חשובות שהתשובות עליהן היו מעניינות במיוחד.

אחת השאלות שהן נשאלו הייתה לגבי ההשפעה של המשחק בהצגה כזאת על זהותן המזרחית מחוץ לבמה. "כאן אתן חוגגות את המזרחיות שלכן, אבל מעניין אותי לדעת מה קורה מחוץ לבמה. האם אתן ממשיכות לחגוג אותה גם שם?"

השחקנית סלי ארקדש ענתה תשובה מצמררת. היא סיפרה, שבדרך כלל התשובה היא "כן". ההצגה עזרה לה להיות אותנטית ולחוש גאווה במוצאה, וחיברה אותה לשורשיה, אך בבוקרו של אותו יום בו הציגה מולנו, הן טסו מאילת, שם הציגו יום קודם. הביקורת הביטחונית שבדקה את תעודת הזהות שלה לא הצליחה להבין את שם המשפחה ושם האב (במוצאה היא מטורקיה) והם החלו לתשאל אותה שאלות בקשר למוצאה ולטיב קשריה עם משפחתה או חבריה בטורקיה. סלי הזדעזעה מהסיטואציה. היא בעצמה, בהיותה בצבא, שירתה במחסומים ותשאלה פלסטינים על כוונותיהם בביקורם בארץ ובדקה להם את תעודות הזהות שלהם. כיצד יתכן שהיא פתאום מהווה סכנה ביטחונית פוטנציאלית רק בשל מוצאה הטורקי?! היא סיפרה עד כמה הסיטואציה הביכה אותה והנמיכה אותה והשפילה את עיניה.

מנכ"ל "כל ישראל חברים" יהודה מימרן ביקש להגיד גם הוא דבר מה. הוא קם ואמר שמעבר לזעקה הנשמעת בהצגה, חסרה לו ההגשה של האלטרנטיבה: התרבות המזרחית העשירה. המידע החסר על תרבות ששגשגה והעשירה את העולם היהודי לא נזכר בהצגה. החגיגה של המזרחיות אינה יכולה להשאר בצבעוניות של הבגדים, בשמחת החיים ובתנועות הידיים. המזרחיות היא תרבות עשירה הרבה מעבר לסממנים האלה. הסכמתי איתו.  אולי ההצגה זועקת את הבעיה, אך לא מצביעה על הפיתרון. אולי זה תהליך שמזמין המשך.

לתחושתי, וכך גם אמרתי ליהודה מימרן בסוף ההצגה, אם ההצגה היא הגוף המצביע על הבעיה, "כל ישראל חברים" הוא הגוף המצביע על סוג של פיתרון בדרכו החינוכית, המבקשת לאחד את כל ישראל לא כעיסה המטשטשת את התרבויות השונות שבה, אלא דווקא כסיר "חמין", המזמין כל מרכיב שבו לתרום את הארומה המיוחדת שלו לתבשיל, אך בה בעת להשאר שלם בזהותו הייחודית.

 

 

 

מתויג , , , ,

"להיבעל בידי השנוא לה"

הסרט גט

מרגע שיצא הסרט "גט" לאקרנים, המליצו לי מכל עבר ללכת לראות אותו ואני סרבתי בתוקף.

השבוע, במבצע "עובדה", חברה פשוט קנתה לי כרטיס ובכך חרצה את גורלי – להביט במראה ולא להתחמק.

סרטה החדש של רונית אלקבץ "גט", מתאר את מאבקה הנואש של ויויאן אמסלם, לקבל גט מבעלה. הסרט מתרחש כולו בתוך בית הדין הרבני ומתמקד בגיבורי הדרמה, האשה, הבעל, מייצגיהם והדיינים.

הסרט "גט" בעיני, הוא מקרה מבחן לשאלת יהדות מול דמוקרטיה.

במדינת ישראל הדמוקרטית, בשנת 2014 ההלכה היהודית חורצת גורלות של יהודים חילוניים או לא חילוניים, ביד רמה ובמצח נחושה.

בהתאם להלכה היהודית, רק בעל יכול לגרש את אשתו, מרצונו. בניגוד לגירושין במדינות מערביות, דיין לא יכול לקבוע כי בני זוג מגורשים, ללא הסכמתו של הבעל.

בתביעת גירושין, במדינת ישראל, בית הדין הוא המקום היחיד, בו זוג יהודים יכולים להתגרש, גם אלה שנישאו בקפריסין,או בכל מקום אחר מחוץ לארץ.

אם אישה רוצה להתגרש, היא פונה לבית דין ועליה להוכיח כי ישנה עילה לגירושין בגינן יכול בית הדין לכפות על הבעל להתגרש.

מהן העילות, מבחינת בית הדין, לגירושין?

העילות המוזכרות במקורות מצומצמות מאוד, והן: בעל שלו ריח רע, חולה במחלת השחין, כהן שנישא לגרושה ועקרות, בכפוף לתנאים שונים. חלק מהפוסקים ביקשו להרחיב את העילות וקבעו שגם אלימות כלפי נשים, מחלות נפש, התנהגות לא ראויה וכדומה.

אישה שמרגישה שרע לה במערכת הזוגית, שאינה אוהבת עוד את בעלה, שהיא חשה בדידות וניכור, שאין ביניהם קשר, שהם רבים ולא מתקשרים זה עם זה, עוברת שבעת מדורי גיהנום – בדומה לחמש השנים שעברה ויויאן בסרט "גט" – אם הבעל לא מעוניין לגרש אותה.

ומה עם החוקים של הדמוקרטיה?

מה עם הזכות לכבוד? מה עם הזכות לחירות?

כיצד יתכן שבמדינה דמוקרטית מתאפשרת סאגה משפילה כל כך לנשים אומללות בחסות החוק והמדינה?

ומה איתנו? מה עם האזרח המואס במוסד הדתי והנ"ל נכפה עליו רק בשל שיוכו הדתי ליהדות?

תנאי מקדמי לאישורה של הקמת מדינת ישראל באו"ם היה חופש מצפון וביטוי לכל תושביה. לפיכך, היה צורך בהסכם שיניח את דעתם של הצדדים השונים, הן הדתיים והן החילוניים. ב1947 מישהו הניח שהסכם הסטטוס קוו הוא הסכם שמניח את דעתם של החילונים, ועד היום , באופן תמוה, ממשיכים להניח זאת.

ההסכם מושתת על ההנחה כי הרוב הפוליטי המורכב ממפלגות חילוניות אינו משתמש בכוחו כדי לאכוף הכרעות חילוניות. בהתייחס למיעוט הדתי ניתן לומר כי הסכמתו לעקרון נובעת מחולשתו. זהו עבורו הרע במיעוטו. לעומת זאת, קבלת עקרון זה על ידי המפלגות החילוניות מבהירה שמדובר בביסוס הדמוקרטיה ההסדרית.

לאורך השנים נשמעו קולות הקוראים לבטל את עקרון הסטטוס קוו או להגדירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. אלו הטוענים כי צריך להגדירו בצורה ברורה גורסים כי עקרון זה במתכונתו הנוכחית הוא עקרון עמום וגבולותיו פרוצים. הם טוענים כי רבים מההסדרים הפועלים כיום לא נכתבו או הוזכרו במכתב ששלחה הסוכנות היהודית להנהלת אגודת ישראל, מסמך המהווה בסיס לעקרון הסטטוס קוו, כאמור. שולמית אלוני ז"ל נמנתה עם המתנגדים להסדר הסטטוס קוו מתוקף המסמך וטענה, למשל, כי לא דובר במסמך זה על סגירת מקומות בילוי בשבת, כשרות במסעדות, איסור ייבוא לבשר לא כשר או על איסורי נישואים אזרחיים.

כך או כך, הציבור החילוני היהודי, ממשיך לכבד את ההסדר המאפשר לפגוע ולהשפיל נשים וגברים בטקסים ופרוצדורות הסותרים את תפיסת עולמו.

בהתייחס לסרט ולאומללותה של ויויאן, שרק ביקשה לקבל את חירותה, הרמב"ם בהלכות אישות עמד על התופעה עוד בתקופתו, וכתב שאם אישה טוענת שהיא מואסת בבעלה ואינה רוצה לחיות עמו, כופים אותו מיד לגרשה,

"שאינה כשבויית חרב להיבעל בידיי השנוא לה".

הסרט "גט" מראה לנו כיצד המדינה הדמוקרטית משתפת פעולה עם הממסד הדתי ושניהם יחדיו פועלים לדיכוי האישה, שימור מונופול הדת והערכים הפטריארכליים.

אתם הולכים?

 

 

 

מתויג , , , ,

רקפת ואני

רקפת רוסק-עמינח4

 

רקפת רוסק-עמינח מרוויחה יותר מ-6 מיליון ש"ח בשנה.

איך זה מרגיש להרוויח חצי מיליון ש"ח כל חודש?

פי 60 יותר ממני?

הקשבתי כמו רבים אחרים ביום רביעי לתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, ששודרה בערוץ 2. תוכנית בה ראיינה אילנה דיין את מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח.

אני מוכרחה להודות שהיא שבתה את ליבי, רקפת. אישה חזקה, חכמה, שמצליחה לפלס את דרכה בהצטיינות יתרה בכל מה שהיא נוגעת בו בחייה. הקשבתי לה קשב רב וכמעט שהצלחתי לסלוח לה על הכל. היו פעמים שאפילו חשבתי שאילנה דיין פשוט לא מבינה מה שרקפת אומרת לה, שהיא באמת מתבלבלת.

על האפשרות למחוק חוב של 150,000,000 ש"ח לדנקנר על מנת להקטין את ההפסד לבנק, לבעלי המניות ולנו – החוסכים לפנסיה, שוכנעתי שבנקודת הזמן הזאת, מבחינה כלכלית זה היה הדבר הנכון לעשות.

רקפת הסבירה ששיעורי ההפסדים שבאים מאשראי במגזר העיסקי הרבה יותר נמוכים מאשר שיעורי ההפסדים במגזרים האחרים – במגזר העסקים הקטנים ובמגזר משקי הבית. יש שוויון – אנחנו פשוט לא רואים אותו. אולי בגלל שצלמי פפרצי מפספסים את פגישות המנ"כלית עם אלה שלא עומדים בתשלומי המשכנתא בבתי הקפה השונים. "תמונות עם דיאט קולה שלא אומרות כלום", כפי שרקפת מכנה את התמונה שהנציחה את הפגישה שלה עם בעל החוב המפורסם נוחי דנקנר.

על ההצלחה של שלי יחימוביץ',יו"ר האופוזיציה אז, לטרפד את המהלך שואלת רקפת רוסק-עמינח: "אבל מה יצא מזה? שום דבר לא יצא מזה." מבחינה כלכלית היא כנראה שוב צודקת, החוב עדיין קיים. הכסף של הציבור ניזוק והנזק לא הוקטן.

לעומתה, שלי יחימוביץ' בטוחה שהלקח נלמד. בפוסט שכתבה בפייסבוק היא כתבה: "ראשי הבנקים לא יכולים יותר להעניק הלוואות פרועות בלי בטוחות לחבריהם הטייקונים…לציבור יש כח".

אינני יודעת אם הלקח נלמד לעומקו. אולי בגלל העניין הזה של השכר שהמם אותי שוב והסיח את דעתי מכל השאר.

שואלת אותה אילנה דיין בראיון: "השכר שלך הוא פי 128 משכר המינימום. פי 60 מהשכר הממוצע במשק. מה מצדיק שכר כזה?"

רקפת לא יודעת מה לענות על השאלה הזאת.

בין שאר הדברים שהיא אומרת: "…אני רק באה ואומרת שככל שהשכר קשור לביצועים, וקשור לגודל האחריות, וקשור לגודל התפקיד, הוא צריך להיות סביר. מה הוא המספר? אפשר לקיים דיון…זה דיון רחב מידי, וגם אין לו פורמולה. אין".

רקפת רוסק-עמינח לא בודקת את היתרה שלה בבנק ואין לה מושג מהי.

אני מקשיבה וחושבת לעצמי שלפי הקריטריונים האלה, גם אני כמורה ומחנכת במערכת החינוך צריכה להרויח סכומים דומים.

השכר שלי קשור לביצועים – התלמידים שלי מסיימים בהצלחה יתרה את בית הספר. אם הוא קשור לגודל האחריות – מהי אחריות גדולה יותר מאשר האחריות על  הנכס שנקרא אדם?! הורים מפקידים בידינו את הנכס היקר ביותר שיש להם – האם אין זה מבטא את גודל האחריות שיש לתפקיד ההוראה והחינוך? האם אין זה אומר משהו על גודל התפקיד שלנו – המורים?

כששאלתי כמה אנשים על העניין הזה, הם ענו לי שמדובר כאן בעולם העיסקי. מדובר כאן ביכולת שלה להעצים את הכלכלה.

אבל איך יש לה יכולת כזאת? שאלתי.

מישהו עבד קשה כדי להעניק לה את הכלים. מישהו לימד אותה לקרוא ולכתוב, מישהו לימד אותה מספרים, לחשוב, לחשב, ללמוד מטעויות של אחרים. מישהו לימד אותה מה מותר ומה אסור. מישהו שימן לה את הגלגלים במוח כל יום, שעה אחר שעה, בזמן שההורים שלה יצאו לעמל יומם.

אם המורים לא היו עושים את תפקידם באחריות האם הייתה יכולה להגיע למקום הזה שבו היא מעצימה את הכלכלה?

אז איך זה יתכן שמנכ"לית בנק מרוויחה פי 60 ממני – מורה ומחנכת בישראל?

ומה זה אומר עלינו כחברה? ואיפה המחוקקים שישימו סוף לחגיגות שכר הבכירים על חשבון הציבור?

 "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה:  גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה.אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה:  כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל. "        דברים כ"ה

 

מתויג , ,

הלב נחמץ על נשות הדסה

henriettaszoldbust lowres

“Make my eyes look to
the future,” Henrietta
Szold

מה עשה מראה העוני והחולי בירושלים להנרייטה סאלד? בניגוד לאנשים שעוני וחולי לא נוגע בהם באמת, יש כאלה שמראה של עוני וחולי מפעיל אותם.

ב1909, כאשר הנרייטה ואמה ערכו טיול בתקופת טרום מדינת ישראל, המראות של  הרעב והמחלות שפקדו את תושבי האזור זעזעו אותה.

זה היה רגע מכונן בחייה של הנרייטה. עם חזרתה לארצות הברית, היא החליטה לייסד את ארגון נשות הדסה שהוקם באופן רשמי ב1912.

מטרת הארגון שהקימה היתה לספק סיוע רפואי לאותם עניים וחולים.

היום אחרי למעלה מ100 שנים, עם מעל 300,000 חברים, הדסה הינה הארגון היהודי הגדול ביותר באמריקה, ואחד מארגוני ההתנדבות הגדולים ביותר של הנשים בעולם.

בשלב מאוחר בחיים שלה  פסל הוזמן ליצור את דמותה, כשהוא שאל אותה איך היא רוצה להצטייר היא ענתה: "תעשה שהמבט שלי יופנה אל העתיד".

אני מקווה מאד שהפסל לא הצליח במלאכתו, כי אילו הייתה מישירה את עיניה אל העתיד הייתה בודאי מתהפכת בקברה על מה שעשו מבית החולים הדסה.

מה הייתה אומרת לו ראתה איך פרויקט שהתחיל מתוך חמלה לעניים הפך למכשיר המספק רפואה טובה בעיקר לעשירים, היכולים לשלם לשר"פ ואילו העניים ימתינו לתורם המתארך. (טבלה מצויינת הממחישה את הפערים בזמני ההמתנה ניתן לראות באתר של שלי יחימוביץ'.)

אם אתם מסוגלים לעמוד מול ציניות טהורה, קיראו את שני המשפטים הללו שהועתקו ישירות מהאתר הרישמי של בית החולים הדסה בו הוא מספר על נשות הדסה וכך כתוב שם:

"היום, תשעים שנים אחר כך, עדיין מדיניות השוויון היא תורתה של הדסה."

"שני המרכזים הרפואיים האלה קובעים את הרף לטיפולי הבריאות בישראל ומטפלים בחמלה רבה בחולים מכל רקע ורקע."

סיסמת הארגון של נשות הדסה היא דבר מעניין במיוחד.

הסיסמא שנבחרה בשנת 1913 היא:  "ארוכת בת-עמי" ("The Healing of the Daughter of My People") (ארוכה במשמעות מרפא).

המונח "ארוכת בת-עמי" נלקח מספר ירמיהו פרק ח' בקטע המתאר את עונשה של ירושלים על חטאותיה:

"הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי, מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה, אֲרֻכַת, בַּת-עַמִּי.

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי."

כמה סימלי לקרוא על 'בת עמי' הזועקת מירושלים למרפא  ואין מרפא, אם החוקרים ינברו היטב בחפירות הארכיאולוגיות הם יגלו שכנראה  לא היה לה כסף לשלם לשר"פ.

מתויג , , , ,

של מי החיים האלה לעזאזל

אריק שרון הקרב האחרון

השבוע לימדתי במסגרת שיעורי מחשבת ישראל על נושא המתת החסד והדילמות המוסריות הקשורות בכך. רצה הגורל והשבוע התדרדר מצבו של ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, הנמצא במצב של תרדמת (קומה) כבר שמונה שנים, כליותיו קרסו ונשאלה השאלה האם יש טעם לחברו לדיאליזה ולהמשיך את מצבו באופן מלאכותי תוך סיכון חייו ?

אין פרק שאני מלמדת במחשבת ישראל שלא נתמך ע"י דילמה אקטואלית כזו או אחרת, אך אין ספק שהפעם האקטואליה זימנה לי אפשרות לדיון מרתק בשאלות העולות מהספר "בחרת בחיים" בפרק המדובר.

בעיתון "הארץ" עסקו בדילמות סביב אשפוז שרון בכתבה שכתב עידו אפרתי שעסקה בעיקר בנושא עלות הטיפול בשרון לקופה הציבורית. שם נכתב כי העלות השנתית של אשפוזו היא 1.6 מיליון שקל בשנה ופרופסור אבינועם רכס, יו"ר הלשכה לאתיקה רפואית בהסתדרות הרופאים, אמר שככל הידוע לו, העדיפות שקיבל שרון על פני חולים מן השורה הייתה במתקנים בהם אושפז, באמצעי האישפוז אך לא ברמת ואיכות הטיפול. כיאה למעמדו אושפז שרון בחדר לבד, כשברוב המקרים שוהים שני חולים במצבו באותו חדר והוקצתה לו אחות צמודה. האישפוז שלו חייב גם העסקת מאבטחים סביב השעון ומצלמות אבטחה.

בכיתה, כשעלתה הדילמה על המתת חסד או נכון יותר מיתת חסד (שהיא לא פעולה אקטיבית להריגת החולה ,אלא המנעות מהארכת חייו באופן מלאכותי), שוחחנו בעיקר על השאלה של חיבורו למכונת הדיאליזה. ברשת ב' רואיין רופא מומחה שהסביר שחיבור לדיאליזה יגרום לירידה בלחץ הדם של שרון. מכיוון שהוא נמצא במצב של תרדמת ממילא לחץ הדם שלו נמוך ולא ניתן לתת לו תרופות שיעלו לו את לחץ הדם, דבר שעלול לגרום למותו. מצד שני אם לא יחברו אותו, כל איברי גופו החיוניים יקרסו ומותו צפוי להגיע תוך ימים.

הדיון היה סוער ביותר בכיתה. עלו טענות על ערך השוויון שנפגע בשל העלויות הגבוהות והממושכות בטיפול בו, שממילא אינו יכול להביא להחלמתו, בו בזמן שחולים אחרים יכלו להנות מתקציבים נוספים לתרופות או טיפולים יקרים ולהחלים.

מה הטעם להמשיך את חייו כשאיכות חייו אבדה? מה הטעם להמשיך את חייו כשאיבד משמעות לחייו?

תלמיד אחד טען שאין טעם להמשיך את חייו  "כי הוא זקן, בן 85 וממילא כל חייו מאחוריו. היה טעם להלחם על חיים של ילד או נער במצבו", אמר אותו תלמיד.

הטקסט שהשיב לו לטענותיו היה טקסט הנלמד מתוך ספר הלימוד "מנחת חינוך":

"אף אם יבוא אליהו (הנביא) ויאמר שלא יהיו לאדם חיים אלא שעה או רגע, מכל מקום, התורה לא חילקה בין הורג ילד, שיש לו לחיות כמה שנים, לבין הורג זקן בן מאה. בכל עניין – ההורגו חייב. אף שהוא למיתה עומד, מכל מקום, מחמת הרגע שיש לו עוד שיחיה – על זה חייב".

ספר מנחת חינוך מראה מהי הגישה של היהדות לערך שוויון חייו של אדם צעיר או זקן. כשם שאין הבדל בעונש שמקבל על פי חוק, רוצח של ילד ורוצח של זקן – כך גם צריכה להיות ההתייחסות לערך חיי אדם הנמצא בתרדמת והוא בן 85 או ילד הנמצא באותו מצב. החיים הם בעלי ערך כשלעצמם שלא משתנה בשל הכמות.

תמיכה נוספת בגישה זו הגיעה מכיוונו של הרמב"ם בספרו משנה תורה, שמדבר על חובת פיקוח נפש בשבת גם אם הייתה מפולת ומצאו אדם חי ש"נתרוצץ מוחו ואי אפשר שיבריא", עדיין חובה על כל אדם לעבור על מצוות שמירת השבת למען חיי אותה שעה או רגע שנותרו לאדם לחיות, קובע הרמב"ם.

לגבי השאלה אם יש טעם לחיים שאיבדו את משמעותם הובא טקסט מתוך דבריו של ויקטור פרנקל בספרו "הזעקה הלא נשמעת למשמעות":

"אחת מן השתיים, או שיש משמעות לחיים – ובמקרה זה מן הדין שיקיימו את עצמם, אפילו הם קצרים או שאין משמעות לחיים- ובמקרה זה תוספת שנים אחדות והנצחת דבר נעדר משמעות זה, אף בהן אין הרבה משמעות".

לדברי פרנקל השאלה הקובעת היא אם יש טעם לחייו או אין טעם לחייו , ומי שקובע הוא האדם עצמו (ובמקרה שהוא ללא הכרה האפוטרופוס שלו  או משפחתו הקרובה). לטענת פרנקל המשמעות לחיים היא הסיבה לחיות ולא החיים עצמם, כלומר מבחינת פרנקל אין ערך לחיים כשלעצמם אלא לאיכות החיים.

מי שלא היה בכיתה באותו שיעור סוער הפסיד את החוויה שבזכותה אני מורה כל כך הרבה שנים.

חוויה שכללה שיחה עם בני הנוער  על ערכי מוסר, דילמות מוסריות ולימוד של טקסטים מהמקורות היהודיים המתעמתים עם טקסטים פילוסופיים המתווכחים עמם.

התלמידים חושבים, מרגישים, מעשירים את הידע שלהם, מחזקים את הזהות שלהם ומקצוע לימוד השייך לתחום הרוח מקבל חיזוק חשוב וחיוני לקיומה של חברה מוסרית יותר, פחות קפיטליסטית וחומרנית. חברה מתוקנת שכל אדם בישראל, גם אם אינו מודע לכך, היה שמח לחיות בה.

מי שרוצה להבין עד הסוף מה יקרה לחברה שבה מדעי הרוח נחלשים, מומלץ לו מאד ללכת לצפות בסרט המצויין "הזאב מוול סטריט" המתאר סיפור אמיתי של 'זאב' אחד בלבד מתוך להקה עצומה של 'זאבים' החיים בחברה מושחתת, שבה כסף הוא המטרה וכל האמצעים מקדשים את השגתו. שיא של התדרדרות מוסרית שאפשרית בחברה המזלזלת ומייתרת את חשיבותם של מדעי הרוח, הפילוסופיה והמוסר.

מתויג , , , ,

נשים בפוליטיקה

בעיתון "חדשות מודיעין" מה-30.5.13 כתב עמיתי, העיתונאי יואל תמנליס, במדורו "הרגוע":
"דרושות נשים. רק שלוש נשים מתוך 17 נציגים נבחרו בבחירות האחרונות למועצת העיר שהתקיימו במודיעין בשנת 2008 […] אף אישה בעיר לא הובילה רשימה והשפעתן של שלוש נבחרות הציבור שלנו במהלך הקדנציה לא היתה רבה." עוד כתב תמנליס: "קיימת סברה שגורסת כי נשים בפוליטיקה אתיות יותר מגברים ופחות כוחניות ועל כן הימצאותן במועצה חיונית כדי לקבל החלטות איכותיות יותר […] אז בבחירות 2008 זה לא קרה […] האם בבחירות 2013 זה יקרה?"
המדור שלו פורסם בעמ' 24 אך עד עמוד זה היו מספר כתבות על הפוליטיקה המקומית.
בעמ' 8 נכתב: "תושבים פנו ליו"ר הבחירות המרכזית בתלונה כי חולקו כרטיסים חינם למופע באמצעות אילן בן סעדון (חבר מועצה מכהן וסגן ראש העיר) וכי הדבר מהווה תעמולת בחירות אסורה" בן סעדון בתגובה:"עסקתי בארגון אך לא בשיווק הכרטיסים".
בעמ' 12 פורסמה כתבה על הפילוג בסניף העבודה בין התומכים באילן בן סעדון לבין התומכים ביגאל צדוק. בכתבה זו מתוארת ישיבה סוערת שבמהלכה פרשו התומכים באילן בן סעדון לפני ההצבעה בטענה כי ההצבעה פיקטיבית.
בעמ' 16 פורסמה כתבה על הפילוג במפלגת הבית היהודי בין התומכים במיכאל חרל"פ לבין קבוצת פעילים המכנים את עצמם "אנשי מעשה", שלטענתם, "עצם הליך הקמת הסניף המקומי לא התנהל באופן כשר כאשר 'שומר הסף' הוא גם בעל עניין"
בעמ' 18 כבר התעייפתי ממש ולא הייתי מסוגלת להתעמק בכתבה שמספרת על "חצי פיצול" בסיעת "מרחב למודיעין".
השאלה היחידה שהדהדה במוחי הייתה:
מי תהיה האישה שמוכנה להיכנס עם ראש בריא למיטה חולה כמו זו המשתקפת מהעמודים הללו?
ולכן התשובה לשאלתו במדור "הרגוע" מצויה,לדעתי, בכל העמודים שקדמו לו.

אודה ולא אבוש, אני מעורבת פוליטית, אכפת לי ממה שקורה, יש לי רצון לשנות ואני לא מסוג האנשים שיושבים על הגדר, אך אין ספק, שכשאדם מגיע עם כוונות טהורות של נתינה ותרומה והוא מוצא את עצמו בתוך שניות שוחה בבריכה של מאבקי כוח, הכפשות, השמצות, אינטריגות ואסטרטגיות אפלות הוא נבהל (או נבהלת) ומעדיף להתרחק כמה שיותר.

אני מסכימה עם יואל תמנליס שנשים חשובות מאד בפוליטיקה המקומית והארצית. יש לנשים תכונות המאפשרות להן לעשות את הדברים אחרת, אבל מעטות רוצות ומוכנות להתמודד עם גברים כוחניים שלא בוחלים בשום דרך על מנת להגיע למטרתם.
אין כאן רצון לעשות הכללה לגבי כל הגברים.
יש בין הגברים אנשים ישרים שליבם ופיהם שווים – אין ספק בכך, אך הביצה שבה הם שוחים מעופשת ולכלוך הוא דבר שנדבק.
אם לא למעשים שלך, בוודאי לנשמה שלך.
מבחינתי המחיר הוא כבד מידי – לפחות לעת עתה.
אני מחזקת את ידיהן של הנשים המעטות שבכל זאת מצאו עוז וכוח להצטרף אל הבלילה המבעבעת הזו.

הדבר המעציב אותי במיוחד הוא הידיעה שלא התקדמנו הרבה במהלך אלפי השנים.
גם בתקופת התנ"ך המנהיגים היו גברים. היו מאבקי כוח שהובילו לפילוגים היסטוריים. למשל, פילוג ממלכת ישראל לשתי ממלכות. פילוג שהגיע לשיאו במאבק הכוחות בין בנו של שלמה המלך שהחליט להראות לשבטי הצפון שהוא חזק יותר מאביו, ולא הסכים להתפשר על בקשתם להוריד את נטל המיסים.
אומרים שגברים מזדקנים מתרככים והופכים להיות פשרניים יותר מתוך נסיון חיים ותובנה שמאבקי כוח כשלעצמם לא מובילים לשום מקום טוב. אפשר לראות את זה היטב בעצות הטובות שקיבל בנו של שלמה, רחבעם, מהזקנים שיעצו לו להתפשר ולהכנע לבקשת העם, אך בני גילו הכוחניים גברו על חוכמת החיים והתבונה ועצתם הובילה לפילוג ההיסטורי.

"וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים."(מלכים א י"ב)

אני לא יודעת מה איתכם, אני עם עקרבים לא ממש מסתדרת…

מתויג , ,

"להתכופף בשביל כסף זה בסדר, אבל לא להשתחוות."

כשהייתי ילדה לימד אותי סבא שלי את העניין הזה של ההתכופפות בשביל הכסף.
"מי שלא מרים אגורה מהכביש – לא שווה אגורה" אמר, בתקיפות שאפיינה אנשים שבאו מהגולה אל ארץ הקודש ועבדו כל חייהם עבודה פיזית קשה כדי להתפרנס בכבוד. אבל היחס שלי אל הכסף תמיד היה דואלי. יחס של אהבה -שנאה או יותר נכון יחס של השתוקקות מול פחד.
תמיד רציתי כסף כדי לקנות בו את חרותי, אך חששתי ממנו פן יגזול אותה, רציתי כסף כדי להיות אדון לגורלי ופחדתי שאהפוך עבד לממוני.
הבטתי אל אנשים עשירים בהערצה וקנאה, אך גם בתחושת סלידה מהעיסוק הבלתי נלאה הזה בחומר.

והנה גועשת הארץ וסוערת בשל תאוות הכסף של הטייקון נוחי דנקנר שהביאה אותו לחוב אדיר שעלול להיות על חשבונם של אזרחי ישראל הפשוטים תוך סיכון הבנקים שאמורים לספק ביטחון כלכלי לכל אזרחי ישראל. הכל נובע מתאוותם של הטייקונים, שאינם שבעים לעולם שהרי 'אוהב כסף לא ישבע כסף', אמר קהלת וצדק.

"מתי לאחרונה מחקו לכם בבנק חוב של חצי מיליארד שקלים? של אלף שקלים? של חמישים?
אצלכם זה יכול לקרות בחלומות הלילה, אצל נוחי דנקנר זה קורה חופשי
." כך כתבה השבוע בדף הפייסבוק שלה ראשת האופוזיציה הזועמת שלי יחימוביץ'.
בעיתון כלכליסט פרטו את החוב למספרים: "לאומי מציל בכך לפחות חלק מחוב שנראה אבוד", אמרו גורמים במערכת הבנקאית, "האלטרנטיבה היא לפרק את החברה ולא לקבל דבר". אותם גורמים ציינו כי בחברה־האם של גנדן טומהאוק, שבבעלות דנקנר עצמו, ישנם חובות של כ־200 מיליון שקל לבנק הפועלים, 100 מיליון לדיסקונט, 50 מיליון שקל למזרחי טפחות, ו־50 מיליון לקרדיט סוויס – ושם כלל לא מתנהלים מגעים להסדר משום שלא ניתן להציל דבר מהחוב".(גולן חזני, 15.4.13)

הסכומים הללו לא נתפסים באמת בתודעתי, ואני מניחה שכך רוב האנשים חשים, אך את העוול וחוסר הצדק ביחס השונה שמקבלים הטייקונים תאבי הממון כולם חשים היטב.
אין אני מתיימרת לנסות ולחנך את נוחי דנקנר לחיים מלאים בתוכן ובערכים. מה שאני תובעת כמו כולם זה צדק ושוויון בפני החוק.
"הבנקים יודעים להפעיל כל אמצעי אפשרי לגבות את חובותיהם של משקי הבית ושל העסקים הקטנים והבינוניים. אז איך זה אפשרי שבהינף יד תתקבל החלטה לוותר על חוב של מאות מיליוני שקלים לבן אדם אחד, לא משנה כמה הוא חשוב?
וזה בזמן שהעסקים הקטנים והבינוניים סובלים ממחנק אשראי חמור
."(יחימוביץ',שם)

עם ישראל כרגיל אינו מחדש דבר בדרך התנהלותו, וכבר היו בימי קדם עשירים שנהנו על חשבון העם והוזהרו בספרי הנבואה השכם והערב. כך גם הנביא יחזקאל מתריע מיום הדין:

"כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה, נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ כִּי מִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנָם, הָיָה." (יחזקאל ז')

והחכם באדם מסכם:

" אַשְׁרֵי אָדָם, מָצָא חָכְמָה וְאָדָם, יָפִיק תְּבוּנָה.
כִּי טוֹב סַחְרָהּ, מִסְּחַר-כָּסֶף…" (משלי ג 13)

סבא שלי כבר אינו בין החיים, אך אני יודעת היטב, שאם היה עדיין ביננו, היה מסכים עם דבריו של הזמר,המשורר והמלחין אבנר שטראוס.
" להתכופף בשביל הכסף זה בסדר, אבל לא להשתחוות".

מתויג , , ,

"בבל"

השבוע קיימנו דיון מעניין בכיתה במסגרת שיעורי מחשבת ישראל על השאלה הפילוסופית איזה עולם טוב יותר?
עולם אוניברסלי, ששם דגש על המאחד את כל הקבוצות והגורמים? או עולם פרטיקולרי, השם דגש על הגורם המייחד כל גורם או קבוצה?
הדעות היו מגוונות:
עולם אוניברסלי עדיף. בעולם כזה כולם דומים, שווים בנטל ושווים בזכויות. אין חילוקי דעות, ישנה הסכמה, יש מטרה משותפת, פועלים ביחד להשגתה והכל לכאורה נהדר.
אחרים חשבו שאולי עדיף עולם פרטיקולרי. עולם שבו נותנים מקום לשונה, לאחר, עולם כזה הוא גם מגוון יותר ומעניין יותר, הוא מחנך לפלורליזם.
במהלך הדיון הגענו למסקנה שבכל דרך יש חיסרון.
בעולם אוניברסלי – יש אחדות שלא נובעת באופן טבעי מבני האדם אלא נכפת עליהם. בשלב מסויים, ה'זהות' של כל אחד תרצה לבוא לידי ביטוי ואז יהיה צורך להפעיל כוח על מנת להשליט את האחדות.
גם לעולם הפרטיקולרי יש חיסרון. בעולם כזה ישנם מאבקים רבים על רקע השונות.
במהלך השבוע זה יצא לי לבחון מספר מנהיגים מקרוב.
מנהיגים פוליטיים, מנהיגים חברתיים, מנהיגים בתחומים שונים.
שאלתי את עצמי איזה עולם הם באמת רוצים?!
כי ברמת ההצהרות כולם מדברים על פלורליזם. על החשיבות לקבל את האחר והשונה, להפתח לדרכים אחרות. בפועל המנהיגים ברובם המכריע רוצים לרפד את עצמם עם אנשים שחושבים כמוהם, מסכימים איתם, נלחמים איתם ומרחיקים מהם את כל מי שלא.

בסיפור מגדל בבל בבראשית י"א אנשי בבל חיו בעולם אוניברסלי:

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים".

הם חששו מפיזור ורצו להתלכד ולכן בנו את המגדל, בין היתר:

"הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים…פן נפוץ על פני כל הארץ".

אלוהים לא אהב את התכנון הזה והרס להם את התוכניות. הוא הרס את המגדל, פיזר אותם ובלל את שפתם.
ישעיהו ליבוביץ', מדען, הוגה דעות ואיש רוח, שקולו נשמע רבות בשיח הפוליטי בארץ, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים כתב:

"…בעולם שהוא שפה אחת ודברים אחדים" האדם משועבד לחלוטין…שהרי אין עריצות גדולה מזו של האחדות והאחידות הכפויות על האדם, שאינן משאירות מקום לחילוקי דעות ולמאבקים על דעות שונות ואף מנוגדות".

לדעת ליבוביץ', אלוהים לא העניש את אנשי בבל אלא עשה עמם חסד שבלל את שפתם ופיזר אותם:

"חסד עשה הקב"ה לבני האדם בכך שיש להם שפות שונות הוי אומר תרבויות, השקפות, דעות, אורחות חיים ומשטרים שונים".

החשש הגדול ביותר של ליבוביץ היה מעולם אוניברסלי שיש בו הסכמה כללית. הוא היה מודע למלחמות ולשפיכות הדמים הנגרמות לעיתים מההפרדה והשונות אך הדגיש:

"אל לנו לשכוח אף לא לרגע, כי קשים מהם ההסכמה הכללית, הקונפורמיות, והקונצנזוס בהכרה בסמכות מרכזית אחת שאין עליה עוררין"

(ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 31ׂ).

קל יותר למנהיג להתנהל כשמסביבו חבורה של "יס-מנים" אך האם אין זו העדות המובהקת על חולשתו?! להמשיך לקרוא

מתויג , , ,

בוס לא בהסוואה

השבוע צפיתי ברגשות מעורבים בתוכנית הראשונה בסדרה החדשה  "בוס בהסוואה". לכל הקוראים שפספסו : בכל אחד מפרקי הסדרה מנהל בכיר של חברה ישראלית גדולה יוצא בזהות בדויה למספר ימים של עבודה בחברה שהוא מנהל, כאחד העובדים הזוטרים. הפעם, שלומי טחן, סמנכ"ל ישרוטל, התחפש למובטל ובכל יום התייצב בבית מלון אחר ברשת, כחדרן, כמנקה מטבחים ועוזר קונדיטור. הנוכחות של המצלמה מוסברת כסרט תיעודי שעושים על המובטל במסע שלו לחיפוש עבודה.

ברור לחלוטין שיש כאן תוכנית שיווקית ערוכה היטב, שבה יציגו את המלונות של הרשת, נקיים ומוקפדים מראשון הסדינים ועד לאחרונת הכוסות, את המנהל,  ה"בוס בהסוואה", כאיש רחום ואמפאטי, אכפתי  ולוחם צדק חברתי המתקשה לראות עוולות ופועל במיידיות לתקנן.

הצופה, שיתלהב ממראות מלון "בראשית" עם הנוף המרהיב, האוכל המדהים המוגש בחדר אוכל המשקיף אל הנוף, יתרגש עד דמעות מסיפורה האישי של קונדיטורית המלון – ובינגו! יש לנו סידרה שוברת קופות חדשה שיש בה הכול: שיווק יחצ"ני מוסווה בסיפורים אנושיים מרגשים, עם מעט קורטוב של זעם וחופן גדוש של רחמים.

אחת הסצנות  האמיתיות היחידות ששרדו את העריכה המוקפדת בסדרה הייתה הסצנה שבה ה"בוס בהסוואה" יושב עם החדרניות בהפסקת אוכל של חצי שעה במלון "פונדק רמון".

האמת מתגלה לאור כבר בהתחלה עם מבט מרחוק על בניין מגורים שכונתי בן ארבע קומות שעבר הסבה והפך למלון. מרחוק רואים עובד זר אפריקני מנקה במרץ את אחד החלונות של החדרים . אותו עובד זר, לא ישב עם החדרניות בהפסקת האוכל ולמעשה נעלם כלא היה בהמשך.

בחדר האוכל הקטן ישבו מספר עובדות ממוצא רוסי ואכלו במהירות.

-"חם פה מאד", קיטר ה'בוס בהסוואה'.

– "תמיד חם לנו", ענו החדרניות, "כמה שאנחנו מבקשים שיעשו משהו…"

– "תגידי למנהל", מציע ה'בוס בהסוואה' ומרים להנחתה.

– "מנהל?! הם כל הזמן יושבים במזגן! בשבילם זה טוב המקום הזה. אתה חושב שהם יודעים כולם איך אנחנו עובדים?"

ה'בוס המזועזע' בדרכי תחבולה התחמק כדי להתקשר למנהל המלון  והתריע בפניו על העוולה שזקוקה לתיקון ותודה רבה  לרגישותו לעוולות ומלחמתו למען הצדק החברתי.

השאלות שעלו בין השורות ועליהן הוא לא השיב: איך מלכתחילה מאפשרים שיהיה  מלון של ארבע קומות ללא מעלית  עם 96 חדרים, שכל חדרן חייב להספיק ולנקות במשמרת לפחות שמונה חדרים עד השעה 15:00?

איך מאפשרים מצב בו העובדים יורדים ועולים במדרגות עם המגבות הנקיות, הסדינים הנקיים, סוחבים שואב אבק, מורידים במדרגות את הסדינים המלוכלכים, וכן הלאה והלאה…

איך מאפשרים בונוס מגוחך של ארבעה שקלים על כל חדר?!

כשהסתיימה התכנית בכל זאת עלו לי שתי מסקנות חשובות אם כי לא חדשות, בהכרח:

1.  חשיבות החינוך! חינוך שווה לכל נפש- זו לא סיסמא. זה הכרחי לחברה מתוקנת, מוצלחת ומשגשגת. חברה שבה יש ערכים והזדמנות שווה לכל אדם להתפתח ולהצליח בחייו.

2. שיהיה יום בחודש שבו כל המנהלים והמנכ"לים, ראשי הערים (חיים ביבס– לתשומת לבך!), השרים וחברי הכנסת יצטרפו ליום עבודה במקום עליו הם אמונים. בלי מצלמות ובלי הסוואה. פשוט להצטרף אל הפועלים ליום שלם. לראות איך הם עובדים, באילו תנאים, מי הם, מה הם מרגישים וחושבים.

בימי התנ"ך כשהעם דרש מלך, ה' ביקש לתת לו את מבוקשו אך חוקק חוק המפרט היטב מהו המלך האידיאלי שצריך למלוך בישראל. מלך שיבוא מתוך העם, מלך שלא ירדוף אחר העושר ולא יהיה יהיר ומתנשא:

"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ…מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ . לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא…

וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד…

לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו…לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. "דברים י"ז 15-20.

מתויג , , ,