תגית: מנהיגות

מתוך תקווה ולא מתוך פחד

nelson_mandela

במהלך שבוע איבדנו אנשים יקרים שחלפו מהעולם בזה אחר זה והיו כאלה שכינו את חג החנוכה הזה חג כיבוי המאורות.

הראשונים יקרים בעיקר לנו, מדינת ישראל. סמלי תרבות ישראלית שזר לא יבין. אריק אינשטיין וספי ריבלין, אך השלישי הוא איש יקר במימדים החוצים את הגבולות הצרים של מדינת ישראל –  נלסון מנדלה.  בעוד אנחנו מקשיבים לניגון השיר  "אני ואתה נשנה את העולם" ששר אריק אינשטיין אבד מהעולם נלסון מנדלה שהפך את השורה הזאת ממילים למעשים.

"ראינו בו את מה שחיפשנו בתוכנו",  ספד לנלסון מנדלה  נשיא דרום אפריקה ג'יקוב זומה.

ואכן זה נכון,  שהרי כל מה שראינו בו הוא בדיוק מה שאנחנו מחפשים בהם, במנהיגים שלנו. מחפשים ולא מוצאים.

עוצמה מוסרית

נלסון מנדלה הקרין עוצמה מוסרית גם כשהפך מדמות בזויה לדמות נערצת. מעולם לא שכח את מעמדו כאדם מן השורה, כאיש מתוך עמו, כמי שנלחם כדי לייצג את השחורים שדוכאו בדרום אפריקה, כמי ששילם מחיר כבד על מלחמתו הלגיטימית להכרה ולחירות.

השראה ותקווה

הוא מעולם לא הפגין תבוסתנות. מעולם לא הרים ידיים. בכל רגע, גם השפל שבשפלים, אמר מילים של תקווה והקרין אמונה אמיתית בעתיד הטוב יותר שיגיע בוודאות.

  • "היופי הגדול של החיים אינו טמון בכך שלא ניפול, אלא בכך שנקום כול פעם מחדש." (מנדלה)

אצילות

למרות שסבל סבל אישי וחווה את סבל עמו מידי הלבנים שאף להרמוניה עמם. השוויון ששאף אליו היה כלפי הלבנים והשחורים כאחת, ללא טיפה של מרירות או נקמנות. כשבחר בדרך של אלימות התנצל על כך והסביר שהממשלה נוהגת כלפי השחורים באלימות והופכת את האלימות לבלתי נמנעת. הוא לא היה גאה בכך ודיבר רבות על מצוקתו האישית לאשר פעולות כאלה. למרות זאת מספר האנשים שנהרגו ע"י השחורים היה קטן לאין שיעור ממספר השחורים שנהרגו ע"י הממשל וכשזכה בבחירות והפך לנשיא מנע שפיכות דמים ופעולות נקם בהנהגתו.

  • "אני מתעב את הגזענות משום שאני רואה בה תופעה ברברית, אם היא מגיעה מצדו של אדם שחור או לבן"(מנדלה)

חינוך

"חינוך הוא הכלי החזק ביותר איתו ניתן לשנות את העולם" אמר מנדלה.

אמר והבין. מנהיגים רבים אומרים אך מעטים עושים.

הרי נלסון מנדלה הפך להיות מנהיג לאחר שבעצמו  קיבל חינוך שהכשיר אותו להנהיג בחוכמה. הוא למד משפטים וסיים תואר שני.  לא כל משכיל הוא מנהיג , אך כל מנהיג ראוי חייב להיות משכיל. כשראה את אפריקה עומדת לפני השינוי המקווה, הוא האיץ בשחורים ללכת וללמוד מדעים ולהשתלב בלימודי ההשכלה הגבוהה. כל מה שיכשיר אותם להשתלב באפריקה החדשה. כשפרש מהנשיאות נלחם בעוני והחינוך היה בעיניו אחד הכלים החשובים במלחמה זו.

שנאת השונה, היחס אל המיעוטים והחמלה הם דבר נרכש. ואם ניתן לחנך לשנוא, ניתן לחנך גם לאהוב.

"איש אינו נולד כשהוא שונא אדם אחר בגלל גוון עורו, מוצאו או דתו. אנשים לומדים לשנוא, ואם ניתן ללמדם זאת ניתן ללמדם לאהוב, כי האהבה קרובה יותר ללבו של האדם מאשר ניגודה"(מנדלה)

מתינות

נלסון מנדלה בחר בדרך של פיוס ושלום. בנאומים שלו מעולם  לא ניסה לשלהב את הקהל , להפחיד אותו, לעורר את זעמו. מניפולציות של הטמעת פחד ושנאה לא היו שם. הוא נאם במתינות, באחריות והחדיר בקהל שומעיו  את רוח הפיוס.

  • "אל תירא. הירא שונא והשונא הורג. השלך חרבך ומורא לא תדע עוד"(מנדלה)

אומץ לב

היה בו האומץ לחלום חלומות גדולים, האומץ להילחם למען מה שהאמין בו ולהיות נכון לשלם את המחיר. למען ערכים של דמוקרטיה וחירות היה מוכן לשבת במאסר עולם ואף למות.

נשיא ארה"ב ברק אובמה ספד לו ואמר:

"היום בו שוחרר מנדלה היה היום שנתן לי את ההבנה לאן יכול להגיע האדם כשהוא מונע מתוך התקווה ולא מתוך הפחד" .

נכון, הוא לא חף מטעויות וגם לא הציג את עצמו ככזה מעולם, אבל במנהיגים כאלה אני מתקנאת, במיוחד כשאני פותחת את העיתון ביום המחרת, בעוד כל העולם מקונן על לכתו של אחד ממנהיגיו הדגולים, וקוראת על שלושת הבתים של ראש ממשלת ישראל והוצאותיו המנופחות, על העצירה בשיחות עם הפלסטינים, על איראן המאיימת או שלא כל כך (תלוי את מי שואלים), העניים העובדים שמתרבים במדינתנו, הפערים הגדלים והולכים ביניהם לבין העשירים והעדר שוויון הזדמנויות אמיתי לכלל אזרחי ישראל ללא הבדל דת גזע ומין.

ושלא תגידו שלא הזהירו אותנו מראש לא להמליך עלינו מלכים:

"…וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן, לַעֲבָדָיו.  וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו… צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר וְאַתֶּם, תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים.  וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא." (שמואל ח)

מודעות פרסומת
מתויג , , , ,

איך נולדת מנהיגה?

אחד הדברים המרתקים בעיני בקריאת ביוגרפיות של מנהיגים דגולים, זה החיפוש אחר הרגע המכונן. הרגע שבו המנהיג התגלה לראשונה. הוא מכונן כמעט כמו הרגע שבו אלוהים פונה אל אברהם בספר בראשית פרק י"ב ואומר לו:"לך לך". זה רגע שבו קול חיצוני או פנימי קורא לך ללכת ואתה הולך. לא נשאר יותר במקום של הקלקול , אלא מתקדם למקום של עשייה ותיקון. המקום שבו מנהיגים אמיתיים נמצאים.

השבוע , צפיתי בתוכנית הבוקר של אורלי וגיא, תוך כדי התארגנות ליציאה מהבית, כשלפתע ראיתי על המסך מנהיגה. רובנו לא שמענו על שמה עדיין, אבל אני מוכנה לחתום שכולנו נשמע בעתיד.

לילי בן עמי הייתה סטודנטית בת 24 כשזה קרה לה. עוולה מתמשכת של שנים, שאף אחד לא חשב לפניה לשנות, הפכה אותה לכזאת. היא הייתה סטודנטית בקמפוס בהר הצופים , שתוך כדי לימודים ראתה תופעה שחוזרת שוב ושוב. סטודנטיות שיולדות תינוקות, לא נהנות מחופשת לידה, מגיעות עם תינוק בן יומו לשיעורים, פשוט כי אף אחד לא חשב שמגיעה גם לסטודנטית חופשת לידה, או לפחות תנאים מקלים ומתחשבים, שיאפשרו לה להמשיך ולהשכיל ולשלב בזה גם את מימוש האימהות.

הרעיון שצץ במוחה לפיתרון נשמע כל כך טבעי וראוי, אך עובדה שלא היה קיים לפני שהיא חוללה אותו באוניברסיטה: הקמת תינוקיה בתוך הקמפוס, באופן כזה שבו האם המיניקה, תוכל לשים את העולל להשגחה, לשבת בשיעור ולגשת לעולל בקלות כשיש צורך בכך.

הרי ידוע שאין שוויון בין נשים וגברים בכלל ובאקדמיה בפרט. בסגל המרצים הבכיר ביותר הנשים הן מיעוט (13%). אם ניקח למשל את מדעי הרפואה, במהלך הלימודים יש 80% סטודנטיות אבל בתחום המרצים בסגל ההוראה היחס הפוך [הערה: מדובר בנתון מלפני שנתיים בקמפוס ללימודי רפואה של האוניברסיטה העברית- הדסה עין כרם]. גם בסגל ההוראה של תחומי החינוך והאמנות ברוב האוניברסיטאות- רב הסגל הם גברים. לנשים יש תקרת זכוכית החוסמת את צמיחתן ונקראת 'הורות'. זה אחד הגורמים הבולטים והבודדים שאפשר ממש לשים עליו את האצבע ולמצוא לו פתרונות אמיתיים.

אנחנו ,הנשים, בוחרות באין מוצא, להקריב את הקריירה שלנו על מזבח ההורות כשמישהו מבין ההורים צריך לעשות את זה. זה מה שמצופה מאיתנו. לבחור בין תפקיד ההורות לעולם האקדמי. הרבה נשים נאלצות להפסיק את הלימודים או לקחת שנה חופש בכדי לממש את האימהות, במיוחד בישראל שבה נשים, שמשרתות בצבא, מתחילות ללמוד מאוחר יותר.

לילי לא נכנעה למציאות המקולקלת. זה התחיל בכך שהבחינה באחרות, סטודנטיות שבמהלך הלימודים התחתנו, ילדו והגיעו עם התינוקות לשיעורים. בקמפוסים רבים מדי אין היתר ליולדת להפסיד 6 שבועות של לימודים בעקבות משכב לידה ולהרוס סמסטר שלם [הערה: מנגד- להפסיד ששה שבועות בגלל מילואים זה מותר חוקית באקדמיה ומלווה בהקלות משמעותית רבות]. תינוקיות בקמפוס לא היו, וכך עלה לה הרעיון לעשות שינוי. היא פנתה להנהלת הקמפוס ואלה שלחו אותה לבדוק אם יש בכלל ביקוש לדבר הזה. לילי לא התעצלה. היא זוכרת את עצמה פונה אל כ-200 אימהות שפגשה בקמפוס. כל אישה או איש עם תינוק שראתה החתימה והעבירה להנהלת הקמפוס.

ממכללה לבנות ברשת הדתית הלכה ללמוד איך עושים את זה. קיבלה שטח קטן בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, והקימה את התינוקייה הראשונה. הפרויקט הצליח והיה ביקוש אדיר. הוחלט להעביר את התינוקייה לחלל גדול יותר. לילי לא עצרה בהר-הצופים. בשנה השנייה עברה לאוניברסיטה העברית בגבעת רם וגם שם הקימה תינוקיה, בשנה השלישית לקמפוס עין כרם של לימודי רפואה וסיעוד ובשנה הרביעית גם לקמפוס ברחובות, בו לומדים לימודי וטרינריה. במקביל הקימה יחידה בשם "מגדר והורות"  בתוך משרד דיקן הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. יחידה שתפקידה לדאוג לטיפול השוטף באוכלוסיית ההורים, הקמת חדרי הנקה, משטחי החתלה, חנייה חינם בתוך הקמפוס לסטודנטיות הרות מחודש 7 עד חודש לאחר הלידה, דאגה לזכויות כגון השלמת חומר בתקופת ההעדרות, בדומה לזכויות שמקבלים סטודנטים שיוצאים לשירות מילואים ועוד. היחידה הפכה להיות כתובת לסטודנטים הורים שיכולים לפנות אליה בכל עניין. בעקבות כל המערך הזה זכתה האוניברסיטה ע"י עיתון מעריב להיבחר כאוניברסיטה המובילה בישראל. לילי קיבלה אין ספור פניות ממוסדות אקדמיים אחרים, כמו אוניברסיטת תל אביב ומכללת הדסה, שביקשו להקים גם שם תינוקיות באותו מודל. בעקבות התינוקיות של לילי באוניברסיטה העברית, קמו תינוקיות נוספות באוניברסיטאות נוספות. בשנה שעברה בכנסת נכנס תיקון לחוק הסטודנט שלראשונה דורש מהמוסדות האקדמיים להתייחס לסטודנטיות אימהות ,הרות ויולדות. בהמשך לכך, החל מתחילת שנת הלימודים הנוכחית (שנפתחה ביום א 21.10.12) כל המוסדות האקדמיים בישראל מחויבים ע"י המל"ג לרפורמה בתחום של סטודנטיות הרות ויולדות, בהתאם למתווה החלוצי שבנתה לילי באוניברסיטה העברית.

לילי בן עמי הפכה למנהיגה שמחוללת שינוי ולא עצרה שם. במקביל היא מובילה מאבק למען העסקה ישירה של מורי ומורות קבלן ומאבק נוסף שבו היא  מכהנת כיו"רומייסדת שותפה של ארגון "מתפקדות", הלובי לשוויון בין המינים וממייסדות פורום נשים מובילות בשיתוף עיריית ירושלים שמטרתו יצירת קשרים עסקיים וחברתיים בין נשים מובילות בתחומים שונים בירושלים.

היום לילי בן עמי החליטה להצטרף לפוליטיקה והגישה את מועמדותה לכנסת הבאה ברשימת מפלגת ה"עבודה", כי היא הגיעה למסקנה ,כמו רבים אחרים, שאם רוצים לחולל שינויים ברמה ארצית ולא מקומית, זאת הדרך הנכונה במדינה דמוקראטית.

אני מתפללת להצלחתה, כי זאת הכנסת שאני רוצה לראות. כנסת שמאוכלסת בחברי כנסת אידיאליסטיים, מנהיגים שלא עוצרים כשמקולקל אלא פועלים במרץ לתקן עבור כולנו.

למעוניינים – הראיון עם לילי בן עמי בתוכנית הבוקר בקישור וקישור לאתר שלה למעוניינים להתנדב בקישור.

מתויג , ,

קיץ של אהבה

הקיץ הזה לא נסעתי לחו"ל. גם לא לנופש בארץ. אפילו לא בדקתי מבחני בגרות בתשלום. את חופשת הקיץ הזאת אני מקדישה לאהבה. אהבה למדינה.

כל יום, אחרי ארוחת בוקר וספורט, אחרי קריאת העיתונים ותוך כדי הקשבה לגלי צה"ל (כי קרן נויבך היקרה שלי שובתת) אני מתיישבת מול המחשב ומתחילה במלאכת האהבה שלי למדינה.

לאהוב זה לא לוותר כשקשה. לאהוב זה להלחם על מושא האהבה שלך. לאהוב זה להשקיע מזמנך וממרצך למען יהיה יותר טוב, יותר נכון, יותר הרמוני בקן המשותף. זה מה שאני עושה כל יום.

התפקדתי למפלגה. מפלגה שאני מאמינה שתלך בדרך הנכונה. בדרך הערכית, בדרך הצודקת, בדרך המשתפת. בפייסבוק הצטרפתי לקבוצה גדולה של אנשים שאוהבים את המדינה בדיוק כמוני והם מקדישים לה מזמנם היקר בהתנדבות שעות רבות. גיליתי כמה הם נפלאים, כמה מגוונים בגילאים שלהם, בתחומי התעסוקה שלהם, במקום מגוריהם. המשותף לכולם היא האמונה בצדקת הדרך, הנכונות להתמסר לטובת המדינה שנולדו לתוכה והתחנכו על ברכיה. מדינה לא פשוטה. מדינה תובענית, אבל המדינה היחידה שהיא שלנו.

אנחנו משתפים בכתבות שיוצאות , במחקרים ובסקרים וכשראש המפלגה שלנו משתפת (נו זה כבר רמז עבה) בדף הפייסבוק שלה את הפוסט היומי ומעדכנת אותנו בחדשות, אנחנו שם כדי להגיב, כדי לחזק.

בתוך הקבוצה הגדלה והולכת של האנשים האוהבים האלה, ישנם אנשים יצירתיים ומוכשרים ממש. כל יום יוצא איזה קליפ חדש, פוסטר, קריקטורה, אנימציה. משהו ויזואלי שאומר באופן חד והומוריסטי על מה אנחנו נלחמים. ואנחנו מפיצים אותו ומשתפים. להיות שייכת לקבוצה כזאת זה דבר שנותן תקווה. בפרט שבסקרים רואים איך המפלגה שלנו הולכת ומתעצמת (טוב זה כבר עוד רמז די עבה)…

זה לא באמת חשוב אם אתם מאמינים בדרך הזאת או לא. אבל אם אתם שייכים לקבוצת האנשים שבאמת אוהבים את המדינה הזאת, תתפקדו למפלגה שלכם. עשו כמוני. לא לשבת על הגדר ולזעוק לשמים:"מנין יבוא עזרי?!" עזרה ניתנת למי שפועל, לא למי שיושב מהצד. המשפט:  "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – מראה שהיהדות מכירה בזה, כי החיים לעתים, מכתיבים מציאות מיוחדת במינה, אשר מותר ואף רצוי, להפר "חוקים דתיים" ואם זה מותר אז בטח מותר להפר הרגלים ישנים שלא מוכיחים את עצמם עוד. כאדם חילוני היחס שלי לתורה הוא בעיקר לחוקים המוסריים שלה.  והמוסר והערכים מופרים כעת. משהו מאד רע קורה לנו במדינה. אינני רוצה כאן להתחיל ולפרט את כל השחיתויות, את כל המשפטים שמובלים אליהם נשיאים, שרים,חברי כנסת, ראשי משטרה. ישנו חוסר אמון עמוק מאד של האזרח במוסדות המדינה ובדרך התנהלותם ודבר זה דורש מעשה.

שנים רבות למדנו ללכת ולהצביע לכנסת כשאנחנו חושבים : שמאל או ימין. עסוקים כל העת בלחשוב על גבולות המדינה.

פחות מידי שנים הלכנו להצביע כשאנחנו חושבים על מה שקורה בתוך גבולות המדינה – פנימה.

בואו נעשה שינוי בגישה הזאת  ופעם ראשונה נלך להצביע לכנסת כשאנחנו חושבים: עם איזה ערכים אנחנו רוצים לחיות? איזה חינוך? לאן אנחנו רוצים להפנות את המשאבים הכלכליים שלנו באמת? מה חשוב לנו בחיים?

לכל מפלגה יהיו מספיק גנרלים כדי לכסות את העניין הביטחוני. גם המפלגה שאני התפקדתי אליה, תהיה בסופו של דבר עם ראש חץ שיכיל בתוכו ,מן הסתם, גנרלים עם ניסיון בתחום הביטחוני שיוכלו להשקיט את הדאגה הקבועה שלנו : לשרוד. אבל בואו נשנה את כל הדרך שבה הדברים מתנהלים. ההתפקדות למפלגה תיתן לנו את הכוח להשפיע מי יהיו האנשים שם בכנסת ישראל. בסופו של דבר הם אלה שמחוקקים את החוקים שלנו, הם אלה שמנתבים את הכסף שלנו בהינף אצבע. ישיבה מהצד כשהמדינה במצב כל כך קשה היא לא משהו שאנחנו יכולים עוד להרשות לעצמנו.

משה, שהיה גדול המנהיגים שקמו לעם ישראל, שנא את הרעיון להיות שליט מלכתחילה ועשה הכול כדי להתחמק מהתפקיד שנכפה עליו. בספר שמות פרק ד' מסופר על כל הדרכים בהם הוא מנסה להתחמק מהמינוי. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי."(10). משא ומתן ארוך ומייגע שמכריח אותו בסופו של דבר להיכנע ולקחת את התפקיד. אבל לפני שמשה היה שליט – הוא היה מנהיג בדמו. אדם שלא יכול לסבול חוסר צדק, וכשראה חוסר צדק – פעל תמיד. למרות שגדל בארמון מלכים במצרים עדיין חש שייך לעמו והתעניין בגורלם. קשה היה לו להשלים עם עבדותם, השפלתם וביזוים והוא מעולם לא הסתפק בכך שגורלו שפר עליו. מיד כשהתאפשר לו לצאת מהארמון הוא הלך להיפגש עמם:"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר,לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ." (שמות ב 11-12). כך גם פעל למען הגנת הנשים החלשות מפני הרועים החזקים במדיין. אותם רועים שניצלו את כוחם ולא נתנו לבנות להשקות את הצאן: "וּלְכֹהֵן מִדְיָן, שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת, צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם."(פס' 16-17). רדיפת הצדק ושנאת העוול הן תכונות הנדרשות ממנהיגים. לא אהבת השלטון, אלא שנאת חוסר צדק ואהבה גדולה את העם הזה ואת המדינה הזאת.

מתויג , , , , ,